Reading Time: 3 minutes

"אבל למה אתן שותקות?" – למה אתם שותקים.

Reading Time: 3 minutes

מחברת: ראג'אא נטור 

החלטתי היום שאני מדברת אתכם ולא עליכם, זה נדיר אבל נסים קורים!

הטקסט הזה פונה בעיקר לגברים הפלסטינים. לא אלה המטרידים אלא לפלח הגברים שהוא חבריי: קולגות, מכרים, ידידים. אין לי מה לדבר עם גברים אלימים מינית. הוא פונה אליכם "המשוכנעים", אלה שמתנגדים לדיכוי, להשתקה ולאלימות שמפונית נגד נשים על רקע מגדרי. מטרת הפוסט הזה היא לדון בתחילה בשאלה "למה נשים פלסטיניות לא מדברות?" שאלה שמפנה את חיצי האשמה שוב לקורבן ושנית, לדון הפעם בשתיקתכם, הגברים הפלסטינים.

אני לא הולכת לדבר על שתיקתן של נשים הפעם כי מובן לי על איזה מנגנוני דיכוי היא יושבת, בלי לזנוח את חשיבות מתן העדויות ושבירת השתיקה. אבל המטרה של הפוסט הזה להפוך את השיח משיח בו גברים פלסטינים דורשים, מבקשים ומאשמים את הנשים בשתיקה לשיח בו השאלה מופנית אליהם בתור גברים "למה אתם שותקים??!!"

ואכן הפעם נדבר על השתיקה שלכם חבריי, מכריי, ידידיי הגברים המופלאים הפלסטינים! גל של עדויות של נשים יהודיות, אמריקאיות, נשים מהעולם הערבי, ואגב כך גם עדויות בודדות של נשים פלסטיניות (למי שמתאמץ למצוא אותן) שטף את כלי התקשורת על סוגיהם הרבים. ואיך הגבתם אתם? בשתיקה.

לא ראיתי שום התייחסות רצינית, רשמית, מקצועית ואף אנושית שהגיעה מקרב גברים פלסטינים למיניהם ואני כוללת בתוכם את הגברים במעגל הידידים הראשון הקרוב אליי. שום תחקיר עומק, שום כתבה, ראיון אפילו בעילום שם. מעבר לזה, כשעלה הנושא, רוב התגובות של הגברים הפלסטינים נעו בין גיחוך להשלמה עם המשך השתקת הנשים (כי הרי המחיר שישלמו אם יפתחו את הפה עצום). אף עיתונאי לא טרח לנתח, להצביע על מנגנוני הדיכוי וההשתקה שמונעים מנשים מלהעיד בפומבי. כך נמשך שיח ההאשמה – שיח בו נשים מוטרדות מינית, נאנסות ונשאלות "למה אתן שותקות?" כאילו השואלים הם אלו שיישאו בהשלכות.

ידידיי, גם אתם לא בדיאלוג עמוק אתנו, הסיפורים עוברים לידכם, מדפדפים ומרפרפים הלאה! ועד שלא תבחרו להיות בדיאלוג עמוק, רציני בעל תוכן שמתייחס לסוגיה הספציפית הזו אבל מפרק את יחסי הכוחות, תפקידכם, הפריווליגיות מהן אתם נהנים… עד אז אתם לא שותפים לשום מאבק לא פוליטי ולא חברתי ובטח שלא פמיניסטי! ברמה האנושית ביותר, הבסיסית ביותר, שותפות היא כזו בה אתם רואים עוולות, מודים בקיומן ואז נעמדים יחד איתנו נגדם. שותפות היא ההפך מההתעלמות היומיומית שלכם. היא לעמוד בשורה הראשונה, כתף אל כתף איתנו ולהיות מוכנים להכל: קללות, מכות ואף איומים על חייכם.

אז מה עובר עליכם תגידו? אתם חוששים לצאת יותר מידי פמיניסטיים? אתם נבוכים מידי מכדי לצאת נגד השמרנות של החברה הפלסטינים? אולי אתם מבולבלים? בלעתם את הלשון?!? או שבעיניכם זו בכלל סוגיה נשית פמיניסטית, סוגיה פנימית שהנשים צריכות לפתור בעצמן.

 

תוצאת תמונה עבור סתימת פיות

אז כן, ים של עדויות שטף את כלי התקשורת אך מי ששותק נכון להיום הם אתם. לא הנשים הפלסטיניות. נשים פלסטיניות דיברו, וממשיכות לדבר: על הטרדות מיניות, על תופעת רצח הנשים (בשל כבודכם הנעלה). אילו פעולות אתם נקטתם כדי לצמצם את התופעה? כדי למנוע את הרצח היומיומי שלנו? שתקתם. ואלו רק הפעולות המאבקיות. שווה לשאול גם – האם חנכתם את ילדיכם הזכרים שאחותם (או כל דמות נשית בחייהם) אינה המשרתת שלהם בגלל נעלותם המגדרית? האם שיקפתם להם ולעצמכם יחסי כוח מיניים? האם בדקתם עם עם עצמכם ביומיום מתי גם אתם מפעילים כוח ומדכאים ידידות, חברות קולגות?

לי ברור למה אתם שותקים. הגברים הפלסטינים שותקים לא כי זה מבייש, רגיש או מורכב ולא כי מוטל טאבו על נושאים מיניים. אתם שותקים כי דיון בסוגיה הזו הוא בעצם דיון על תפקידכם כגברים בדיכוי הרחב, זה שמכיל הטרדות מיניות, רצח, העלמה, הדתה, פוליגמיה, נישואין בכפייה… אתם שותקים כי זה מפחיד אתכם לדון בדיכוי הרחב שאתם חלק ממנו, מפעילים אותו, אשמים בו – ובמודע או שלו, בהחלט נהנים ממנו. האי אתם טועים אם חשבתם לרגע כי סוגית השיח כאן היא הטרדות מיניות. העיסוק בהטרדות מיניות במנותק מהדיכוי הכללי שנשים פלסטיניות עוברות הוא הסחת דעת. ההטרדות המיניות הן רק צד אחד מתוך מאות פניו המכוערים של הכוח, של השררה והעליונות הגברים בה אתם מחזיקים בגלל השיוך המגדרי שלכם.

אתם שותקים כי לדבר זה לפתוח תיבת פנדורה, זה לדון בדיכוי שאתם מפעילים ושותפים לו יום יום שעה שעה, גם בתור גברים לא מטרידים. זה לדבר עליכם, אלה שבטוחים ש"אני בסדר, איני מטרידן". חברים, זה שאתם בעצמכם לא עושים זאת, לא אומר שאתם לא לוקחים חלק. הידיים שלכם לא נקיות כי השתיקה, ההתעלמות, ההבלגה והפחד שלכם – כל אלה הם חלק משיתוף הפעולה והסכמה שבשתיקה לאונס, לרצח, על רקע "כבודכם", כל יום מחדש.

אתם שותקים כי נוח, כי טוב וקל לשתוק וכי ברגע שתבחרו להיות בדיאלוג עמוק ותסתכלו פנימה על הדיכוי שאתם מפעילים  תצטרכו לפעול בהתאם. ומי רוצה לצאת מאיזור הנוחות שלו? אתם שותקים כי אתם קמים למציאות שמשרתת אתכם אישית, מקצועית וכלכלית. אתם שותקים כי לא אתם אלו שנרצחים על רקע השקר הזה שנקרא בפיכם "כבוד המשפחה", שותקים כי זה לא גופכם שנאנס, לא הוא שנרצח.

הגיע הזמן לנפץ את שיח ה"אני מזדהה עם מאבקכן", חלאס. יצא מהאופנה. יקיריי – אתם לא בעמדת מזדהים בשום מאבק, לא פמיניסטי ולא פוליטי. להפסיק את האלימות נגד נשים זה המאבק שלכם. אתם לא אורחים ולא זרים לעוולות האלה, בדיוק כמו שאתם לא אורחים ולא זרים לעוולות הכיבוש (שקל מאד לדבר עליו כי האשם חיצוני, רחוק, זר, לא אתם). הגיע הזמן לנפץ את האזור האפור המוגן שלכם, בתור "משוכנעים", "מזדהים" זה סטטוס שאני ועוד אלפי נשים נדחה על הסף, זוהי תודעה תבוסתנית. אני לא מובסת, ולא שותקת. מצפה לכך גם מכם.

ראג'אא נאטור

 

 

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

זמן לעצמי

Reading Time: 3 minutes על האתגר הגדול ביותר שעומד לפתחה של אישה יוצרת: זמן חופשי, לא מוגבל, לעצמה.

מאמא שאכטה

Reading Time: 11 minutes הטאבו החברתי שריחף מעל מריחואנה כמעט והתפוגג לחלוטין, למדנו לאהוב את ה"וויד", את ה"שאכטה", את הירוק. אך למרות הלגליזציה אליה ישראל צועדת לבטח, נותר עוד טאבו אחד: עישון מריחואנה בעת היריון ובעת הנקה. שש אימהות אמיצות שוברות את קשר השתיקה.

סגירת תפריט

A feminist world, needs feminist news
Support the readeress and join the revolution

עולם פמיניסטי זקוק לתקשורת פמיניסטית
תמכו בפוליטיקלי קוראת והצטרפו למהפכה