תיעוד זה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה
אספה: דורית וולך
אוה רוטהולץ (שם פרטי לפני השואה חווצ'ה שצ'בקובסקי) נולדה בתאריך 1925 בנובי קורצין – פולין
בת למשפחת שצ'בקובסקי בת לשלמה וחווה (שם נעורים רוטהולץ) .
לפני המלחמה:
אוה נולדה בשנת 1925 ואינה בטוחה באשר לתאריך הולדתה המדויק, היא זוכרת כי נולדה באביב ועל כן אימצה את התאריך 5 במאי כתאריך לידתה.
הם התגוררו ב "נובי קורצין" כפר חקלאי עם רוב של משפחות פולניות ומעט יהודיות, אוכלוסייה קשת יום ממעמד סוציו אקונומי נמוך והבתים ברובם בתי עץ פשוטים.
השפה המדוברת בבית שצ'בקובסקי הייתה יידיש ופולנית. משפחתה דתית שומרת מסורת. אוה למדה בבית ספר פולני. היו לה ארבע אחים נוספים, אח בכור הנקרא אברהם אירה, לאחר מכן נולדה אווה, צירלה, חנה ולייבוש.
אביה היה חקלאי והפרנסה הייתה דחוקה ועל כן עוד בטרם פרוץ המלחמה בשנת 1935 נסע אביה לברזיל בניסיון לשפר את מצבם הכלכלי ולעשות עסקים (יהודים רבים בשנים הללו נסעו לדרום אמריקה במטרה לעשות עסקים). כשנתיים לאחר מכן התקבל מכתב מהרבנות בברזיל שבישר להם כי אביה נהרג בתאונת רכבת. אימה האלמנה נותרה עם חמישה ילדים ובמצב כללי קשה. פרט לקושי הכלכלי אווה אינה זוכרת חוויות קשות מתקופה זו.
תקופת המלחמה
בספטמבר 1939 הגיעו אנשי האס אס לכפר, אווה שהייתה בבית באותה שעה נשלחה עם דודה לכפר לבוסקו זדרוי זכור לה מראה של יהודים רבים המוטלים ללא רוח חיים בכל רחבי הכפר, הגרמנים ירו בכל מי שהיה לו זקן וכובע, הסממן היהודי.
לזמן מסוים עברה לבית דודתה שרצה, שגרה בבוסקו זדרוי, אך הגרמנים רדפו את יהודי הכפר, לכן נאלצה לעזוב ולחפש מסתור בין הכפרים. לעיתים קיבלה קצת אוכל ממשפחות פולניות ואף נתנו לה לישון ברפת. כך גם אחיה ואימה, גם הם עברו בין בתי הפולנים במטרה להסתתר, אך הפולנים התקשו לעזור ליהודים בשל הפחד והמחיר הכבד במידה ויתגלה הדבר.
אימה ואחיה הקטנים נתפסו ונשלחו ברכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה. אנשי הכפר סיפרו לה שאחיה הגדול הצליח להימלט ולאחר מכן הצטרף לפרטיזנים יחד עם כמה מבני הדודים שלה, אולם כעבור זמן נודע לה כי הפולנים הלשינו לגרמנים שהרגו את כולם, כולל האח ובני הדודים.
בעת החיפוש אחר מסתור, פגשה אוה איכרים פולנים שהמליצו לה ללכת לגטו, היות ושם יהיה לה מה לאכול ואכן הלכה. כעבור שבוע הגיעו חיילים גרמנים בחרו קבוצה של צעירים בריאים והעבירו אותם לקיילצה לעבוד במפעל הנשק "האסאג".
במפעל, אוה ובנות הדודה שלה עם יתר אנשי הקבוצה התגוררו בצריף, כ 10-20 איש ואישה. הם עבדו במשמרות של 12 שעות וקיבלו מעט אוכל, לרוב לחם ותפוחי אדמה. הם התאמצו לבצע את העבודה בהתאם לדרישות ועל הצד הטוב ביותר, היות ומי שלא היה מסוגל לעבוד נעלם ביום המחרת.
זכור לה כי במפעל היה מנהל עבודה שעם מעט הכסף שהצליחו לאסוף ולהעביר לו, היטיב את התנאים כגון: מקלחת או אוכל. בנוסף, התעלם מהגברים במפעל שיצאו לקנות אוכל בחוץ, "לעיתים רחוקות אכלנו קצת יותר".
במחנה העבודה היו גם שוטרים פולנים, שהכו אותם ללא סיבה, הבנות היפות נאנסו לא פעם ונאלצו להתייצב בעבודה יום המחרת.
היא מעידה על עצמה: "הייתי בסך הכל בת 16 ללא הורים ואחים, מנסה ככל יכולתי לשרוד"
לאחר כשנתיים "בקיילצה", העבירו הגרמנים את החזקות והבריאות שביניהן לצ'נסטוחוב. גם שם עבדו במפעל נשק ואז הגיעה הודעה שהפיחה בהם תקווה, "הרוסים מתקרבים!" אולם הגרמנים אספו את כולם והעלו אותם לרכבות, את הגברים הורידו מהרכבת בבוכנוואלד ואת הנשים בברגן בלזן שבצפון גרמניה.
אוה זוכרת את ההגעה לברגן בלזן כחוויה קשה. הפשיטו אותם במטרה להגיע למקלחת, ובזמן זה אנשים קפאו למוות.
במחנה תפקידה היה לאסוף את הגופות, שיעור המוות שפקד את המחנות היה אינסופי.
בשלב מסוים חלתה בדיזנטריה ולא קיבלה את מנת האוכל, אך את מסדרי הבוקר שקבעו למוות או לחיים צלחה בשל אודם שמצאה ואותו מרחה על לחייה. תקופה זו חקוקה כצלקת בנפשה, היא מציינת כי כל יום היה גרוע מקודמו, רשימת האנשים שנשלחו למוות התארכה והאנשים הפכו אדישים: "לפעמים העדפנו למות"..
היא משתפת במחזה קשה מברגן בלזן, של משפחה צעירה, אב, אם וילדה קטנה שבמסדר הבוקר נקבע לשלוח את האם והילדה למוות. האב שלא עמד בזה בחר לרוץ אל הגדר ולהתחשמל אל מול כל האסירים במחנה.
כעבור חודש וחצי בברגן בלזן, בשנת 1945 , החלו להישמע במחנה קולות מטוסים ובשורות לשחרור. האכזבה הייתה קשה כשהגרמנים אספו אותם והחלו את צעדת המוות לעבר הרי טירול. זכור לה כי לאורך הצעידה, הפולנים שיתפו פעולה עם הגרמנים וצעקו לעברם "אתם הולכים למות עכשיו". הם כרו בור גדול וכולם היו בתחושה שהולכים להרוג אותם ולהשליך אותם לבור. ככול שכוחות הברית התקרבו הגרמנים הפכו פחות אלימים וההרג פסק. הם הגיעו למחנה "אלח" מחנה תת של דכאו בסמוך למינכן. הגרמנים ברחו כשהצבא הבריטי נכנס ופרש עליהם את חסותו.
השחרור, עלייה לארץ ישראל
בעת השחרור בסוף חודש אפריל 1945, הועברו הניצולים ממחנה מבאלח למחנה לפלדפינג. במקום זה היו תנאים סניטריים ראויים, אוכל, ביגוד וצוות רפואי. אוה שהתה שם מספר חודשים והתחזקה. שם גם הכירה את מי שהיה לבעלה, לייב רוטהולץ, שהגיע במקור מוולברום.
לאחר המלחמה חזר לייב למינכן עם אחותו, ואוה הצטרפה אליו. הם נישאו בשנת 1947. ממינכן עברו למחנה העקורים בברגן בלזן, לשם הגיעו שליחים מארץ ישראל, אולם לאוה היו כרטיסים לאמריקה שם הייתה לה משפחה שהפצירה בה לבוא לשם. זה היה קונפליקט ומבחן גדול בעבור הזוג הצעיר שכבר היה בהיריון, לבסוף החליטו לעלות לארץ ישראל. בדרכם ארצה שהו בצרפת כחודש ומשם בחודש דצמבר 1948 הפליגו עם האנייה "קסרטה". גם דרכם ארצה הייתה קשה מנשוא, האנייה נקלעה לסערה עזה שכמעט הביאה למותם בלב ים.
בתאריך 6.12.1948 הגיעו ארצה ונשלחו למעברת "פרדס חנה" ומשם עברו ללוד. נולדו להם שתי בנות עליזה הבכורה שנפטרה בגיל 42 ושלומית הצעירה. בעלה לייב נפטר בשנת 1973 אוה עברה להתגורר עם שלומית בשהם ולה חמישה נכדים.
