אישה רואה אישה – על הסרט "אישה" של ישראלה שאער מעודד
בפסטיבל דוקאביב 2019 יוקרן הסרט המיוחד "אישה", של ישראלה שאער מעודד, המורכב מפסיפס של קולנוע שיצרו נשים בישראל.

כבר הרבה שנים שאני שומעת על הסרט של ישראלה שאער מעודד (חידת שבזי, המלכה חנטרישה), שנקרא "אישה". בפסטיבל דוקאביב השנה (2019), סוף סוף יש אפשרות לצפות בו – ולא רק לי, לכולכן.

מאז 1969, השנה שבה יצא הסרט העלילתי הראשון באורך מלא שביימה אישה בישראל (לפני מחר / אלידע גרא), נעשו כאן יותר מ-מאה סרטים עלילתיים באורך מלא על ידי נשים, ומאות סרטים קצרים. "אישה", סרטה של שאער מעודד, מורכב מבערך 230 מהם, לאחר שהיא בעצמה צפתה במעל 500 סרטים. בעזרת הסרטים הקצרים והארוכים – העלילתיים – שנעשו בארץ על ידי במאיות, מרכיבה שאער מעודד דיוקן של אישה אחת, אישה שעשויה מקולנוע ישראלי של נשים: מורכבים מייצוגים, מיצירות, מחשבות, רעיונות, דימויים, שחקניות, ובמאיות.

על פניו זהו סיפור התבגרות אחד, של אישה, ועד בגרות, לידה ואמהות, דרך הקשר שלה עם אמא שלה, עם חברות, עם גברים, ועם הבת שלה. כל הקטעים מהסרטים מחוברים בעזרת VOICE OVER, קולה של אישה שמספרת את הסיפור שלה – אבל בעצם מספרת את הסיפור שלנו, ואת הסיפור של נשים בקולנוע הישראלי. הסרט עוסק בנשיות, אמהות, ילדות, בגרות, חברות, מיניות וגוף, דרך יחסים עם הסביבה. אך הסביבה הזו אינה רק סביבה חברתית, אלא גם סביבה קולנועית. אנו חווים עם הגיבורה את חייה כפי שסופרו על המסך הגדול והקטן, וכפי שטוותה אותם מחדש הבמאית. מה זה אומר להיות אישה בקולנוע הישראלי? איך רואות אותנו הנשים, איך הן מספרות אותנו, והאם יש לנו סיכוי לספר סיפור אחר, אם זה מה שלמדנו?

מערכות היחסים של נשים בקולנוע הישראלי מסופרות לנו מחדש דרך עריכה – חיתוך וחיבור, בחירה של פריימים, שוטים, מבטים, ולפעמים משפטים שלמים. שאער מעודד חותכת את חיינו הקולנועיים ומחברת אותם מחדש. מתוך החתכים מדמם העולם הפנימי של נשים רבות, ואנו מגלות את המקומות המועטים שבהם כן דיברו אותנו בקולנוע: כן דיברו על מחזור, כן דיברו על אונס, כן דיברו על לידה, כן דיברו על חברות אמיתית, על אפשרויות של שחרור, על אמהות ובנות. אנחנו לומדות שלמרות ששוב ושוב המסך הישראלי מקרין לנו דימויים וייצוגים של גברים, יחסים בין גברים, צבא, משפחות לא מתפקדות, מין ובגרות – הבמאיות הישראליות נותנות לנו אפשרות אחרת, נושאים אחרים. דרך סרטי הנשים אנו מגלות שיח שונה לגמרי על ביטחון ועל מיניות: אלימות מינית חוזרת פעם אחר פעם, ואנחנו לא בטוחות גם בתוך המשפחה שלנו. מתוך החתכים והחיבורים המחודשים מגיעות למסך נשים על סף התמוטטות עצבים – אבל גם נשים שבונות את עצמן מחדש. שאער מעודד לוקחת את הגיבורות לרגע שלנו, בונה להן חיים חדשים, מראה את האוניברסליות שלהן בכך שהיא מרכיבה מכולן סיפור אחד, אבל גם את הייחודיות שלהן בכך שהסיפור הזה בנוי ממאות נשים בודדות. ואוי, כמה שהבדידות קשה בסרט. מתוך מערכות היחסים עם ההורים, בעיקר עם האמהות, עם הגברים ועם הנשים, אנו נמצאות פעם אחר פעם לבד ברחוב. לבד בבית. לבד.

ה"אישה" של שאער מעודד מספרת זיכרונות מחייה, שבנויים מהקולנוע הישראלי. הסרט משתמש בזיכרונות של כולנו, ומראה עד כמה חשובים השורשים, הזיכרון הויזואלי, ההיסטוריה הקולנועית שלנו, כדי לבנות את עצמינו מחדש. אבל עד כמה הבנייה המחודשת הזו אפשרית? הסרט מעלה את השאלה כיצד ייראה העתיד שלנו, והאם בכלל ניתן לבנות משהו אחר, כשהייצוגים הישנים כל כך מוטמעים בנו. הזיכרונות שלנו בונים אותנו, ואולי אי אפשר לברוח מהם. בקולנוע למדנו לאהוב, למדנו לשנוא, למדנו לחבק, למדנו לברוח, למדנו להתבגר. למדנו מהן נשים, ומי הם גברים. עוד ב-1998 שאלה אורלי לובין האם לאור הייצוגים הנחותים של נשים בקולנוע הישראלי, יכולות במאיות לייצר סובייקט נשי אמיתי? האם היוצרות יכולות למרוד נגד המנגנון הקיים? נדמה ש"אישה" מבקש לענות בדיוק על השאלה הזו – לייצר סובייקט נשי אמיתי מכלל הסרטים שנעשו על ידי נשים בישראל, בעזרת הסרטים האלו, בעזרת הנשים האלו. שאער מעודד משתמשת בהיסטוריה ובשורשים הקולנועיים כדי לבנות את המנגנון מחדש.

מהסרטים האלו עולה לא רק דמותה של האישה בקולנוע הישראלי, אלא גם דמותה של היוצרת הישראלית. בשעה של סרט אנו רואות שפע רעיונות, דימויים, צבעים, ומבינות עד כמה עשיר העולם הקולנועי שיצרו עבורינו בשנים שבהן נעשה כאן קולנוע של נשים. אנו מבינות עד כמה חשוב המבט, לא רק כי הוא מראה לנו אותנו מקבלות מחזור, מדממות, שונאות, אוהבות – אלא גם כי הוא מראה לנו זוויות צילום חדשות, צבעים אחרים, ריקודים של אור וצל. "אישה" הוא סרט אהבה לקולנוע של נשים – ולא מפספס את ההזדמנות להראות לנו עד כמה הקולנוע הזה מרשים, מרגש, ומדהים. כך, הוא נותן לנו אפשרות לעתיד אחר, ומחזק את הסיפורים העתידיים שנראה.

אם אתן אוהבות קולנוע ורואות קולנוע, אני ממש ממליצה ללכת לא רק בגלל כל מה שאמרתי פה, אלא גם כדי להתרשם מהעבודה המטורפת של שאער מעודד, שכאמור צפתה במאות סרטים ואספה כמעט מחצית מהם, כשיש כאלו שנלקחו מהם שוט אחד או שניים בלבד. עבודת נמלים שנעשתה מאהבה, מכבוד, והערכה של המייסדות כמו של היוצרות העכשוויות. כיף לזהות את הסרטים, לראות את הדרך שעשו השחקניות, את הנושאים שהעסיקו את היוצרות בעבר ובהווה. אם אתן לא רואות קולנוע אבל אוהבות קולנוע אני עדיין מציעה ללכת, כי אולי תתאהבו בפריים, בשוט, בשחקנית – ותרצו לראות את הסרט המלא. אחרי הכל, כמעט כל דקה כאן היא טיזר לסרט שלם, פתח לעולם שלם, לקולנוע מופלא של נשים.

 

איך רואות?
הסרט משתתף בתחרות עומק שדה, פסטיבל דוקאביב, יום חמישי 23.5 19:45, יום ג 28/5 18:00.
ובפסטיבל קולנוע דרום, יום רביעי 5/6 בשעה 19:30.
התמונה הראשית מתוך "יום חופש", ציפי טרופה, 1979.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תגובה אחת

  1. Edna Kurtz Emmet on

    I saw the movie Isha yesterday and was deeply moved. As a senior woman who squeezed life and life squeezed me I found many moments mirroring my experiences, as an emerging woman and mother to a daughter, very true. We are creating our womanhood our personality and individuality and there are no road maps and that is the excitement! I am an
    Israeli who lives in Baltimore Maryland and I am more fluent in English. Yet seeing it in Hebrew based on the Israeli life expression echoed my life experience. Thanks to you brave women!!! Please contact me if you wish to appear in the Maryland film festival in Baltimore, I am an artist and would like my friends to see it too.