מאת: יעל שדות

בסוף השבוע האחרון עלתה לשידור בנטפליקס הסדרה Unbelievable.

הסדרה מבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש בארה"ב, והיא נכתבה בהשראת כתבה זוכת פרס הפוליצר משנת 2015 שחשפה אותו לציבור. בשנת 2008 דיווחה אישה צעירה בלינווד, וושינגטון, על אונס שעברה בדירתה. החוקרים התקשו למצוא בזירת האירוע ראיות מספקות, והתקשו להאמין לגרסתה של הצעירה למה שהתרחש. בסופו של דבר, לאחר שהפעילו עליה לחצים ועימתו אותה עם פערים בין הגרסאות של העדויות שלה, מסרה הצעירה, מארי, הצהרה לפיה בדתה את האירוע ומדובר בתלונת שווא.

בשנת 2011, בצירוף מקרים מדהים, גילו שתי בלשיות בקולורדו שהן חוקרות מקרי אונס שככל הנראה בוצעו על ידי אותו אנס. שיתוף הפעולה ביניהן הוא שהוביל בסופו של דבר ללכידתו של האנס הסדרתי ולגילוי שמדובר באותו אדם שאנס את מארי בשנת 2008.

הפרק הראשון של הסדרה מציג את סיפורה של מארי. בסופו בעיקר מתחשק לנפץ את כל מה שנמצא בהישג יד (ספויילר: התחושה הזו לא ממש עוברת גם כשמסיימות לצפות בכל הפרקים).

יש כל כך הרבה סיבות להתמלא בזעם ותסכול, בין היתר האופן חסר הרגישות שבו נוהגים החוקרים, השוטרים וגם חלק מהסובבים אותה במארי, חוסר היכולת של החוקרים ושל המערכת להבין מה המשמעות של טראומה (למשל, שהפערים בעדויות הוא עניין נפוץ, שפרטים מסוימים עלולים לעלות מאוחר יותר, או לא לעלות כלל ועוד). ולדבר את השפה שלה. מה שמכעיס יותר מכל, הוא התחושה המתסכלת שמהרגע הראשון, למארי אין שום סיכוי.

על פניו, מדובר בסיפור ש"קל" יותר להאמין לו. "אונס", כפי שלמדנו, מבוצע על ידי גבר זר במסיכה שפורץ לביתה של אישה שחיה לבדה. אך האופן בו מתרחשים הדברים: הזירה שנשארת כמעט מצוחצחת, השכנים שלא שמעו דבר, סימני הפריצה החסרים, כל אלו מקשים על החקירה ועל החוקרים – להאמין למארי.

מארי, נערה בסיכון ש"גדלה במערכת" כל חייה, מסומנת במהרה כמי שההיסטוריה האישית שלה הובילה אותה לבדות את התלונה, שלא קיבלה מספיק אהבה ותשומת לב והחליטה להמציא סיפור על אונס כדי שייתיחסו אליה. לחילופין, מייחסים למארי נקמה כלפי גבר שצילם אותה בעת קיום יחסי מין.

כך או אחרת חוזרת התחושה, שמה שלא תעשה מארי, היא לא תוכל לנצח. אם את רגועה, סביר שלא חווית טראומה ואם את נסערת או מפורקת – את היסטרית ומגזימה. וגם אי אפשר לגבות ממך עדות כך. אם את לא זוכרת אם הוא לבש סוודר או קפוצ'ון, איך את מצפה שנתפוס אותו?

כך הופכת מארי מנפגעת, לנאשמת והצורך לצרוח הולך ומתגבר.

החל מהפרק השני נעה הסדרה בין שני צירי זמן: החקירה בשנת 2011 ומה שקרה בחייה של מארי בשנים שלפני כן, לאחר הגשת התלונה. זו בחירה מצויינת וחכמה, שמזכירה כל הזמן שמאחורי חקירה שנפתחה ונסגרה במהירות הבזק יש אישה חיה, שעברה טראומה, שהיחס של המערכת אליה רק החמיר את מצבה ויש מחיר שהיא ממשיכה לשלם כל הזמן.

את תחושת התסכול מהמערכת מחזקות גם דמויותיהן של הנפגעות בקולורדו, שזוכות לתיקון מסוים בדמות הבלשיות שמאחדות כוחות. שתיהן מפגינות הרבה יותר רגישות כלפי הנפגעות. ניכר שהן מבינות את המשמעות של פגיעה מינית, את תחושת אבדן הביטחון ואת הצורך בהשבתו ובהשבת השליטה לנפגעות. הן יודעות לומר שהפגיעה הזו היא לא דבר ש"נעלם", אלא חוויה שנשארת איתך הלאה. הן מבינות את האכזבה של הנפגעות מהמערכת, את הביקורת שיש להן כלפיה, את תחושת הפגיעה שרק מתעצמת בעקבות יחס מזלזל ופקפוק באמינות שלך, התחושה שאין לך ביטחון ואין לך על מי לסמוך, כי מי שאמורים לשמור ולהגן עליך מטיחים בך האשמות.

הביקורת על המערכת ועל האופן שבו דברים נעשים מהדהדת לכל אורך הסדרה, בשילוב אירוניה דקה, כמו הסצינה שבה גרייס אומרת לאחת הקורבנות "איש לא מפקפק באמינות שלך", וזה אולי נכון לגביה ולגבי קארן, אבל ממש לא לגבי החוקרים האחרים שפגשה המתלוננת. או האם המאמצת לשעבר שאומרת למארי, אותה צעירה שנראה שהמערכת לא עשתה דבר מלבד לאכזב אותה, לפגוע בה ולהפנות לה עורף שוב ושוב לאורך חייה, ששבורה ומרוסקת מהאופן שבו דברים התרחשו ומכך שהיא אפילו לא יודעת איך תשלם את הקנס על תלונת השווא; "את יודעת, לפעמים המערכת באמת עובדת".

מעבר לביקורת על המערכת, זו סדרה שאפשר ללמוד ממנה המון גם על האופן שבו נכון וראוי יותר לעשות דברים. כך, למשל, מהסצינות של מארי עם הפסיכולוגית בפרק 7 אפשר ללמוד מה נכון יותר להגיד לנפגעות ומה הדרך הרגישה והנכונה להגיע אליהן. זה משהו שלא יזיק לשוטרים, לחוקרים וגם לאנשי טיפול רבים ללמוד.

הפסיכולוגית מודה למארי שסמכה עליה ושיתפה אותה במה שקרה לה. ניכר שהיא מבינה שזה לא מובן מאליו, כמה קשה לנפגעות לספר על מה שקרה להן, לסמוך על מי שנמצא.ת מולן, כמה חשוב לתת להן לספר את הסיפור בקצב שלהן, בלי ללחוץ.

מבחינת הסדרה והתסריט, נעשתה כאן עבודה מאד חשובה, ובמידה עצומה וראויה להערכה של רגישות. בהקשר הזה מצער בעיני שבהפקה לא דאגו לצרף אזהרת טריגר שתלווה את הפרקים, או מידע שיפנה לקוי סיוע ומקורות תמיכה (כפי שעשו למשל במקרה של "13 סיבות").

מעבר להיותו של הנושא חשוב, מדובר על סדרה מעולה, חכמה ומעוררת מחשבה שעשויה היטב. הקאסט מצוין ומרשים, התסריט אמין והנושא מטופל ברגישות הראויה. קל מאד לשקוע בעלילה ולרגעים אף לשכוח שמדובר במציאות אמיתית, בסיפור שמאחוריו פנים רבות של אינספור נשים במציאות בה ברירת המחדל של רבים מהאנשים ואולי של החברה ככלל, היא קודם כל לפקפק במתלוננות ורק אחר כך, אולי, אם יוצא וזה מתאים, השמש בזוית הנכונה ויש שיר טוב ברדיו – להאמין.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.