Reading Time: 3 minutes

אני פמיניסטית, והזעם מתיש אותי

Reading Time: 3 minutes

"שלום מריאלה, אני כותבת לך היום כדי לבקש עצה.

מאז שהפכתי לפמיניסטית, אני סובלת מקונפליקט, לחץ וזעם מציף.

קיבלתי את ההחלטה לחיות את חיי במודעות פמיניסטית. וזה אומר שאני תמיד עם עיניים פקוחות, נחושה שלא להתעלם משום אפליה מגדרית.

הפסקתי לעשות הנחות ליחס מפלה לנשים מסביבי- בטלוויזיה, באינטרנט, ברדיו, ובחיי היום יום. הפסקתי גם לרחם על גברים ולתת עדיפות לרגשותיהם על חשבון הרגשות שלי. וזה קורה בעבודה, ברחוב, בתור, בבית, בפאב, בקיצור – בכל מקום.

אני עייפה מהמאמץ הנפשי שאני משקיעה כל הזמן בניסיון לא להדחיק, לא להתעלם ממה שמתרחש סביבי, לא לעצום עיניים. אני גם זועמת, על כך שמדי יום מבטלים אותי כאישה ובאותו הזמן מתעלמים ממני, מגחיכים אותי או מלגלגים עליי ומכנים את התחושות שלי "המצאה של נשים כועסות".

תוכלי לייעץ לי, כיצד לנהל ולהתנהל עם הזעם והמתח האלו?"

(אנונימית)

 

את הדילמה הזו, שוודאי מוכרת לרבות מכן, שלחה האנונימית למדור העצות של מריאלה פרוסטראפ בגרדיאן הבריטי. אני תמיד הסתקרנתי ממדורי העצות בעיתונים. תהיתי איך בעצם בוחרים "נותנת עצות"? ומהיכן מגיע כל הידע והבטחון המתבטאים בעצות? לכן החלטתי לבדוק מיהי היועצת, מריאלה פרוסטראפ.

גיליתי שהיא עיתונאית, מגישה, שחקנית מוערכת בטלוויזיה הבריטית ואשת רדיו. בשנת 2004 היא פרסמה ספר שנקרא ״מריאלה היקרה: מדריך חיוני לחיים במאה ה-21". תרגמתי וסכמתי את התשובה של פרוסטראפ לאותה האנונימית, כי העצה שלה משקפת את מה שנשים רבות חושבות על פמיניזם ועל שינוי חברתי, ובעיניי היא שווה קריאה ומחשבה. אני בטוחה שתהיינה לכן השגות, ושיכול להתפתח דיון מעניין בנושא.

תשובתה של מריאלה היקרה

תיארת אתגר אמיתי! הצגת בבהירות את הדרך שבחרת לעצמך – מציאות יומיומית בה את ערה לכל זלזול ועוול,  מכה בחזרה ולא נותנת לפוגעים לנצח. תאמיני או לא, למרות הקושי והזעם שעולים ומבעבעים למול עוול כה רב וברור, בחרת בדרך הקלה. המסלול הקשה, שדורש "משאבים" רבים יותר, כולל משא ומתן מתמשך עם גברים, ועם האגו הגברי.

זה נכון, לא קל להיות מודעת לסקסיזם היומיומי שארוג בצורה מושלמת וכמעט שקופה במציאות שלנו ומכאיב נורא כשמתחככים בו. אבל העובדה שאת ערה לכל "עבירה" סקסיסטית אינה בהכרח הבחירה הטובה יותר עבור השפיות ושלוות הנפש שלך. זו גם לאו דווקא הדרך האפקטיבית ביותר לחולל שינוי.

זעם הוא רגש מפעיל, שקשה להשתיק. לפעמים נדמה שכיום יש "מגפת זעם" שנוכח בתחומים רבים כל כך בחברה שלנו, עד שקשה לצעוד בעולם מבלי לגרום למחלוקת. נשמע שזינקת קדימה והצטרפת למקהלה העולמית שזועמת ומתמרמרת בעקבות אי צדק או יחס בלתי הוגן.

בין אם את כועסת על סקסיזם, גזענות, עוני, ברקזיט, קפיטליזם או שינויי אקלים, בוודאי תמצאי שותפים לכעס. זעם הוא צפוי ונורמאלי, והוא מספק יותר קתרטיות וזיכוך מאשר הבחירה להשתמש בחוש הצדק הפגוע כדי לנסות ולשנות דברים. אבל אולי כדאי שנתאמץ יותר לבחור כך.

כשאת זועמת, כל מה שאת צריכה הוא נבל או נבלים להפנות אליהם ביקורת. כשאת מנסה לחולל שינוי בעולם עלייך ליצור בריתות ולהתאחד עם א.נשים. וזה האתגר שאני מציבה לך. התחסדות וחוסר סובלנות הן מידות רעות שגוררות אותנו לחטאים נוראים. הם לא סוללים דרך לעתיד טוב יותר. אני אומרת זאת מתוך הרצון לשוויון חברתי ומגדרי שמפעם בי בחוזקה מאז שנודע לי לראשונה שאני נחשבת לנחותה. ועדיין אני חושבת שהטעות שאנחנו עושות בכל פעם שאנחנו מנסות לשנות את העולם היא להכליל ולהפוך לאויבים את אלו שאינם מסכימים איתנו.

אז העצה שלי היא להפסיק לזעום. פתרונות לא מופיעים כשאנחנו רותחות. במקום לחיות בציפייה לפעם הבאה שיזלזלו בך, נסי לדמיין שהרוב המכריע של הגברים רוצים את מה שאת רוצה. זו תהיה אירוניה מרה אם ניפטר מהפטריארכיה בעזרת צעקות או כוח. כולנו רוצות עולם חדש שנברא בצלמנו הנשים. זה יקרה אם נשכיל להשתמש בתכונות הנשיות שלנו, כמו שכל ישר, סבלנות, כוח עמידה, רגישות  אמוציונלית. לשם כך עלינו להיות רגועות, הגיוניות, מוכנות להקשיב, ולא זועמות.

נכתב במקור בידי מריאלה פרוסטראפ, פורסם בגרדיאן, נובמבר 2019

נראה שתשובתה של מריאלה פרוסטארפ משקפת מה שנשים, שלא מגדירות עצמן כפמיניסטיות, חושבות על התנועה ומטרותיה. אבל ככל שחשבתי יותר על כך שעלינו ״להיות רגועות, הגיוניות ומוכנות להקשיב, ולא זועמות״, הרגשתי כאותה פמיניסטית אנונימית זועמת. אבל הפעם זעמתי על מריאלה.

עריכה: תמר פריאל

תמונה בראש הכתבה:  Prettysleepy2 from Pixabay

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

זמן לעצמי

Reading Time: 3 minutes על האתגר הגדול ביותר שעומד לפתחה של אישה יוצרת: זמן חופשי, לא מוגבל, לעצמה.

מאמא שאכטה

Reading Time: 11 minutes הטאבו החברתי שריחף מעל מריחואנה כמעט והתפוגג לחלוטין, למדנו לאהוב את ה"וויד", את ה"שאכטה", את הירוק. אך למרות הלגליזציה אליה ישראל צועדת לבטח, נותר עוד טאבו אחד: עישון מריחואנה בעת היריון ובעת הנקה. שש אימהות אמיצות שוברות את קשר השתיקה.

סגירת תפריט

A feminist world, needs feminist news
Support the readeress and join the revolution

עולם פמיניסטי זקוק לתקשורת פמיניסטית
תמכו בפוליטיקלי קוראת והצטרפו למהפכה