המאבק באלימות נגד נשים הוא מאבק למען חברה ללא אלימות / אסתר עילם

מאת: אסתר עילם

ההבחנה בתופעה הייחודית של אלימות נגד נשים נעשתה ב"גל השני" של הפמיניזם, והייתה פורצת דרך בכך שאפשרה להגדיר כ"אלימות" שלל התנהגויות שנחשבו נורמטיביות כאשר הופנו כלפי נשים, כמו, לדוגמה, הטרדות מיניות הוסברו בתור "מחמאות", והכאת נשים נחשבה "שיעור" עבור נשים "סוררות".

מפנה זה של תודעה זכה ללגיטימציה בכנס בינלאומי ראשון בנושא אלימות נגד נשים בשנת 1980 בקופנהאגן, בו נשים העידו על התנסותן בסוגים שונים של אלימות שהופנתה כנגדן כנשים, הן ביחסים בינאישיים, והן מצד הממסד. כעשור לאחר מכן נעשה צעד נוסף על-די האו"ם, שהכריז על 25 בנובמבר כיום המאבק באלימות נגד נשים. ציוני דרך אלה הם תוצאה של מאבק עיקש של פמיניסטיות להכרה ולקבלת אחריות מצד גופים מדיניים מקומיים ובינלאומים למיגור התופעה של אלימות נגד נשים.

מאז ועד היום מתקיים מאבק באלימות נגד נשים בזירות החברתיות השונות, תוך תמיכה בקורבנות, אך מתלווה לו תחושת ייאוש מול אי צמצום התופעה, ואף הרחבתה לזירות חדשות כמו תחום התקשורת האלקטרונית. מצב זה הכתיב מאבק "נקודתי" בסוגים השונים אלימות כנגד נשים תוך הזנחת המאבק בשורשי התופעה, הנעוצים, כאמור, בראיית התנהגויות אלימות כלפי נשים כ"נורמליות" ו"מקובלות".

יתר-על-כן, בחברה הקיימת, אלימות באשר היא מהווה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום ואף מוצדקת כנובעת מ"הטבע האנושי", או כצורך תועלתני. למעשה, התהגויות אלימות מוטמעות בכל תחומי החיים ומבוצעות בהקשרים פוליטיים, חברתיים, כלכליים, וכיוצא בזה. אין לצפות, איפוא שבחברה המושתתת במידה רבה על התנהגויות אלימות ניתן למגר אלימות נגד נשים.

המסקנה היא שמאבק באלימות באשר היא הוא תנאי הכרחי להצלחת המאבק באלימות נגד נשים, מה שמחייב שינוי מהותי בגישה לאלימות, ואמונה ביכולת האנושית לקיים התנהגות לא אלימה כאורח חיים וכנורמה חברתית. כלומר, ניתן לצפות שאלימות נגד נשים תמוגר ככול שהחברה בכללותה תקיים חיים ללא אלימות. כדי להשיג מטרה זו אין לראות במאבק באלימות נגד נשים מאבק סקטוריאלי ומוגבל, אלא מורה דרך – חלוץ לפני המחנה – במאבק למען חברה ללא אלימות.

הכותבת היא היא מאמהות התנועה הפמיניסטית בארץ, יוזמת ופועלת יותר מ-45
שנה למען כינון חברה פמיניסטית בישראל.

צילום מתוך הוידאו: https://www.youtube.com/watch?v=Es8eZGCY7DQ

השאירו תגובה