אשת העולם הגדול: מקצועות לגברים בלבד באיטליה

מאת: טלי קורד

אולי תשמחו לדעת שהפמיניסטיות הישראליות אינן היחידות בעולם שנדרשות לסוגיית גבולות השפה והשפעתה על המציאות, וספציפית לשאלות כמו האם להשתמש בכינויי תפקידים כמו ראשת מפלגה ורבת סרן. החברה האיטלקית (ולא רק היא כמובן) מוצאת את עצמה בסיטואציה דומה. נושא הסקסיזם בשפה האיטלקית נידון בהרחבה על ידי חוקרים שונים, בראשם הבלשנית והחוקרת אלמה סבטיני, שפרסמה בשנת 1987 את המחקר בעל השם הקולע "המלצות לשימוש לא-סקסיסטי בשפה האיטלקית".

אחד הנושאים שממשיכים, כמעט 30 שנה מאוחר יותר, להעסיק את האיטלקיות והאיטלקים הוא המיגדור של שמות מקצועות. מקצועות מסוימים מקבלים סיומת אשה, וכך הופך למשל הרופא dottore לרופאה, dottoressa והמרצה professor למרצה, professoressa. אבל לא כל המילים נופלות לקטגוריה הזאת – מילים כמו מנהלת, שופטת ונשיאה לא מקבלות הטייה אלא נאמרות בלשון הזכר הסתמית-כביכול שמשמרת את ההיררכיה הלשונית. הטוענות בעד שינוי, אלו שמבקשות להוסיף סיומת מגדר לכל מקצוע ומקצוע, מציינות את יכולתה של השפה לשנות תודעה ואפילו רואות במילון מסמך אידיאולוגי אשר "משקף את המנטליות של אלו שכתבו אותו ועוזר לעצב את זו של אלו שקוראים אותו," כפי שמסבירה פביאנה פוסקו מאוניברסיטת אודינה שבצפון איטליה.

המחלוקת הלשונית היא רק חלק מהחלוקה למקצועות גבריים ונשיים באיטליה. מספר נשות מקצוע בולטות ממחישות עד כמה ממוגדר שוק התעסוקה חייב להיות כדי שנתפוס חריגה מהמגדור כפריצת דרך.

המגמה הראשונה היא בתחום המזוהה ביותר עם איטליה: בישול. תחום המסעדנות האיטלקי נשלט בצורה גורפת על ידי גברים ולא יעזרו כל קלישאות ה"נשים למטבח" בעולם. השפים ומנהלי המסעדות הם בעיקר גברים איטלקים בעוד הטבחים ושאר הצוות מורכב בעיקר מגברים מהגרים. כיום המאזן מתחיל להשתנות הודות למקור לא צפוי: אפליקציה בשם נאמו (Gnammo.com), שמבשרת טרנד דמוי-air B&B – של אוכל. משתמשים יכולים לדפדף בפרופילים של שפים שונים ולהזמין לעצמם מקום אצלם במטבח, ולא המטאפורי: השפים מארחים בביתם סועדים וזו הזדמנות לאכול אוכל טוב ולהכיר אנשים חדשים.

ע"פ ג'יאן לוקה רנו, אחד ממקימי החברה, כ-70% מהשפים באתר הן שפיות. אין הרבה רווח בלבשל דרך נאמו והמטרה אינה בהכרח הקמת מסעדה (אם כי עבור אלו שכן רוצות בכך, זו עשויה להיות מקפצה טובה). למעשה, שפיות רבות מספרות שהן עושות זאת עבור הכנסת השלמה קטנה מכישורים שגם ככה מצופים שיהיו להן בחברה האיטלקית. קשה להתעלם מההבחנה הברורה שיוצרת תעשיית המסעדנות: נשים נדרשות לדעת לבשל בשביל המשפחה, אבל רק גברים עושים זאת כיזמות רווחית.

בינתיים בתחום היין, מספרת היינית ובעלת היקב דונטלה צ'ינלי קולומביני, החלוקה המגדרית כל כך עמוקה שאנשים בקושי שמים לב אליה. כשהיא פתחה לפני 20 שנה את איל קסטו פרימה דונה, היקב הראשון באיטליה שמנוהל על ידי נשים בלבד, התגובות נשמעו בעיקר כמו נפילת אסימונים. "זה גרם לאנשים להבין שהם לא עזרו לשיוויון הזדמנויות," מספרת אחת מעובדות היקב, "כי אף אחד אף פעם לא העלה בדעתו שנשים בכלל יכולות לייצר יין טוב." על השגיאה שבתפיסה זו יעידו הפרסים הרבים בהם זכו היקב והבעלים קולומביני, ביניהם אות אבירות מהמסדר הגבוה ביותר באיטליה.

תחום נוסף שחוזר לאחרונה לאופנה הודות לנשים הוא צחצוח הנעליים. זה אמנם לא נשמע נעלה במיוחד אבל מסתבר שכרגיל במאה ה-21, הכל עניין של מיתוג. מנהג צחצוח הנעליים יובא לאיטליה במלחה"ע ה-2, אז נהגו חיילים אמריקאים ואנגלים לשלם לנערים ברחוב כדי שינקו להם את המגפיים. העבודה נשארה גברית בלבד – ולבסוף גם מיושנת – במשך שנים רבות, עד שנשים כמו אלנורה לובו החליטו להפוך אותו לטרנדי. בביתה בוורונה היא פתחה את העסק הפורח שלה שמבחינתה הוא אמנות של ממש. "האתגר שלי הוא לתת לנעליים חיים חדשים," היא מתגאה. לובו היא האשה השנייה שמתפרסמת בעקבות הבחירה בצחצוח בשנים האחרונות, לאחר ההצלחה הרבה של היזמית רוזלינה דלגו, ששירתה מהחנות שלה ברומא כמה מהאנשים החשובים והחזקים במדינה.

בדומה לבישול, גם צחצוח נעליים היא עבודה שנחשבת לאחריותה של האשה – כל עוד זה נעשה בבית ובחינם, כמובן. ברגע שיוצאים אל המרחב הציבורי והיזמי הופכים הצחצוח, הבישול, היינות ועוד תחומים נוספים רבים באיטליה, ישראל ושאר העולם לנחלתם של הגברים. הכסף, ההצלחה והיוקרה אצלם, והנשים? שימשיכו למלא את תפקידן בבית.

 

השאירו תגובה