בג"ץ מאשר שיימינג לסרבני גט

מאת: משואה שגיב, דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב

היום (יום ג') ניתן פסק דין של בג"צ בעתירות שהגישו סרבן הגט עודד גז, וסרבן נוסף ששמו נותר חסוי, בגין סנקציות חברתיות שהוטלו עליהם על ידי בתי הדין הרבניים (בג"צ 5185/13, 1031/16). שני הסרבנים סירבו לתת גט לנשותיהם במשך תקופה ארוכה, ועל אף פסקי דין מפורשים של בתי הדין הרבניים המחייבים אותם לעשות כן.

כחלק מסמכותם לפסוק בענייני נישואין וגירושין, לבתי הדין הרבניים סמכות מכוח חוק להפעיל סנקציות על סרבנים כדוגמת עיכוב יציאה מהארץ או מאסר (שעל אף שהופעלו, הצליחו שני הסרבנים שהגישו את העתירה להימלט מהארץ, לארה"ב ולבלגיה, ונותרים שם בסירובם). לאחר שהשתכנעו בתי הדין כי הסנקציות ה"רגילות" לא יפעלו במקרים אלו, החליטו בתי הדין להטיל סנקציות חברתיות המבוססות על "הרחקות דרבינו תם". הרחקות דרבינו תם היו בשימוש בקהילות היהודיות בגולה, כאמצעי להפעלת לחץ על סרבנים, באמצעות התרחקות קהילתית מהם – לא לעשות לאותו אדם שום טובה, או לשאת וליתן עמו, או לצרף אותו למניין וכיו"ב. כמו כן, אישרו בתי הדין לפרסם את שמם, פרטיהם ותמונתם של הסרבנים על מנת לביישם וללחוץ עליהם שיגרשו את נשותיהם.

הסרבנים הגישו עתירה לבג"צ בטענה שלבתי הדין הרבניים אין סמכות לגזור עליהם סנקציות חברתיות, שכן החוק לא נותן להם סמכות זו. בג"צ דן בעתירה בהרכב מורחב של שבעה שופטים, ולבסוף דחה את העתירות.
ארבעה מחמשת שופטי הרוב (רובינשטיין, עמית, הנדל ושהם) קיבלו את עמדת המדינה לפיה בית הדין רק *המליץ* על הסנקציות, ועל כן הדבר היה בגדר סמכותו. השופטים עמדו על כך שבית הדין לא יכול לחייב צד ג' לקיים את הסנקציות, ועל כן לא מדובר בהחלטה אלא בהמלצה, כפי ששופטים עושים בפסקי דין רבים.
השופטת חיות סברה שיש לדחות את העתירה על הסף, בשל חוסר ניקיון הכפיים של העותרים, מבלי להיכנס לדיון מהותי בסמכות בית הדין לעניין ההרחקות. יחד עם זאת, מבחינה מהותית השופטת למעשה תמכה בדעת המיעוט.
שופטי המיעוט (דנציגר ונאור) סברו שלא מדובר בהמלצה, אלא בהחלטה של בית הדין, אשר ניתנה בחוסר סמכות. לגישתם, כאשר ההרחקות מכוונות לציבור, עם מטרה ברורה של קידום כפיית הציות של סרבן הגט, מדובר בציווי והחלטה, ולא בהמלצה.
פסק הדין הארוך והמרתק מעלה כמה נקודות מעניינות:
1. סרבני גט ללא בושה. עודד גז, שהוסמך לרבנות ותולה את הסרבנות שלו בה, עותר כנגד סמכותו של בית הדין הרבני לכפות עליו סנקציות הלכתיות. עולם הפוך ראיתי, או במילותיו של השופט עמית: "חזרתי וקראתי בהשתאות את טענותיו של העותר גז, הטוען בלהט כי הוא אינו סרבן גט אלא אשתו היא סרבנית שלום-בית. אין לקורא אלא להשתאות עד היכן מגעת איוולתו, שמא רשעתו, של העותר, אשר טחו עיניו מראות כי הוא מחלל שם שמיים ברבים וממרה פיהם של דיינים, תוך שהוא מתעטף ומתהדר ב'צדיקותו'. ועל כך כבר נאמר 'אל תהי צדיק הרבה'."

2. כל השופטים מביעים במפורש את שאט נפשם מהעותרים. כמה מהשופטים לא מסתפקים בכך ומבקרים חמורות את בית הדין על כך שהביא למצב זה במו ידיו, בסירובו למצוא פתרונות הלכתיים לבעיית מסורבות הגט. למשל, דבריו המופתיים של השופט עמית:
"שני המקרים שבפנינו הם מקרים 'קלים', במובן זה שהם מייצגים את ה'פתולוגיה' של בעיית העגונות. אך הבעיה האמיתית המסתתרת מאחורי מקרים אלה, הן דווקא אותן עגונות שאינן נקראות בשם, אותן מעוכבות גט שקולן לא נשמע…
לא אכחד כי אני חש אי נוחות להתפלפל ולהתדיין במאה ה-21 בתחולתן וביישומן של הרחקות רבינו תם מהמאה ה-12. דומה כי הצורך להשתמש בהרחקות אלה בהאידנא, נעוץ בפרשנות הלכתית צרה של עילות גירושין וחשש להשתמש בכלים שניתן היה להשתמש בהם במסגרת ההלכה, על מנת למנוע או לצמצם מצבים כגון אלה שנדונים בפנינו.
לפנינו דוגמה לכך, הכיצד טענות ריקות מתוכן לשלום בית, שנתיים של פירוד ומאיסות גמורה של האשה בבעל, לרבות טענות לאלימות, אינן אוצרות כוח אלא עד כדי המלצה לגט, ולא לחיוב בגט, שלא לדבר על כפיית גט. ואם לא די בכך, הרי שלאחר מכן, חזר בו בית הדין מפסק דינו במסגרתו הורה על הרחקות דרבינו תם… והקורא אינו יכול שלא לתמוה, מה עוד צריך לקרות כדי שבית הדין יחייב בגט ואף יכפה גט על הסרבן."

3. השופט עמית מצטט את השופט חיים כהן שאמר בהקשר של חוזה בלתי חוקי בדיני ממונות כי על מנת "למנוע בעד מי ששם עצמו רשע להיבנות מרשעו […] לא זו בלבד שאין אני מחפש אי-חוקיות, אלא מחפש אני דרכים שלא למצאה". על אחת כמה וכמה כאשר אנו עוסקים בדיני נפשות, כותב השופט עמית: "כדי לסייע לעגונות ולמסורבות גט עלינו להוגיע את עצמנו ולעשות כמיטב יכולתנו שלא להגיע למסקנה כי בית הדין חרג מסמכותו. אם ניתן לפרש את החלטת בית הדין כנופלת בגדר סמכותו, וכפי שהראיתי לעיל זו הפרשנות הסבירה בעיני, שומה עלינו לאחוז ולדבוק בפרשנות זו ובצד ההיתר."
אסטרטגיה זו מאפיינת, למיטב ידיעתי, פוסקים הלכתיים רבים, ומעניינת מבחינה תורת משפטית. או במילים אחרות, שופטים ריאליסטים שמודים בכך בריש גלי.

4. מענייני דיומא – הנשיאה נאור הייתה בדעת מיעוט, ודעתה לא הייתה נוחה מהתוצאה אליה הגיעה: "גם אני שותפה, כמו יתר חבריי להרכב, לתחושה הקשה העולה מהתנהגותם של העותרים, התנהגות מבישה המעוררת שאט נפש. ואולם, 'לא תמיד אנו כשופטים יכולים להוליך את תוצאת ההתדיינות למקום שאליו יוצא ליבנו כבני אנוש'". לתשומת לבם של כל המאשימים את בית המשפט העליון בסמולנות וכיו"ב.

לעיון בפסה"ד: http://elyon1.court.gov.il/files/13/850/051/t36/13051850.t36.htm.

 

השאירו תגובה