בטי לזרוס קנוט

מאת מיכל שוסטר, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

בטי לזרוס קנוט (2 ביוני 1926 פריז, צרפת — 8 במאי, 1965 באר שבע, ישראל), במלחמת העולם השנייה היתה חברת מחתרת המאקי (Maquis) בעיר טולוז בצרפת הכבושה. לאחר פלישת בעלות הברית שירתה ככתבת צבאית בעיתון "קומבה" (Combat), פעלה במסגרת ארגון לח"י. עם עלייתה לישראל בשנת 1951 הקימה את מועדון "ההזדמנות האחרונה" בבאר שבע.

ילדות ונעורים

נולדה ב-2 ביוני 1926 בפריז בשם אליזבת גילברט (Gilberte Elizabeth) לאריאדנה סקריאבין, בתו הבכורה של המלחין הרוסי הנודע אלכסנדר סקריאבין ואחייניתו של שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מיכאילוביץ' מולוטוב, ולדניאל לזרוס, מלחין צרפתי ובן למשפחה אריסטוקרטית. משפחתה של אביה לא קיבלה את אמה, בנימוק לפיו היתה חסרת עכבות ומשוחררת מדי. לאחר שתי שנות נישואים והולדת שתי בנות, טטיאנה מרים ובטי, הם התגרשו. מערכת היחסים הבאה של האם, במהלכה נולד הבן אלי, התפרקה גם היא. לאחר רומן ארוך נישאה לדוד קנוט, משורר יהודי ממוצא בסרבי. אחרי החתונה התגיירה ועיברתה את שמה לשרה.1

ילדותה עברה בפריז, ברקע אנטישמיות שהלכה וגברה. זמן קצר לפני פלישת גרמניה לצרפת ברחה האם עם שלושת ילדיה לטולוז, שם שירת דוד בצבא צרפת. בטי נשלחה לחיות עם דודה מצד אמה, בוריס דה שלצר. למרות שניסה להסתיר את זהותו, נחשד כיהודי וקומוניסט ונכלא. לאחר מעצרו, כתבה לאמה כי היא שוקלת להתנצר ולהפוך קתולית. האם, שתהליך התקרבותה לדת היה מהיר וטוטאלי, מיהרה להחזיר אותה לטולוז שם עודדה אותה להתקרב ליהדות.2

תקופת מלחמת העולם השנייה

הצטרפות למחתרת "מאקי"

אריאדנה ודוד קנוט, שהיו ציונים נלהבים, חשו את האיום המתגבר והבינו שהיהודים בצרפת לא יכלו לעמוד מנגד אל מול כוונותיהם של הנאצים. בשנת 1940 הוציאו לאור עלון בשם "מה לעשות?" (Que faire?) ובו הצביע על הסכנה הטמונה במשטר הנאצי לקיום העם היהודי. הוא קרא לתגובה ולהתנגדות וניסה לגייס לרעיון בני נוער יהודים שהתרכזו בבתי הכנסת בטולוז.3 עלון זה היה מצע רעיוני לגוף המחתרת שקם בינואר 1942, "הצבא היהודי" (L’Armee Juive) ושמפקדיו היו אברהם פולונסקי ואהרון (ליסין) לובלין.4 בשנת 1942, לאחר שנערך חיפוש בדירתם על ידי המשטרה הצרפתית, הזוג התפצל. דוד נשלח מטעם המחתרת לשוויצריה ואריאדנה, ששמה במחתרת היה רג'ין, התעקשה להישאר בטולוז ובמאי 1943 ילדה את בנם יוסף.

התא המחתרתי נחשב לחלק מרשת של תאים בעלי אופי דומה ברחבי צרפת ונקראה "מאקי" (Maquis). במסגרת "הצבא היהודי" נאספו אוכל וכלי נשק, הוסתרו יהודים והוברחו ילדים מעבר לגבולות, ביניהם אחיה ואחותה של בטי, טטיאנה מרים, אלי ויוסף, שהוברחו לשוויץ. ב-1944 הצליח "הצבא היהודי" להשתלב בפעולות של יחידות הצבא הבריטי והצליח לפגוע באופן עצמאי בכוחות נאציים ומשתפי פעולה צרפתיים.5

לאחר שהוחזרה מבית דודה לטולוז, השתלבה בטי, אז בת 16, בפעילות התא. היא שימשה אשת קשר, פיקדה על מבוגרים ממנה והשתתפה בפעולות כנגד הגרמנים.6 ב-22 ביולי 1944, בגיל 18, התייתמה מאימה, שנרצחה בירייה על ידי אנשי מיליציה של משטר וישי שעקבו אחריה. לאחר מות אמה המשיכה בטי את פעילותה בתא.7

"מעגל הזבובים"/ התמונה באדיבות המשפחה.

פעילותה ככתבת צבאית

עם פלישתן של בעלות הברית לצרפת, התעקשה להתגייס לצבא הצרפתי. מכיוון שגיוס בנות לא היה מקובל, בקשתה נדחתה.8 במקום זאת היתה כתבת צבאית מטעם "קומבה" (Combat). עיתון זה נוסד בשנת 1941 על ידי המחתרת הצרפתית ולאחר סיום המלחמה הפך לעיתון יומי בעריכת אלבר קאמי. בין הכותבים הבולטים בו היו גם ז'אן פול סארטר ואנדרה מאלרו.9

במסגרת תפקידה חצתה את הריין עם הבריגדה הראשונה בפיקודו של הגנרל פאטון.10 הג'יפ בו נסעה עלה על מוקש והתפוצץ והיא נפצעה אנושות, בין היתר מרסיסים שחדרו לראשה. למרות שנותחה, כמה מהרסיסים נשארו בראשה והיא סבלה מכאבי ראש חזקים כל חייה. בזמן שהותה בבית החולים כתבה את ספרה "מעגל הזבובים" (“La ronde des mouches”) בו תיארה את מאורעות המלחמה ואת חוויותיה שזכה להצלחה רבה בצרפת אך לא תורגם לשפות אחרות.11

חברת לח"י באירופה

בשנת 1947 גויסה לארגון לח"י על ידי יעקב אליאב (ישקה), ראש המבצעים של לח"י באירופה, שהגיע לפריז במטרה לחפש בעלי ברית שיסייעו ביצירת קשרים בצרפת. תחילה פנה לדוד קנוט, שפעילותו במסגרת ה"מאקי" קנתה לו שֵם. הוא הפנה אותו אליה, בנימוק כי היא "בחורה צעירה ואמיצה, מנוסה אף היא בפעולת המחתרת האנטי נאצית בצרפת, שסביבה קם חוג של אוהדים למלחמת השחרור בארץ ישראל.".12 באותה תקופה היא אכן היתה ציונית נלהבת,13 ובעלת קשרים ענפים הן בחוגי העיתונאים והן בסביבה הסטודנטיאלית. היא קישרה בין אליאב לבין חברי המחתרת טיבי רוזנברגר, מתתיהו אילת (בכינויו המחתרתי: וולטר),14 וקריאל גרדוש (דוש), לימים קריקטוריסט נודע ליוצרו של "שרוליק",15 שהחלו לגייס אנשים נוספים ולצרפם לתאים חשאיים. מרבית המגויסים היו אנשי "מאקי" לשעבר, שראו בסיוע למאבק לח"י, שחרור ארץ ישראל מידי המנדט הבריטי, צו מוסר מצפוני. תרומתה התרכזה בעיקר ב"מוסד להסברה ותעמולה" שהקים אליאב בפריז. בספרו תיאר אותה כ"סופרת ועיתונאית מוכשרת" שקישרה את אנשי לח"י, ובפרט אותו עצמו אל עורכי העיתונים החשובים בעיר ואל העיתונאים האמריקנים.16

במסגרת מאמצי לח"י להשגת תמיכה בין לאומית נפגשה עם שר החוץ הסובייטי מולוטוב, דוד אמה, בעת ביקורו בפריז ב-1947. היא הסבירה לו את מהותה האנטי אימפריאליסטית של התנועה וביקשה את תמיכת ברית המועצות במאבק מחתרת לח"י.17 בספרו טוען נחמיה בן-תור, שיש הגורסים שפגישה זו השפיעה רבות על הצבעתה של ברית המועצות בהצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר.18

הפעולה הידועה ביותר שלה היתה הניסיון לפוצץ את משרד המושבות הבריטי בלונדון. ב-15 באפריל 1947 היא ניגשה אל השומרים בכניסה למשרד המושבות שבלונדון וביקשה להיכנס אל מלתחת הנשים. היא הסבירה שאחד מגרביה ניתק והיא רוצה להשיבו למקומו. השומרים, שלא חשדו בה, הסכימו. כך, כשנשאה עמה על זרועה מעיל גדול, הובלה על ידי אחת מעובדות הניקיון אל המלתחה. בתוך המעיל, ארוזה בעיתונים, הוטמנה פצצה. היא הטמינה את המעיל באחד התאים והסתלקה. מועד ההתפוצצות נקבע לשעת אחר הצהריים מוקדמת, אך המנגנון לא פעל והפצצה לא התפוצצה. לאחר מכן, במהלך בדיקה משטרתית, התברר ששעון העצר חדל לפעול.19

תוך זמן קצר נעצרה יחד עם אליאב ורוזנברגר במעבר הגבול בין צרפת ובלגיה. היו להם שלוש מטרות: לפוצץ את המשחתת הבריטית "שוורון" שסיכלה הגעה של ספינות מעפילים אל חופי הארץ ועגנה אז בחופי בלגיה, לפעול נגד השגרירות הבריטית בבריסל ונגד מפקדת הצבא הבריטי במערב אירופה ולשלוח מבריסל מעטפות נפץ לבעלי תפקידים במנדט. היא נשאה על גופה חומר נפץ לפיצוץ המשחתת ורוזנברגר החביא במזוודה בעלת תחתית כפולה את מעטפות הנפץ. הם נתפסו על ידי בודקי המכס. רוזנברגר הצליח להתחמק, אך אליאב והיא, שבמזוודתה נתגלו גם מעטפות נפץ שהיו ממוענות לבכירים ביותר במנדט, הופרדו ונאסרו.20 היא נשפטה לשנת מאסר ולאחר שמונה חודשים בכלא הבלגי שוחררה.21

ביקור בארץ ישראל

לאחר שחרורה מהכלא חזרה לפריז והמשיכה לכתוב בעיתון "קומבה". באוגוסט 1948 הגיעה לביקור בישראל במסגרת תפקידה ככתבת צבאית והצטרפה לכוחות הלוחמים בירושלים ובסביבותיה. דמותה נתפסה כמרגשת ומסתורית והיא עוררה התרגשות בקרב אנשי לח"י ובקרב עיתונאים.22 ב-24 באוגוסט נערכה לכבודה פגישה עם נציגי העיתונות המקומית והזרה בטעם לח"י במועדון "הלוחם והחייל" בקפה גלינה בתל אביב. בפתיחת הפגישה הצהירה שלמרות שהיתה חברת לח"י בפריז לביקורה זה הגיעה כשליחת העיתון הצרפתי וביקשה שיראו בה עיתונאית בלבד.23 אף על פי כן, במהלך הביקור נעצרה בחשד שלקחה חלק ברצח מתווך האו"ם הרוזן ברנדוט, ב-17 בספטמבר 1948, אך שוחררה. אחיה אלי, אז חניך בבית הספר הימי בחיפה, מספר שחזרה ואמרה לו שאין לה יד בדבר.24

Cquote2.svg

"אני עוזבת את החזית וחוזרת למרכז העיר, או יותר נכון, למלון ס' – מקום מושבם של העיתונאים, המשקיפים, 'אנשי העסק', תיירים המאושרים ושל הטרוריסטים לשעבר, המובטלים כיום. בפינה מגישים קוויאר ומעדנים אחרים. הנשים מצובעות לפי 'אפנת פאריס'. בעיר אין מה לשים בפה אך כאן הכל בשפע – בלירות מצלצלות או לא מצלצלות".

Cquote3.svg
 – בטי קנוט, עיתון המשקיף, 5.12.1948, עמ' 2.

 

לאחר שחזרה לצרפת פירסמה ב"קומבה" מספר מאמרים בשם "האמת על רצח ברנדוט". במאמריה האשימה את לח"י בביצוע הרצח ואת העיתונות הישראלית בסילוף דבריה כשכתבו כי הודתה שאכן טמנה פצצה במשרד המושבות הבריטי באפריל 1947. בעבורה, רצח ברנדוט היה נקודת מפנה ביחס כלפי לח"י וכלפי האידיאולוגיה שהארגון שיקף, ובמסגרת כתבותיה הודיעה על התנערותה ממנו. במאמר שכתבה והתפרסם בעיתון המשקיף בנובמבר 1948 כתבה: "המטרה הייתה ללחום נגד נגד המשטר השרירותי של מעצמת הכיבוש בא"י אולם כיום לבשה המלחמה צורת מלחמה הדונית ואימפריאליסטית. הנני רוצה לנער חצני ממנה. מאחר שאני מתנגדת למעשה הרצח של הרוזן ברנדוט – אינני יכולה להמשיך בקשרי עם הקבוצה שביצעה מעשה זה".25 במקביל כתבה טורים שביטאו את התרשמויותיה מישראל ומהמאבקים המתחוללים בה. אלה תורגמו מצרפתית ופורסמו בעיתון "המשקיף".26

Cquote2.svg

"הדרך המובילה לירושלים היא טרושה ומאובקת. השמש מכה על הראש ותמרות האבק מקצרות את הנשימה.ערוצים ארוכים ובתים הרוסים מתמשכים לצידי הדרך. כאן הייתה מלחמה, כאן מתכוננים לחדשה, לכל הפחות רוצים בכך. כאן התנקשה והתנגחה תקוותם של שני עמים אויבים. המכוניות השרופות מעידות על כך".

Cquote3.svg
 – בטי קנוט, "ראיתי שתי ירושלים", המשקיף, 3.12.1948, עמ' 2.

 

בר "ההזדמנות האחרונה"

מועדון "ההזדמנות האחרונה" / אוסף ארכיון טוביהו

לאחר תקופה בצרפת נסעה לארצות הברית ולפיליפינים, שם הכירה את ליאון הלמן, צעיר אמריקני אמיד ודתי. הזוג חזר לארצות הברית וליאון יצא בשאלה. ב-1952 עלו לישראל. במשך שנה גרו בקרית טבעון ואז עברו לבאר שבע. הוא הביא איתו ציוד הנדסי כבד לים המלח בתקווה להשתלב בתעשייה הכבדה באזור, אך בשל תמימותו איבד את הונו.27 הזוג החליט לתת הזדמנות אחרונה למדינת ישראל ופתחו בר לו העניקו את השם: "ההזדמנות האחרונה".

הם חיו בדלות ובנו את המועדון במו ידיהם בביתם, בית ערבי גדול מאבן, עם תקרה גבוהה וקורות תומכות מעץ. בריאיון שנתנה סיפרה על באר שבע: "אז הייתה זאת עיר בעלת אופי מיוחד במינו. לא היו רחובות סלולים, לא בנינים גבוהים והרוח התהלכה לה חופשית. כיום זוהי עיר פרובנציאלית קטנה שכמוה עוד רבות אחרות. אין בה שום קסם, ואף על פי כן אני אוהבת אותה".28בתקופה זו ליוו אותה זוהר עברה וסיפורי גבורה, שיצרו הילה של מסתורין. עיתונאים ואנשי תקשורת הגיעו מדי פעם לבאר שבע בתקווה לראיינה, אך היא מיאנה לדבר על פעילותה המחתרתית, בעיקר מכיוון שרצתה להשאיר את עברה מאחוריה.

"ההזדמנות האחרונה" תואר בעיתונות בתור "קן בוהמי: גזעי עץ לא מהוקצעים, אופני עגלות, רישומים מוזרים והרבה חושך וחפשיות.".29 בלייניו היו אנשי תרבות ורוח, והמקום היה מוקד משיכה לתיירים וחיילי מילואים ששירתו באזור. מוזיקאים רבים, מהפופולריים ביותר באותה התקופה, ביניהם המלחין, הפזמונאי והזמר שמעון ישראלי, הדודאים ואסתר עופרים, הופיעו בו.30 בשנת 1958 כתב דן בן-אמוץ על "ההזדמנות האחרונה" כי זהו "מועדון לילה מטורף ועליז", וכי בטי וליאון הלמן הוסיפו לעיר באר שבע "יותר מאשר סולל בונה, מקורות, עמידר ומועצת העירייה גם יחד" והמליץ לבקר בו.31

Cquote2.svg

"…חושבני, שכל אלו שסיירו במדבר דרומי זה מרגישים בכאב גרון בהיזכרם בו וכן באזלת ידם לתארו במילים ובמשפטים אפילו בנויים להפליא. בכתבי עכשיו על הנגב אני מרגישה כאילו בהיעדר של טאקט, הייתי אומרת אפילו בהיעדר של רגש הבושה. וזה בגלל אותם האנשים, שאינם מרבים בדיבורים: אנשים ונשים המקריבים את עצמם, ממוסמסים ושרופים על ידי השמש. זקנים מעבודה קשה, מותקפים, מוערפים ומרוסקים על החול הזהרורי שלהם." בטי קנוט, "בערבות הנגב גלום ניצחון ישראל".

Cquote3.svg
 – בטי קנוט, המשקיף, 15.12.1948, עמ' 2.

 

חיי משפחה

בשנת 1950 נולדה בתה הבכורה לה קראה על שם אמה. אריאן היא עורכת ספרותית ובעלת הוצאת הספרים "עגור" וגרה בהוד השרון. היא אשתו לשעבר של סופר הילדים שלמה אבס ואמם של הפסנתרן אלישע אבס וסופר הילדים מיכאל אבס. בשנת 1952, נולד ג'ורדן, שכיום חי ברעננה והוא פנסיונר של משרד ראש הממשלה. בשנת 1954 נולדה הבת איוה, שחיה כיום בנס עמים והיא מתאמת השתלות בבית החולים נהריה. בטי חיה וגידלה את ילדיה באווירה בוהמיינית ומשוחררת, לפי אמונותיה שלא תמיד תאמו את אמות המידה המקובלות. בביתם בבאר שבע דיברו אנגלית והמשפחה כולה היתה חריגה בנוף המדברי.32

בתה, אריאן אבס, מספרת על אמה:

Cquote2.svg

"ראינו את אמנו בטוב וברע, בתקופות שקרן השפע היתה בביתנו ובתקופות של חוסר, מחלות  ועוני, כשהתנאים היו קשים וגם הרעב ביקר במעוננו. אמי לא היתה דוגמה לאימא רגילה, הגבורה שלה ואומץ ליבה היו משניים עבורנו, היא אף פעם לא דיברה על זה. היא לא עסקה בשום תחום של אחזקת בית, לא בישלה, לא כיבסה וכו, אבל דאגה שתהיה מישהי שתעשה את זה בזמן שהיא ישנה אחרי עבודה במועדון לילה. גם בתקופות שהיא לא יכלה לממן את העזרה, היא יצרה מן סידור אחר. אפשר להגיד שבלי משים היא הכינה אותנו לקשיים של החיים והפכה אותנו לעצמאים. גם חוסר העניין שלה בנעשה בבית הספר לא נבע מזלזול בילדים כי כשזה הגיע לחינוך לא היתה בעולם מישהי ברורה ונחושה ממנה.

היא חינכה אותנו לאהבה לאמנות באשר היא, היא ציירה, השמיעה לנו מוזיקה מכל העולם בפטפון שהיה בביתנו, היא סירבה בכל תוקף להכניס רדיו הביתה באומרה: 'יש לי די צרות משלי ואיני צריכה להכניס את כל צרות העולם אלי הביתה'. היא לימדה אותנו לאהוב אדם באשר הוא אדם, לא להבדיל ביחס לגזע, צבע או הכנסה, היא לימדה אותנו להיות נאמנים לעצמנו ולאחרים, לשמוח עם מה שיש ולהיות אנשים ישרים וטובי לב.

עם כל הבעיות שעברנו, כולנו הקמנו משפחות מדהימות, כולנו בקשרים קרובים והאהבה והשמחה שוכנות במעוננו.ידענו שאם תהיה בעיה היא תגן עלינו בלי פחד והאישיות שלה  היתה עבורנו ביטחון ודמות לאהבה והערצה. לפעמים אנחנו מדמיינים בחיוך, איך היא מסתכלת מלמעלה על הדור שהיא הקימה ועל השושלת המפוארת של בני אדם טובים והגונים, אוהבי אמנות ומוזיקה, לא רודפי בצע, חסרי קנאה ומלאים חמלה לאנשים שקשה להם. כולנו, כל ילדיה, אנשים שמחים שמעריכים את כל מה שניתן לנו על פני האדמה. כמה אימהות יכולות להתגאות בכל כך הרבה?"

Cquote3.svg
 – אריאן אבס כותבת על אמה, כחלק מפרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

 

פטירתה

לימים חלה ליאון, עזב את הבית וחזר לארצות הברית לאשפוז. היא נותרה לבדה עם גידול הילדים וניהול הבר. היתה זו עבורה תקופה של התדרדרות נפשית ופיזית ואף על פי כן המשיכה להפעיל אותו. שנתיים לפני שנפטרה חלתה במחלת לב קשה. היא פחדה מבתי חולים והאמינה שקופת חולים היא גוף פשיסטי, סירבה לשלם דמי חבר וגם כאשר חוותה התקף לב קשה, סירבה להתאשפז. בזכות חבר המשפחה, דוקטור אליהו להמן, שהיה סגן מנהל בית החולים, הסכימה להתאשפז וכך ניצלו חייה.

בתחילת מאי 1965 הגיע לישראל ז'ק ברל, שהיה אחד מהיוצרים האהובים עליה. באחד הערבים, לאחר מספר הופעות באיזור הנגב, הגיע להתארח במועדון "ההזדמנות האחרונה". לפי שעזב, הודתה לו והגישה לו מתנה ממנה. בנוסף ביקשה להעביר עוד מתנה גם לז'ורז' ברסאנס, אותו העריצה.33 באותו לילה נפטרה ונטמנה בבית הקברות בבאר שבע בהלוויה צנועה.

הנצחתה

עם מותה התפרסמו מספר כתבות בעיתונות שהביאו לידיעת הציבור את פטירתה,34 מאז עלתה לארץ חיה באלמוניות ומחוץ לאור הזרקורים: "קומץ אנשי לח"י, כמה זרים וארון נישא על כתפיים – כך נסתיימה דרך חייה של לוחמת המחתרת הצרפתית, הקשרית, בעלת כוכב הכסף האמריקאי, צלב המלחמה הצרפתי ובעלת האות 'לוחמת חירות ישראל' כחברת לח"י שבשנים האחרונות ניהלה מועדון לילה בבאר שבע בשם 'ההזדמנות האחרונה'".35

במלאת שלושים לפטירתה קיימו ותיקי לח"י אזכרה בתל אביב,36 בה נשאו דברים אברהם פולונסקי, יעקב אליאב, שהיה מפקד המבצעים של לח"י באירופה, גאולה כהן, לוחמת לח"י ולימים חברת כנסת, ונתנאל גרין, יו"ר ועד התאחדות יוצאי צרפת בישראל. היא מונצחת באתר של העמותה להנצחת מורשת לח"י.37 דמותה נזכרת בספרה של שולמית לפיד פיתיון, מסדרת הספרים על העיתונאית ליזי בדיחי.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה הקרוב (2018) הוענק "אות המציל היהודי" מטעם יד ושם לבטי ולאימה אריאדנה על פועלן בהצלת יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.

לקריאה נוספת

  • יעקב (ישקה) אליאב, מבוקש, ירושלים: במחתרת, 1983.
  • יעקב בנאי, מקורות לתולדות לוחמי חירות ישראל, הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 2006.
  • נחמיה בן-תור, ספר תולדות לוחמי חירות ישראל, כרך שני, תל אביב: הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 2010.
  • שולמית לפיד, פיתיון, ירושלים: כתר, 1991.
  • יאיר לפיד, זכרונות אחרי מותי, ירושלים: כתר, 2010.

קישורים חיצוניים

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. אריאדנה סקריאבין, ערך בוויקיפדיה באנגלית.
  2. שם.
  3. ענת גואטה, הצבא היהודי בצרפת: קורותיה של מחתרת ציונית לוחמת, תל אביב: משרד הבטחון, 2001, עמ' 32.
  4. "הצבא היהודי", מרכז המידע אודות השואה, אתר יד ושם.
  5. "הצבא היהודי", אתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה.
  6. בטי לזרוס קנוט, אתר העמותה להנצחת מורשת לח"י.
  7. אריאדנה סקריאבין, ויקיפדיה באנגלית.
  8. אברהם פולונסקי, מתוך הספד לשלושים יום לפטירתה של בטי קנוט, ארכיון העמותה להנצחת מורשת לח"י.
  9. ג'ון קרוקשנק, "אלבר קאמי" אנציקלופדיה בריטניקה.
  10. פולונסקי, שם.
  11. שיחה עם אריאן אבס, ג'ורדן הלמן ואיווה שטיינר במסגרת במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, 11.2.2018, רעננה.
  12. יעקב (ישקה) אליאב, מבוקש, ירושלים: במחתרת, 1983, עמ' 309.
  13. יעקב אליאב, מתוך הספד לשלושים יום לפטירתה של בטי לזרוס קנוט, ארכיון העמותה להנצחת מורשת לח"י.
  14. מתתיהו אילת, אתר העמותה להנצחת מורשת לח"י.
  15. אליאב, שם.
  16. שם.
  17. יעקב בנאי, מקורות לתולדות לוחמי חירות ישראל, הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 2006, עמ' 103.
  18. נחמיה בן-תור, ספר תולדות לוחמי חירות ישראל, כרך שני, תל אביב: הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 2010, עמ' 314.
  19. אליאב, שם, עמ' 318.
  20. שם, עמ' 328.
  21. בן-תור, שם, עמ' 328.
  22. "בטי לזרוס בת"א", המשקיף, 22.8.1948, עמ' 4.
  23. "בטי קנוט: באתי לא"י כעיתונאית", המשקיף, 24.8.1948, עמ' 4.
  24. ריאיון עם אלי מגן במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, 9.1.2018, ראש פינה.
  25. "בטי קנוט על פרשת רצח ברנדוט", המשקיף, 24.11.1948, עמ' 1.
  26. ביניהן: "ראיתי שתי ירושלים", המשקיף, 3.12.1948, "במועדון לילה עם משקיפי או"ם ורודפי בצע מלחמתיים", המשקיף, 5.12.1948, עמ' 2. "בערבות הנגב", המשקיף, 15.12.1948, עמ' 2.
  27. שיחה עם אריאן אבס, ג'ורדן הלמן ואיווה שטיינר במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, 11.2.2018, רעננה.
  28. אריק אלרואי, "תעלומת בטי קנוט", מה מנגב, גיליון תמוז תשכ"א.
  29. משולם עד, הבאר שבעים נגד "חיי לילה", דבר, 15.2.1963.
  30. עודד בר-מאיר, בטי לזרוס קנוט – סיפורה של לוחמת נשכחת, mynet, באר שבע, 5.5.2011.
  31. דן בן-אמוץ, "ההזדמנות האחרונה", מעריב, 28.2.1958.
  32. שיחה עם אריאן אבס, ג'ורדן הלמן ואיווה שטיינר במסגרת במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, 11.2.2018, רעננה.
  33. שיחה עם אריאן אבס, ג'ורדן הלמן ואיווה שטיינר במסגרת במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, 11.2.2018, רעננה.
  34. יגאל לב, "ההזדמנות האחרונה של הנערה שנשאה חומרי נפץ על גופה", מעריב, 10.5.1965, עמ' 21, בטי לזרוס קנוט ז"ל, חרות, 11.5.1965, עמ' 1. בטי לזרוס קנוט הובאה למנוחות, הבקר, 11.5.1965, עמ' 5.
  35. שלמה גבעון, "דרכה האחרונה של בעלת 'ההזדמנות האחרונה'", מעריב, 11.5.1965, עמ' 22.
  36. שלושים לבטי קנוט ז"ל, חרות, 8.6.1965, עמ' 3.
  37. בטי לזרוס קנוט, העמותה להנצחת מורשת לח"י.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

2 תגובות

  1. כל הכבוד? מיכלי, מרתק, רהוט, כתוב היטב, מסקרן…קראתי בעניין כל מילה. איזו אישה מדהימה ומיוחדת.
    שאפו..גאה בך ובעבודך, אהובה שלי.

  2. ג׳ורדו הלמן מנור on

    מיכל היקרה
    קראתי, אהבתי את מה שעשית כל הכבוד.
    מודה לך על עבודתך ועל הדרך בה הצגת את אימי בטי
    תודה מקרב לב
    ג׳ורדן