ביקורת מסך: VIDA
כבר זמן מה שהטלוויזיה האמריקאית מצמצמת פערים עם העולם החדש ומכניסה יותר ויותר יצוגים לטיניים לסדרות הטלוויזיה. מריאלה יאבו צפתה ב"וידה", סדרה שעוסקת בשכונה אחת של מהגרים לטינים בקליפורניה וחזרה עם מסקנות ברורות

קצת באיחור סיימתי לראות השבוע את שתי העונות של הסדרה המעולה "וידה". כדי להתמודד עם הריק שנוצר אחריה באתי לכאן לספר לכן את כל הסיבות בגללן אתן פשוט חייבות לצפות בה. ללא חשש ספוילרים. 

1. הלטיניות והלטינים בכל מקום: כבר זמן מה שהטלוויזיה האמריקאית מצמצמת פערים עם המציאות החדשה ומכניסה לסדרות שלה יותר ויותר דגש וייצוג של דמויות לטיניות. הקהילה הלטינית בארה"ב מגוונת ומרובדת ובשנים האחרונות נמצאת בעין הסערה בענייני ההגירה, מפגש התרבויות ונושאים שונים עימם הקהילות הלטיניות מתמודדות כבר עשורים.

"וידה" היא שלב נוסף בצמצום הפערים הללו, לפחות בזירה הטלויזיונית.

הסדרה הזו עוסקת בשכונה של מהגרים מדרום אמריקה בקליפורניה. בכך, היא מאפשרת להציג תרבות לטינית אמריקאית לא רק כ"אחרת" ולא רק באמצעות הסטריאוטיפ השחוק על הלטיניות הלוהטות וחמומות המוח אלא באופן מורכב יותר, מגוון יותר. בעזרת ארסנל דמויות לטיניות, ממדינות שונות, מגילאים שונים, העומדים במצבים כלכליים שונים, בעלי תפיסות דתיות מגוונות, סטרייטים, קווירים, חוקיים, לא חוקיים, דוברי ספרדית ולא דוברי ספרדית, לבנים, חומים, שחורים… כולם שם. כולם לטינים. זה נהדר, כיוון שזה נותן מקום לאינסוף ניואנסים בתוך הקהילה הכל כך עשירה הזו ולמפגש של אותם ניואנסים עם התרבות האמריקאית.
2. קווירים מכל הקשת: הסדרה מתמקדת בשתי אחיות, אמה הרצינית והאחראית ולין היפהפיה וההרפקתנית, שחוזרות לשכונת ילדותן כשאמא שלהן נפטרה. כשהן מגיעות הן מגלות בהפתעה רבה שאמא שלהן ז"ל היתה נשואה בשנים האחרונות לאישה, אדי, בוצ'ית מהממת מהשכונה.
הפאב החשוך והקטן של אמא שלהן הפך ברבות השנים לפאב לסביות שטובע בחובות ענק. כך, פותחת בפנינו הסדרה לאט לאט עוד ועוד מרחב קווירי לטיני מגוון. הסדרה גולשת לסוגיות "פנים קהילתיות", לשיח על ביסיות, לשיח על הגדרה עצמית, שיח על זוגיות להט"בית בשכונה מסורתית, שיח על פערים בין-דוריים בתוך המשפחה, מיניות גברית ועוד.
אגב, מדובר בסדרה די לוהטת, עם סצנות סקס מהממות, מצחיקות, מפתיעות ומהפנטות.
3. ג'נטריפיקציה לפרצוף: סיפור הרקע של הסדרה הוא סיפור הג'נטריפיקציה המואצת שהשכונה עוברת, כשיותר ויותר "צ'יפסטרים" (היפסטרים לטיניים) מגיעים להתגורר שם ועסקני הנדל"ן קונים את הנכסים מבעלי החנויות והדירות המקומיים כדי להפוך אותם לחנויות "מגניבות" או לבניין דירות יוקרתיות יותר. כך לאט לאט נדחקת התרבות המקומית והתושבים מודרים החוצה מהשכונה, כשהם כבר לא יכולים להרשות לעצמם לשלם את שכר הדירה ההולך ומרקיע.
את קו העלילה הזה מובילה מריסול, צעירה אקטיביסטית שנלחמת בג'נטריפיקציה בשכונה שלה. דרכה אנו פוגשות את צעירי השכונה המתארגנים לפעולות מחאה, כדי להעיף מהשכונה את הלבנים, עם בתי הקפה שלהם והאמנות הלבנה. זהו קו עלילה מרתק, מייאש ורלוונטי כל כך גם אלינו – כאן בישראל, היכן שכסף נכנס ומשנה את התמונה עבור כל כך הרבה אנשים וקהילות.
4. גברים באקטיביזם (ומי משלמות את המחיר): כמובן, יש גם פמיניזם. בגדול, יתכן והסדרה לא הייתה עוברת את מבחן "בכדל", לו היה מושת על גברים. הגברים שכבר כן מופיעים בסדרה, לא נראים חשובים במיוחד. מאידך – הסקסיזם היומיומי שכל אישה מתמודדת איתו, נוכח בהחלט. במקרה של "וידה", אותו סקסיזם מתובל בהחפצת יתר וגזענות אליהן חשופות נשים לטיניות. בנוסף, עוסקת הסדרה בנושא פחות מדובר, שכולנו מכירות היטב, גברים בזירות אקטיביסטיות, המציגים עצמם כבעלי מודעות פוליטית, מעמדית, גזעית וכמובן מגדרית אבל שמהר מאד נחשפים במלוא דושיותם, משל היו אחרון התיכוניסטים החרמנים או גרוע מזה. אותם גברים מתנשאים על נשים שלא דוברות את השפה האקטיביסטית וגורמים לנשים לוחמות ומדהימות כמו מריסול שלנו, לשלם מחירים שהן בהחלט לא אמורות לשלם.
5. האבל של אדי: הסיבה החמישית לראות את הסדרה היא דווקא צד די שולי בסדרה, שיש צורך להתאמץ כדי לראות אותו. כאמור, אמן של אמה ולין הייתה נשואה בשנותיה האחרונות לאישה בשם אדי. לצד כל הבלאגן המשפחתי שהנושא עורר, לצד הניסיונות להציל את הפאב הכושל ולהתמודד עם שדים ושקרים מהעבר (אימהות זה דבר מורכב…), יש לנו את אדי, שרק התאלמנה מהאישה שלה וכבר צריכה להתמודד עם צד בה שלא הכירה: האימהות שלה, הטעויות שלה מהעבר, השקרים והקשיים שמביאות עימן לין ואמה.

הסדרה הזו מצליחה, בעדינות מופלאה, לתאר את האבל הכל כך אישי שלה, את הגעגוע, את הכמיהה לריחות, לשיחות. את הכאב על ההבטחות שלא הספיקו לקיים ועל החיים המשותפים שלפתע נגמרו. דמותה של אדי והתהליך השקט שהיא עוברת הוא משהו שלא נתקלתי בו עד כה על המסך – והוא עצוב וכל כך יפה.

לסיכום, וידה היא סדרה לטינית קווירית הורסת שאתן פשוט חייבות לראות.

היא עוסקת בצורה מורכבת ומגניבה בקהילה, או בעצם בקהילות, שיכולות להתפרק ולהיות מורכבות מחדש בשלל אופנים. הקהילה של השכנים שאיתם גדלת והם היום זקנים וחכמים כל כך, הקהילה שאת בונה לעצמך בפאב לסבי כושל שמנסה למצוא את דרכו, או הקהילה הרחבה יותר של השכונה שמשתנה מול עינייך. קהילה שיכולה להיות מורכבת ממשפחה בשר ודם שמאכזבת אותך עד עומק נשמתך אבל אם יקרה לה משהו את תקפצי להגן עליה בציפורניים, או קהילה של אנשים שבחרת, ושגם איתם את תקועה עכשיו לטוב ולרע.

אבל עיקר היופי של הסדרה היא בשאלות שהיא שואלת על זהות. זהות קווירית אבל בעיקר זהות לטינית, שהיא תמיד, אבל תמיד מותקפת. כי להיות לטיני זה עניין יחסי הרבה יותר ממה שלא-לטינים יודעים. הזהות הלטינית מותקפת מבחוץ, על ידי לבנים למיניהם, שמתים על אוכל מקסיקני ועל פרידה קאלו ויש להם מנקה בשם מריה והם צובעים את הכל באותו צבע בלי להבחין בכלום. אבל היא מותקפת גם מבפנים. וידה מצליחה להציג היטב את הפילוג, הגזענות והמשטור העצומים שיש בתוך הקהילה הלטינית עצמה, איתם מתמודדות הדמויות הראשיות שלנו. אמה ולין מציגות דמויות לטיניות מורכבות, מיוחדות, שמצד אחד נושאות את שם המשפחה 'הרננדז' שם בחוץ, אבל מצד שני קוראים להן whitinas (הגרסא הלטינית ל'משתכנזות') כי הן לא עומדות בכל הציפיות, הסתומות ושונות ולרוב אף סותרות, של מה זה להיות לטיניות באמריקה. רוצו לצפות.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.