הזמן: חגים. המקום: ג'ימבורי. זר לא יבין זאת. זר ישאל: "למה את לא עונה לילד שלך? מה זאת אומרת לא שמעתי? הוא ממש כאן לידך". הילית עברה חצי תקופת חגים עם הילדים ושרדה כדי לספר. בינתיים.
מאת: הילית קראוזה ישראל
"אנחנו לא יכולים להכנס, כי החברים שלך עוד לא באו", מסבירה ליד בריכת הכדורים אמא צעירה לילד שלה, בקול רך. רגע אחר כך היא מרימה עיניים אל בחור צעיר (שעובד כנראה במקום) שמגיע עם אישה אחרת המחזיקה תינוקת. "את פשוט תת רמה. באלוהים". היא אומרת לאישה עם התינוקת, באותו טון שליו. מותר האמא, על פני כל יצור אחר בטבע אני חושבת, הוא היכולת לריב בטינופים קטנים בג'ימבורי – או בכל מקום אחר- ובמקביל להיות במאה אחוז מרוכזת ומתפעלת מהילדים שלה. היכולת להפריד ולעטוף את הצאצאים הפרטיים כדי לשדר להם שעסקים כרגיל והריב שמעל ראשם לא נוגע להם, היא פלא אמיתי בעיניי.
על מה רבו האימהות בג'ימבורי? לא יודעת. היה חג ארוך, בטח היו להן מספיק סיבות לאבד סבלנות בעולם הזה. המחויבות שלנו להכיל את הילדים ולנסות לעשות את זה נון סטופ בחיוך עוטף, היא אחד הדברים הקשים שלא מדברים עליהם בקורס הכנה ללידה… אויב, שלא קוראים לו בשם מפוצץ כמו דיכאון אחרי לידה – שאין לו אולי שם בכלל – אבל זה לא מפריע לו לשחוק אותך מבפנים כמו מים על אבן. כמו נענוע מתמשך של עגלת תינוקות. כמו לצוף בתוך בריכה כשברקע המיית גלים. או בתוך בריכת כדורים, עם רחש ילדים מתלוננים, שכמו אותו רחש הגלים הופך אותך לאפאטית. אפילו את הילדים שלך את כבר לפעמים לא שומעת ברחש הזה. זר לא יבין זאת. זר ישאל: "למה את לא עונה לילד שלך? מה זאת אומרת לא שמעתי? הוא ממש כאן לידך".
ג'ימבורי הוא מפלט אפשרי לפעמים בחגים. אבל… יש ג'ימבורי ויש ג'ימבורי. והכי גרוע הוא ה-'ג'ימבורי לקטנטנים' שמופיע בצמוד לאטרקציות שנועדו לילדים גדולים יותר. להרבה אנשים יש 'ילד צעיר בפער'. ילד שמוצא את עצמו נגרר לאטרקציות של הגדולים, אבל לא יכול להיכנס. כמשה על פסגת הר נבו, הוא מסתפק באותו 'גימבורי לקטנטנים' שמאחורי המחסן, הכולל כמה ספרים, טושים, שתיים-שלוש מכוניות, כמה מתקני ג'ימבורי רכים ואקדח צעצוע במערכה הראשונה, שלא יורה גם במערכה החמישית, כי כמו רוב הצעצועים בג'ימבורי הזה – גם הוא מקולקל. אחרי הכל "ילדים בגיל הזה לא צריכים יותר מזה. יותר מעניין אותם האריזות מהמשחקים שלהם (צחוק קצר ושיעול). זה יהיה 40 שקל בבקשה לילד, האימהות נכנסות בחינם".
משחקייה כזו טובה אולי לרבע שעה בתור לרופא לפעמים. היא פחות טובה כשהם רואים איך האחים הגדולים הולכים נרגשים לפעילות 'המעניינת באמת'. פעילות שנמשכת שעתיים ארוכות, בהן את אמורה לנסות לעניין את 'הקטנטנים' הפרטיים שלך, למנוע מהם את נסיונות הבריחה לפעילות של הגדולים, ולשכנע אותם שחמש קוביות זה מספיק ליופי של מגדל ולא נורא שהאוזן של הכלב בפאזל חסרה ושברור שהם אוהבים לצייר. עם הילד השני קינאת, בכל פעם שאבא שלו לקח את הבכור לאטרקציות ואת נשארת מאחור עם התינוק. או כי הנקת. או כי "עד שהילד מבלה קצת זמן עם אבא שלו–שיהיה זמן איכותי". עכשיו עם הילד השלישי (ה'צעיר בפער'…) את כבר לא מקנאה. אין לך כוח אפילו להתבאס על זה. את רגילה להיות מילוי זמן עד שמשהו מעניין יקרה. את ובריכת הכדורים. והאמהות האלה. שרבות מעל הראש שלך בזמן שהן צוחקות אל התינוק שלהן. על מה הן רבות לעזאזל? איך יש להן כוח? באלוהים. (יורה לעצמך בראש עם אקדח צעצוע מקולקל).
