"ברש" – ההיסטוריה הפרטית שלנו

"ברש" חצה את סוף השבוע הרביעי שלו בקולנוע בישראל. ישבתי לשיחה עם הבמאית, מיכל ויניק.

גילוי נאות: מיכל ויניק היא אחת החברות הכי טובות שלי. בלי קשר, ויניק היא במאית ותסריטאית, שמאחוריה שני סרטים קצרים שנעשו במסגרת לימודיה באוניברסיטת תל אביב, "פיתיון", ו-"סרק". היא כתבה פרקים בשתי עונות של "30 שקל לשעה" (של יוסי מדמוני ודוד אופק), את הפרק על יונה וולך ב"המקוללים" (חגי לוי), והייתה אחת משלושת יוצרות הסדרה "מי נתן לך רשיון?" יחד עם דניאלה דורון וטליה לביא. סרטה הראשון באורך מלא, "ברש", יצא לבתי הקולנוע לפני חודש אחרי סיבוב של יותר מ-60 פסטיבלים בעולם (למעשה תוך כדי, הוא עדיין מסתובב), ואנחנו נפגשות לדבר עליו. ועליה. ובכלל.

מתי התחלת לכתוב את "ברש"?

"ברש נכתב במהלך התואר הראשון שלי. יצא לי הפוך מהרגיל בתחום הזה- יצא שכתבתי את התסריט קודם, ואז לקחתי ממנו חתיכה וביימתי את "פתיון" לפי חלק שכבר לא קיים בתוך ברש, אבל הוא ממש היה סיקוונס (כמה סצנות) מתוך התסריט המלא. ואז ביימתי את "סרק", סרט הגמר שלי. תוך כדי זה, עבדתי על "ברש".

ולמה דווקא לעשות סרט קצר, אם כתבת פיצ'ר כל הזמן?

"כי רציתי לביים את הסרט הארוך. אז עשיתי שני סרטים קצרים ובמהלכם התנסיתי בבימוי עלילתי"

"פיתיון" מספר על שתי אחיות שגרות בפריפריה ונוסעות לים, ובמהלך הנסיעה מגלות דברים רבים על עצמן ועל הקשר ביניהן. למה דווקא את זה לקחת לסרט קצר מתוך כל התסריט? הרי אם רואות את "ברש" היום, הקשר בין האחיות הוא לאו דווקא הנושא הראשי של הסרט.

"אני חושבת שבשלב ההוא זה מה שעניין אותי. גם בסרט הארוך יש ליחסים, או נכון יותר למרחק בין האחיות, שגם זו צורה של יחסים, מקום גדול. וגם הסרט הבא שלי יש בו אלמנטים של אותו נושא.

מה היה שונה בשבילך במעבר מסרט קצר לארוך?

"קודם כל הצוות יותר מנוסה. בסרט ארוך יש עניין שהאדם עם הכי מעט ניסיון על הסט זו את, כי זה הסרט הראשון שלך. וזה מאוד מעשיר לעבוד עם אנשים מנוסים. את הסרט הפיקה חברת הפקה מדהימה (למה הפקות), שעזרו לי והיו ממש בית, לא ברמת הקלישאה אלא ברמה הפרקטית. יכולתי לפנות אליהם בכל דבר. לא היה לי את זה בקצרים, שם הייתי צריכה להיות בכמה כובעים כל הזמן, והפעם יכולתי רק לביים, ויש את המפיקים שיש להם המון נסיון בקולנוע, והם לא פעם ראשונה נתקלים בבעיות שאני נתקלתי בהן פעם ראשונה, ומאד סמכתי עליהם"

בואי נדבר קצת על התהליך של היצירה

"קודם את עובדת מלא זמן על תסריט, ואז את עובדת מלא זמן על זה שהוא יישב בקרן במהלך גיוס הכספים ואת לא תתחרפני מהזמן שעובר, ואז אם הולך בסדר את מתישהו מקבלת כסף גם"

ואיך את יודעת מתי להגיש?

"כשגם חברת ההפקה וגם אני חשבנו שזה מוכן. למעשה התסריט אף פעם לא מוכן עד שזה לא מצטלם. היו באופן טבעי שינויים אחרי הליהוק למשל, יש ממש שורות דיאלוג שנכנסו בגלל הליהוק. "היא נראית אנורקסית", זה בגלל שליהקנו את ג'ייד הרזונת (ג'ייד סקורי, מגלמת את דנה הרשקו,ל"א) את הבדיחה שהכי מצחיקה אותי בסרט, בכלל סיון (נועם שמעון, מגלמת את הגיבורה, ל"א) הביאה. ליהוק זה קצת כמו לכתוב מחדש את הכל, רק דרך האנשים שבחרת לגלם את הדמויות, בטח כשמדובר ב"נון-אקטורז" (non-actors). והאמת היא שהסרט ממש מוכן רק כשהוא מוקרן".

רגע, מה זה נון-אקטורז?

אנשים שלא למדו משחק. ההבדל הוא שאין להם כלים ואין להם ניסיון. אני מאוד אוהבת לעבוד עם לא שחקנים כי אני אוהבת לראות אותם, או במקרה שלי, אותן, מביאות את עצמן למסך. בגלל שבסרטים הקצרים שלי עבדתי עם לא שחקניות, בעיקר כי הדמויות היו נערות צעירות ואין באמת שחקניות מקצועיות בגיל הזה, אז קצת פחדתי משחקנים. ואז בא שחקן כמו דביר בנדק, מנוסה ממני פי מאה, ומנהל איתי קשר בגובה העיניים, ועוזר, ומקשיב, ומגלם תפקיד ומקבל עליו פרס, ואני בבת אחת הבנתי מה זה שחקנים. גם עירית (פשטן, שמגלמת את דמות האמא), שיש לה המון ניסיון בתאטרון וזאת ההופעה הראשונה שלה על המסך, שניהם נרתמו מאד, ומאד אהבתי את השילוב שלהם עם נון-אקטורז חסרי ניסיון. השחקנים הם שותפים שלי לדרך במלוא מובן המילה, מבחינתי הם והן עשו את הסרט איתי. במיוחד סיון וג'ייד שגילמו את הנערות שמתאהבות זו בזו. אבל גם כל משפחת ברש.

יש את הקטע בארוחת הערב המשפחתית, ויש סיטקום ברקע, ואחרי כל משפט יש צחוקים מהטלוויזיה.

"כן, זה היה בתסריט מהרגע הראשון. רציתי לתת תחושה לא ריאליסטית, דומה לסיטקום. בעיצוב הפסקול הגברנו את הצחוקים שנובעים מהטלוויזיה הדלוקה בסלון המשפחתי, וזה נותן לסצנות אופי מסוים. רונן נגל, שעשה את עבודת הפסקול, היה מאוד מבסוט אחרי ששמע את זה בפעם הראשונה בפסטיבל חיפה. הוא אמר לי איזה כיף שהגברנו, שזה לא לגמרי ריאליסטי, שזה נוגע בסיטקום ויוצר טון חדש".

אחותה של הגיבורה יוצאת עם ערבי. לנעמה הגיבורה זה לא משנה כל כך. אבל ב"פיתיון" למשל, דווקא כן משנה לה.

"כן, אני חושבת שברש קורה מאוחר יותר בזמן. נניח "פיתיון" מתרחש שהן היו בנות 15, שלוש שנים אחר כך, אחותה כבר מפליגה למקומות שאין לה אחיזה בהם. אני טוענת שבישראל כרגע, זה פחות בעייתי להיות לסבית מלצאת עם ערבי. במשפחה הזאת שני הדברים מסובכים. אבל אם היית שואלת את ההורים שלך מה הם היו מעדיפים, יש מצב שהם מעדיפים שתהיי לסבית, לא בהכרח בגלל גזענות, אלא בגלל שהם מבינים את המורכבות של זה. אני מכירה זוגות מעורבים, זה לא פשוט".

באופן כללי, לנעמה אין הרבה קשר עם האחים שלה.

"כן, זאת משפחה של בדידים. היא דמות באופן יחסי לסרטים די פסיבית, מתבוננת, והמבט שלה הוא זה שנותן לנו לראות את הסלואו מושנים למשל, את ההתפעמות מלהתאהב בפעם הראשונה, ולהשתמש בסמים, ממסיבות גדולות בעיר הגדולה. היא ילדה בת 18 וככה היא רואה את העולם. מישהו אחר לא בטוח שהיה מסתכל על הכדורים האלה בסלואו מושן, עושה להם גלוריפיקציה, או לעולם הלסבי, או לתל אביב. אבל זה כן לאורך כל הסרט המבט שלה, גם כשזה לא מצולם מהמבט שלה, זאת החוויה שלה".

אני חושבת שהצלחת להעביר את זה, שהחוויות שאת עוברת בכל מקרה בגיל 18 הן כל כך חזקות, שאפילו אם את מספרת עליהן בגיל 30, הן עדיין חזקות. הן לא עוברות.

"זאת ההיסטוריה הפרטית שלנו. ברש הוא הכלאה של סרט התבגרות וסרט קולג', זאת היתה החלטה לעשות סרט התבגרות מקומי עם אלמנטים של סרט תיכון אמריקאי".

אם חושבות על עוד סרט נוער שיש בו סמים בהקשר הזה, אז ישר אני חושבת על
"קידס" של לארי קלארק, ושם קורים להם דברים איומים עם הסמים. ב"ברש" זה לא קורה.

"קידס זה סרט שמנסה לשקף תופעה איומה, זה סרט על איידס בכלל. ברש לא משקף תופעה. הוא לא מהלל סמים וגם לא מציג תופעה מחרידה. הוא ממש מסופר מהעיניים של הגיבורה, והיא נפעמת מכל מה שקורה לה. הן מחפשות ממה להתרגש בברש, כל הזמן. זה סיפור על מישהי שמחפשת ממה להתרגש, מוצאת שהיא יכולה להתרגש מבחורה אחרת ומגלה שזה לא רק ריגוש – שנשאר לצערה או לשמחתה משהו משמעותי יותר שנשאר איתה לחיים.

התסריט שלך התקבל בקרן הגדולה בפעם הראשונה. איפה את חושבת שהיה לך קושי כאישה?

"היה לי מעניין לעבוד על הסט עם צוות שהוא ברובו גברי, בסופו של דבר. בכל מיני מחלקות, צלם, עוזר במאי, מפיק בפועל, תאורן.. אני לא זוכרת קושי מסוים בהקשר הזה במהלך ההפקה אבל אני מודעת מאוד לקשיים שקיימים על סטים של במאיות. למזלי לי הם לא קרו. להיפך – היה איזה רגע אחד שצילמנו את השוט שפותח את הסרט, שלושה משקפי שמש צורת לב בצבעים ורודים ואדומים, ואני זוכרת את התאורן החמוד אלעד ברכה מתקן את המצלמה ברכב ומכוון על משקפי שמש בצורת לב וזה נורא הצחיק אותי, כי כאילו, זה כזה.. מין שוט של אישה. מי בדיוק יצלם משקפי שמש בצורת לב אם לא אני? אז זה הצחיק אותי – שאוסף של גברים מוכשרים כל אחד בתחומו עובדים על שוט כזה, שיש בו משהו מאוד מאוד נשי".

את כן מודעת אבל שהסיפור שלך הוא סיפור מיוחד. פורום הקולנועניות הוקם בזכותך, אז את מודעת לכך שזה לא עובד כל כך חלק בדרך כלל, לנשים אחרות.

"כשהקמנו את פורום הקולנועניות אז אמנם אני כתבתי איזה מכתב זועם אבל הקמתי אותו עם החברות שלי, לא לבד, והמטרה הראשונית היתה מאד פשוטה, זה היה העניין של הלקטורה (ועדות בחירת התסריטים), זה היה לפני ש"ברש" הוגש בכלל. וראיתי שחברות שלי נתקלות במצב שבו הן נאלצות לעמוד בפני שלושה גברים בלקטורה, זה מאלץ אותן להתמודד וגם להסביר דברים לחבורה של גברים, אז הן צריכות לעבוד בשני מישורים, ויש בזה משהו לא הוגן. גברים עומדים מול גברים אז הם לא נאלצים להסביר את העוד קומה הזאת, שאנחנו לפעמים נאלצות להסביר. אז יצאנו למלחמה על זה, והקרנות שיתפו פעולה באופן די מהיר. זה היה ההישג הראשון של הפורום. ניסינו לפתור בעיה בשטח, שקשורה לעובדה שאנחנו נשים, וככה בעצם הפורום הלך והתקדם ועכשיו הוא כבר עוסק בהמון תחומים ויש לו הישגים. לפני הפורום, אני למשל לא הייתי בקשר כל כך קרוב ואישי ותומך עם הדור שמעליי, במאיות ותיקות, או עם הדור שמתחתיי. זה יצר איזו תחושת אחווה כזאת. ההבנה שאנחנו יכולות להיות שם אחת בשביל השנייה, ושאנחנו נתקלות באותן בעיות. וזה בעיניי מה שמדהים בפורום. כי לי יש תחושת אחריות מאד גדולה כלפי הקולגות שלי, ובעיקר כלפי הדור של הנשים הצעירות ממני".

ולמה את מרגישה אחריות?

"שאלה טובה. אולי כי יש מאבק שלם שצריך לפחות להיות חלק ממנו. זה מאבק על הסיפורים שרק אנחנו יכולות לספר. אני חושבת שהעולם ירוויח מזה, אני חושבת שזה גם אינטרס של גברים, שאנחנו נספר את הסיפורים שלנו. אני מאד מתעניינת בסיפורים של גברים ואני רוצה לקוות שהם מתעניינים בנו. יש שוני גדול בצורה שבה המינים והמגדרים תופסים את העולם הזה, שנמצא בתקופה לא כל כך מוצלחת, ונראה לי שהעולם יכול מאד להרוויח מנקודת מבט של נשים. יש המון דברים שלא דוברו מנקודת המבט שלנו החל בהטרדה מינית וכלה במותחנים או מערבונים או מדע בידיוני, שזה חלום גדול מאוד שלי לביים. אז זה נראה לי נורא מעניין, וזה נורא חשוב. נקודת המבט של יוצרות, וגם יוצרים, בטח תרענן את נקודת המבט שלי"

אני חושבת שהפסקה הזו, שבה מיכל מספרת על האחריות שלה הלאה, ועל המאבק שלה על הסיפורים שרק אנחנו יכולות לספר, הוא פסקת הסיום הכי טובה. לאורך כל שלבי התאוריה הפמיניסטית, השמעת קולן של הנשים היה אחד העקרונות החשובים ביותר, ויכול להיות שאנחנו עוד נילחם על זה לנצח – אבל בינתיים, לכו לראות "ברש", ולראות ולשמוע קולות אחרים, מרעננים ובעיקר מרגשים.

 

בתמונה: מיכל ויניק ובנה בפסטיבל הסרטים קרלובי וארי בצ'כיה (צילום רם נהרי)
WhatsApp-Image-20160709 (1)

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.