כותבת אורחת: שרונה לפיד-בר נתן
זה הזמן לעצור ולהזהיר את מי שעדיין לא צפתה בסדרה שהביקורת מכילה ספויילרים ואני ממליצה לכן בחום לצפות בעונה בשיטת הבינג' (מרתון של כל הפרקים; הפרטים מתחברים במהרה ומקלים על הבנת העלילה) ולחזור לקרוא את הביקורת.
העונה הזו הייתה ארוכה ומותחת, עם שוטים מדהימים, עריכה מקסימה, ואני מודה שלקח לי זמן להתחבר אליה, אבל ככל שהפרקים עברו, כך העניין גבר, לא מעט בזכות בלוג מרתק שליווה את העונה, הסביר ושפך אור על שלל הסמלים והאיזכורים האינסופיים בעונה ונכתב ע"י אילן קפרוב.
למראית עין, העונה הזו היא עונה גברית למדי:
אמט וריי – הגיבורים הראשיים, אחים עם מערכת יחסים שסועה ומורכבת שבסופה כל אחד מהם מוצא את מותו; סיי – שותפו העסקי של ריי סטאסי שאת שארית חייו מעביר כסוג של צמח עם קורט רוח חיים; ווי.אמ וארגה – הנבל שמשתלט באופן מוחלט על חייו של אמט ומוחק אותם כלא היו (למעט בפרק האחרון בו זוכה אמט למעט נחת בדמות משפחתו ששבה והתגבשה למרות הנסיבות). חוץ מהם יש את מימו ובוריס – שומרי הראש של וארגה, החיילים הנבלים, את מפקד תחנת המשטרה שמקפיד לכבות באופן שיטתי את גלוריה ברגל (הדמות הנשית הראשית בסדרה), את רנץ' החירש, שותפה לפשע של ניקי סוונגו (המופלאה!!), את פקיד המס, שמוביל את וארגה לסופו המיוחל (כל כך), אניס סטאסי – אביה החורג של גלוריה, מוריס לה פיי – הפושע שריי מגייס לטובת רציחת אחיו אמט, גיוס כושל, שכן לה פיי רוצח בטעות את אניס במקום את אמט, ומתחיל את שרשרת הרציחות של סדרת גברם שכל חטאם היה ששם משפחתם "סטאסי", ואת והדמות השולית אך המשמעותית – הנוסע שמנחם את ניקי כאשר מספר לה שריי הפך לחתלתול; רעיון שמוצא חן בעיניה ונותן לה גם שקט אבל גם דלק להמשך המסע.
בין כל הדמויות הבולטות הללו של הגברים, בולטות 3 הנשים שמלוות את העונה: גלוריה ברגל – השוטרת ה"פשוטה" שעוברת כחוט השני במהלך כל העונה (מגולמת ע"י קארי קון); ניקי סוואנגו – אהובתו של ריי, פושעת לשעבר ששמה לה למטרה לנקום את מותו של אהובה (מגולמת ע"י מרי אליזבת' ווינסטד); ווויני לופז, שוטרת זוטרה שהופכת לחברתה של ברגל וביחד הן מגלות דברים שהיה מוטב לגיבורי הסדרה שלא היו מגלות כלל (מגולמת ע"י אוליביה סנדובל).
לכאורה, העלילה כולה מובלת על ידי הגברים, ונדמה שהנשים הן "סייד שואו", סייעות לעלילה, תיבול המדגיש את טעמה של הנוכחות הגברית שמייצרת את קו העלילה. אך בעיני, ההיפך הוא הנכון, והנשים הן אלה שיוצרות את העלילה; הן אלה שהופכות את העונה למה שהיא. מבחינתי גלוריה, לופז וניקי הן גיבורות העונה:
גלוריה היא שוטרת בתחנת משטרה זעירה ולא חשובה, שלפתחה מתגלגל מקרה רצח, בו הנרצח הוא אביה החורג. כשוטרת יעילה, היא מתחילה בחקירה שהולכת ומתפתחת והופכת לסדרת רציחות שנראות על פניו כעבודתו של רוצח סדרתי, כאשר בפועל המנצח על הרציחות הוא לא אחר מאשר וארגה שארגן אותן כסיפור כיסוי על השתלטותו המוחצת על "סטאסי חניונים".
את גלוריה הלבישו עבורנו בכסות של אישה מן השורה, עדינה ופשוטה, וחסרת משמעות. רק שמתחת לפני השטח יש אישה עם אינטואיציה חזקה שלא מוותרת והולכת עם האמת שלה עד שהיא מקבלת גושפנקא בעולם האמיתי. בעקבות פגישה מקרית והזויה בשירותי הנשים (לופז שואלת את גלוריה אם יש לה תחבושת ומתוודה שהיא והאיש שלה "מנסים"), מצטרפת אליה השוטרת לופז, המוצגת כאישה קטנה ולא משמעותית. שוטרת תנועה שבגלל חוסר בכוח אדם מטפלת גם במקרי הרצח הרבים שפוקדים את העיירה, יחד עם גלוריה. המפגש הזה בשירותים מציג לכאורה נשים כפי שאנחנו רגילות – שוליות, מינוריות, רלוונטיות כעוזרות/רעיות, /כמהות לאמהות/אמהות מגוננות. אבל במהרה אנחנו מגלות שמתחת לסתמיות הזו, הן אלו שמובילות לגילוי האמת.
גלוריה ולופז הופכות לחברות, וברגע של ייאוש גלוריה מתוודה בפני לופז: "כל החיים חשבתי שאני לא אמיתית". לופז, שאמנם מכירה אותה מעט זמן, מבינה במהרה שמדובר באישה אמיתית ביותר ומתקפת את קיומה של גלוריה בלחיצת אצבע ו…חיבוק; מחווה קטנה לאחווה נשית שמעצימה את גלוריה המותשת ומספקת לה דלק להמשיך בחקירתה, על אף האיסור שהחילו עליה.
לאורך כל הדרך גלוריה מבינה ויודעת שהציפוי מלמעלה הוא לא הדבר האמיתי. היא חוקרת בקפידה והולכת על פי צו ליבה, ולאורך הפרקים אנחנו יודעות שהיא זו שמגיעה למקום הנכון ולא מפקד התחנה שבכל הזמן הזה דואג לטרפד ולבטל אותה (ונופל לבור המטופש שוארגה חפר).
בפרק האחרון גלוריה מחליטה להגיש מכתב התפטרות, ואי אפשר להאשים אותה: היא פיענחה את הפשע על כל גווניו, הפושע אפילו הסגיר את עצמו, המציאות אישרה את סברותיה ובכל זאת מפקד התחנה הצליח לכבות אותה סופית. היא אמנם גילתה את האמת ואת כל האמת, אבל סיפור הכיסוי של וארגה הסתדר למפקד התחנה טוב יותר, אז למה להקשיב לשוטרת פחותה מדרגתו שנראה שמקשקשת איזה סיפור לא ברור? לשמחתנו, רגע אחרי שהיא מניחה את מכתב ההתפטרות, יוצר איתה קשר פקיד המס שקיבל את הניירת האמיתית של "סטאסי חניונים" שחושפת את המעילה העצומה ש-וארגה ביצע והיא חוזרת שוב לפעולה.
ומי שלחה לפקיד המס את הניירת והכוננים האלו? ניקי סוואנגו. את ניקי, דמות ראשית ונשית חזקה כבר מתחילת הסדרה, מכירים לנו כפושעת תחת פיקודו של ריי, קצין המבחן שהופך לאהובה. במהלך כל הסדרה היא נשארת הפושעת המבריקה שמבצעת פשע אחר פשע: רצח, גניבה, תרמיות ועוד קצת רצח, אבל לקו הסיום של העונה היא מגיעה כמנצחת וכקדושה, כאשר היא נוקמת את מותו של ריי.
ניקי שיודעת להרעיף אהבה ונדיבות כלפי עושי החסד עמה, היא לרוב חסרת גבולות ורחמים. היא מצליחה להתעלות על חוכמתו ונבזותו של וארגה יחד עם רנץ' (אסיר חירש שנקלע לתאונת דרכים באוטובוס יחד עם ניקי בדרך לכלא. ביחד הם בורחים והופכים לצוות מנצח). כשהם מצליחים לגבור על עורמתו וארגה ומקבלים את הכסף שדרשו, היא מסמנת לרנץ' בשפת הסימנים (שאותה כנראה למדה ברגע לטובת עבודת צוות טובה) שייקח את כל הכסף. היא לוקחת חופן קטן של דולרים ואומרת לו שהמטרה האמיתית שלה היא למצוא את אמט, ויוצאת למסעה האחרון לעבר נטילת חייו כדי להציל את כבודו האבוד של ריי. כאן אנחנו מגלות שהיא זו שהניחה לפתחו של פקיד המס את ההוכחות לתרמית של וארגה. משם היא יוצאת לחפש את אמט כדי לסיים את המשימה ולהרוג אותו. היא כמעט מצליחה, אבל נהרגת ע"י שוטר זוטר בבדיקת רשיונות רנדומלית; לכאורה, שוב דמות גברית שגונבת את ההצגה, רק שניקי מתה כגיבורה קדושה שהפילה את הנבל וכמעט השלימה את משימתה לרצוח את אמט, ואז רנץ' ממלא את מקום הדמות הגברית ומחזיר את הזרקור אליה – כשותף נאמן הוא מסיים את המשימה בשמה ורוצח את אמט.
והדובדבן שבקצפת: העונה נחתמת בקתרזיס נפלא, בו גלוריה, שהפכה לבכירה ב"מחלקה להגנה על האומה", יושבת מול וארגה, שמתחזה לאדם אחר. גלוריה כבר מכירה אותו היטב מחקירתה המעמיקה ויודעת במי מדובר. הוא מנסה להפחיד אותה, והיא בשלה; רגועה, נינוחה, יודעת שהיא אוחזת באמת. למקום הזה היא מגיעה עם תספורת קארה ועגילים, אחרי שבמהלך כל העונה היא הייתה עם שיער קצר ואזניים ערומות. ודווקא במהופך למה שקורה בדרך כלל, כאשר היא מתקדמת בסולם הדרגות, במקום להשתמש בפרקטיקות גבריות, שהרי היא חברה באיגוד גברי לעילא, היא מופיעה כאותה האישה העדינה, רק בטוחה יותר בעצמה, בלי בכיר שמטרפד אותה, משוכנעת בצדקתה ולא נחלשת אל מול ניסיונותיו של וארגה להפחיד אותה. את הסוף לא מגישים לנו בכפית, אבל החיוך הרגוע והבטוח של גלוריה מאשר לנו שהנבל אכן קיבל את עונשו. היאח!
היה ת-ע-נ-ו-ג.
