ג'נדרסייד
לקראת צעדת השרמוטות השביעית, שתתקיים בבאר שבע, ירושלים, תל אביב וחיפה, מספר מילים על דה-הומניזציה, היפר-סקסואליות ותוצאותיהם ההרסניות

ב-24 בינואר 2011 הרצה מייקל סנגינטי, קצין משטרה קנדי, בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת "יורק" בטורונטו. שם הוא אמר "נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות (sluts) כדי שלא יהפכו לקורבנות של אלימות מינית".

האמירה המקוממת הציתה מחאה ספונטנית באפריל של אותה שנה. אלפי מפגינות ומפגינים התכנסו לצעדת השרמוטות הראשונה. מאז, הספיקה הצעדה להתפשט ולהתרחב לעשרות ערים ברחבי העולם והפכה למחאה שנתית כנגד האשמת הקרבן במקרים של אלימות מינית.

צעדת השרמוטות הראשונה בטורונטו

אך מייקל סנגינטי עשה הרבה יותר מאשר להאשים את הקרבן בפגיעה מינית. דבריו היוו למעשה חוליה נוספת בשרשרת פרקטיקות שלא רק מפנות אצבע מאשימה כלפי קורבנות של אלימות, אלא עושות שימוש במיניותם ובגופם של אנשים על מנת להכשיר את הפגיעה, להצדיק אותה ואף לעודד את מעשי האלימות הבאים לבוא.

חיפוש מהיר בפייסבוק על המילה "שרמוטה", מעלה פוסט אלמוני שתוהה על השאלה הבאה "אם זונה זה מקצוע אז שרמוטה זה התנדבות?".

לא תמיד קיימת הפרדה בין המושג "שרמוטה" למילה "זונה". בוודאי שלא כשמדובר בשפת רחוב, כאשר מנסים לעלוב בנשים.

בינואר 2013 התארחה לייסי גרין, יוטיוברית ידועה, העוסקת בחינוך למיניות בתכניתו של ד"ר פיל. השניים דיברו על התופעה של "סלאט שיימינג". המשפט הזכור לי ביותר מאותו ראיון הוא "when you call somebody a slut you reduce her to a status of a whore".

או בעברית, כשאתה קורא למישהי שרמוטה אתה מפחית אותה לדרגה של זונה.

זונה היא מילת גנאי כל כך איומה ומאיימת לא בגלל שהיא מתארת אישה שלכודה במעגל הזנות, אלא בגלל שהיא מנשלת מאותה אישה את האנושיות שלה. די בהצצות מזדמנות בשיחות שמנהלים צרכני זנות על מנת לשמוע תיאורים מחרידים על "ביצועי המנוע" של אישה זו או אחרת.

זונות, כך נהוג לחשוב, הן אינן בנות אנוש, הן חפץ. חפץ שניתן להשתמש בו, לשבור אותו. חפץ שהוא בר החלפה, לעיתים חד פעמי ולאחר שימוש, ניתן פשוט להשליך אותו הצידה.

ג'נדרסייד  (רצחמגדרי [Gendercide]) הוא הרג שיטטתי של בני מין או מגדר מסוים ומיוחס לרוב למדינות כגון הודו וסין, שם הנורמות החברתיות מעניקות קדימות לבנים ולכן בנות רבות נרצחות זמן קצר לאחר לידתן או מופלות כעובריות. ההערכות מדברות על כ-200 מיליון ילדות ונשים שחסרות ברחבי העולם בשל מעשי ג'נדרסייד.

אולם לא צריך להפליג רחוק לסין או להודו על מנת להפגש פנים אל פנים עם תופעות של ג'נדרסייד. אנחנו נתקלות במאפייניה גם כאן, גם היום.

הפרקטיקה של נישול אוכלוסיות מסוימות מאנושיות היא לא פרקטיקה חדשה. לאורך ההיסטוריה ניתן לראותה בפרקטיקה שמקדימה מעשי רצח קיצוניים וכלליים, כך הפכו היהודים בתקופה שלפני השואה לעכברים וכך הפכו אנשי הטוטסי ל"מקקים" ו"נחשים" בתקופה שקדמה לרצח העם ברואנדה.

הפרקטיקה הזו היא צורך מהותי לפני ביצוע מעשי רצח המוניים שכן באמצעותה נוצר ריחוק הכרחי בין האנושי לבינם ולכן קל יותר להסית להרג ולרצח, בדיוק כפי שמדבירים מקקים, עכברים ונחשים בגועל.

שריפת הספרים בגרמניה הנאצית מאי 1933, תמונה מתוך ויקיפדיה

מנגנון הדה הומניזציה קיים גם במקרים בהם נעשה "אונס ג'נוסיידי". מקרי אונס המתבצעים במהלך רצח. רבות מנפגעות האונס מוצאות את מותן במהלכו או אחריו, בשל אלימות מינית אכזרית ומשפילה.

אונס ג'נוסיידי ניתן היה לראות במקרי האונס שבוצעו במהלך רצח העם ברואנדה, אז הושם הדגש על דה-ההומניזציה של הקורבנות כאמצעי לביצוע רצח עם.

אקטים של השפלה ודה-הומניזציה ניתן למצוא גם בתיאורים ממקרי האונס שבוצעו על ידי הצבא האימפריאלי היפני ברחובות העיר הסינית נאנג'ינג ב-1937 שם מצוטט אחד החיילים כשהוא מספר "אולי כשאנסנו אותה הסתכלנו עליה כעל אישה, אבל כשהרגנו אותה היא היתה משהו כמו חזיר" .

דה-הומניזציה ניתן לראות גם במקרה של הנשים בזנות סביב בסיסי צבא ארה"ב באסיה שלאחר מלחמת העולם השניה שכונו על ידי החיילים "מכונות זיונים קטנות וחומות המונעות באורז".

במהלך רצח העם בבוסניה הוקמו "מחנות אונס" וברצח העם ברואנדה, הונחו הרוצחים "לאנוס את הזונות הטוטסיות" טרם הרצחן. כך גם במחנות הנאצים, שם הוקמו בתי בושת לתגמול חיילי האס.אס ואסירים לא יהודיים ש"הגיע להם פרס".

בנוסף לדה-הומניזציה שעוברות אוכלוסיות נרדפות. הן עוברות גם תהליך של היפרסקסואליות.

כשהחלה התנועה הנאצית לצבור את כוחה לקראת עלייתה לשלטון בשנות העשרים של המאה הקודמת, נחשבו תנועות ליברליות שפעלו למען חופש מיני, לתנועות "יהודיות", ה"חותרות לזיהום ערכי המשפחה הגרמנית".

במאי 1933 פשטו סטודנטים בברלין על המכון לסקסולוגיה של ד"ר מגנוס הירשפלד, רופא וסקסולוג יהודי שהיה מחלוצי חקר המיניות והשחיתו את הספריה בעלת עשרות אלפי הספרים שלו, העוסקים במיניות. אותם ספרים הוצאו לכיכר העיר, שם נערמו לערימה שהוצתה באחד מאירועי שריפת הספרים הגדולים של השלטון הנאצי.

אף כי הרס המכון של  הירשפלד שיקף את הסתייגותם של הנאצים מן השחרור המיני וההומוסקסואליות בפרט, הוא גם היה חלק מהתוכנית הנאצית הגדולה יותר המכוונת להשמדת ה"אינטלקטואליות היהודית", ו"שחיתותה המוסרית".

את הקשר בין שחיתות מוסרית למיניות ניתן לראות גם בתהליך שהתרחש ברואנדה, שם הופנתה השנאה כלפי נשות הטוטסי "העשירות" והיפות שנישאו לבעלי שררה מקרב ההוטו. במקרה הזה, באורח דומה להפליא לשיח הנאצי, נטען שהנשים ולקחות חלק במזימה הטוטסית: לפתות את מנהיגי ההוטו על מנת לחדור למסדרונות השלטון.

ב"עשר הדברות של ההוטו" שחיבר אחד ממנהיגי רצח העם של 1994, מדובר באופן ישיר על הנושא: "על כל מוהוטו לדעת שבנות ההוטו שלנו יותר מתאימות ומצפוניות בתפקיד האישה, הרעיה ואם המשפחה. האין הן מזכירות יפות, טובות וישרות יותר? נשות בהוטו, עמדו על המשמר ונסו להחזיר את בעליכן, את אחיכן ואת בניכן לשפיות."

נשים שפועלות במה שנהוג לכנות "שחרור מיני" מואשמות לא אחת בשחיתותן המוסרית ובהשחתת החברה. לעומתן, גברים שפועלים בשחרור מיני לא מואשמים בפריצות שכזו. להפך: "מפתח טוב יפתח כל מנעול", ואילו מנעול שנפתח על ידי כל מפתח – ובכן, שרמוטה.

סטודנטים נאצים במכון לסקסולוגיה של הירשפלד, תמונה מתוך ויקיפדיהאך לא רק נשים מקבוצות נרדפות יכולות להיות מאושמות בהיפרסקסואליות. ניתן לראות זאת גם בצידוקים שהעניקו לעצמן מדינות אירופה במהלך הכיבושים הקולוניאליים של יבשת אפריקה. אז תוארו העמים הילידים כ"ברברים" ו"פראיים". פראיות שבאה לידי ביטוי גם במיניות בלתי מרוסנת ומסוכנת.

תפישה זו הציתה את "השליחות המתרבת" של מדינות אירופה באפריקה שמטרתה היתה חינוך האפריקאי הפראי והכנסתו לציוויליזציה.

במהלך מלחמת העולם השניה עשתה צרפת שימוש בכוחות צבאיים שהובאו לאירופה מהמושבות האפריקאיות והציבה חילות אפריקאיות באיזור הריין לאחר כניעת גרמניה.

הימין הגרמני כל כך כעס על "הבושה השחורה" עד שהונפקו מטבעות שבצידם האחד דמות אפריקאית גזענית ובצידה האחר, אישה לבנה הכבולה לסמל פאלי ענק שנועד לדמות את המיניות החייתית והברברית של האדם האפריקאי שבא לגזול ולאנוס את האישה האירופאית הלבנה והטהורה.

את אותה גישה הקסנופובית ניתן לראות גם היום במבקשי מקלט אפריקאים שנחשדים שוב ושוב בכך שהם מבקשים לאנוס את נשות המדינה הקולטת אליהם הגיעו.

כך ההיפר-סקסואליות הופכת לפרקטיקה נוספת להכשרת פגיעה.

"הבושה השחורה"

קל לפטור את הטיעונים האלו בהעדרה של יד מכוונת. שהרי בניגוד למקרים של רצח עם, בימינו לא נעשה עידוד אקטיבי מערכתי להמשיך ולעלוב בנשים תוך שימוש בוטה בגופן ובמיניותן.

ואכן, העידוד לא נעשה באופן רשמי אך הוא קיים דה פאקטו בעלמת העין של מערכות המדינה, המסרבות שוב ושוב לפעול כנגד התופעות האלו, שמכתיבות את סדר יומן של נשים ומותירות אותן בחרדת קיום.

הנתונים מספרים שמעל ל80% מהתלונות המוגשות על אלימות מינית נסגרים ללא הגשת כתבי אישום ונפגעות תקיפה מינית נותרות ללא מענה מתאים לאור המחסור בצוותים מקצועיים וחדרים אקוטים לנפגעות תקיפה מינית, בשל מחסור בתקציבים.

נשים שמתלוננות על אלימות ואיומים על חייהן מצד משפחתן ובני זוגן נשלחות חזרה לביתן ללא מענה בעוד שבבתי המשפט מתדיינים על לבושן של נפגעות תקיפה מינית.

כשאנו מדברות על מקרי רצח אנחנו חייבות להציב מולנו את הנתון הקשה לפיו כ-20 נשים בממוצע נרצחות מדי שנה במדינת ישראל על רקע מגדרן, מאות נמצאות במקלטים לנשים מוכות ואלפים חיות בחרדה וטרור יום יומי. ועדיין, עושה הממשלה מעט ככל הניתן על מנת לנסות ולמגר את התופעה.

תוכנית החומש של הועדה הבינמשרדית למניעת אלימות במשפחה ישבה במגרה במשך שנים עד שרצף מקרי רצח שאירע ביוני 2017 הוציא לרחוב אלפי מפגינות ומפגינים וגרם לועדת השרים לאשר אותה, אולם לא להקצות כספים ליישומה. רק שנה לאחר מכן, גל מחאה נוסף שסחף את המדינה בעקבות שיא שלילי של נשים שנרצחו על רקע מגדרי בשנת 2018 הוביל לאישור חלקי של התקציבים שטרם ברור כיצד יוקצו.

גם אם המדיניות הזו מתבצעת שלא בזדון, היא מתרחשת תוך רשלנות פושעת ואת המחיר, משלמות נשים בחייהן.

בשבוע שעבר הגיבה המדינה לעתירה שהוגשה על ידי קואלציית 'האקדח על שולחן המטבח' כנגד רפורמת הנשק החדשה של השר ארדן וציינה שרק 3 מקרים מתוך 37 מקרי רצח של נשים על ידי בני זוג בוצעו באמצעות נשק חם כשהיא מתעלמת לחלוטין מ16 מקרים נוספים של רצח נשים שבוצעו באותה תקופה, בהם נעשה שימוש בנשק חם. אותן נשים לא נרצחו על ידי בן זוגן אלא על ידי קרוב משפחה אחר – או שזהות הרוצח עוד לא נמצאה. בכך סילפה המדינה את הנתונים על מנת להצדיק מדיניות מסוכנת שמפקירה נשים.

במציאות כזו, המסר ברור – את אישה, את לא אנושית ולפיכך אינך ראויה להגנה. במציאות כזו, נשים נשארות משותקות תחת טרור שתזכורות אליו ואל הסכנות הטמונות בו הן מקבלות בכל קריאת רחוב.

במקרים רבים המונצחים ב"תזכור", הפרויקט להנצחת נשים שנרצחו על רקע מגדרי ניתן לראות כי התירוץ למעשה הרצח היה חשד של הרוצח ב"הפקרות מינית" של האישה, ב"שרמוטיות".

כאן אנו יכולות לראות קריאות הדומות לקריאות ה"מקקים" וה"עכברים" ההיסטוריות כמעט בכל אתר המאפשר תגובות גולשים לכתבות. נשים מיד מואשמות בבגידה בערכי המוסר, בהשחתה, בשידול ובפיתוי וכל אישה המככבת בכותרות החדשות, מכל סיבה שהיא, תכונה בראש ובראשונה – "זונה" ו"שרמוטה".

אלה הכינויים הראושנים שמכשירים את הפגיעה בנשים ואף קוראים לפעולה אלימה נגדן. לא פעם ולא פעמיים נראה תגובות מתקדמות יותר: "שיאנסו אותך" או "להרוג את השרמוטה ולשים לה כדור בראש".

עצרת המחאה בכיכר רבין. צילום: נטע עמית

ואם נשוב למאה ה21, אל אותו שוטר קנדי, מייקל סנגינטי. הוא פשוט אמר בקול רם מה שחושבים אנשים רבים:

לא רק שהשרמוטות אשמות בפגיעה בהן, אלא שיש חובה מוסרית לפגוע בהן, על מנת לחנך אותן או להעניש אותן על התנהגותן המינית. ולכן צעדת השרמוטות מהווה הרבה יותר מאשר צעדת מחאה כנגד האשמת הקורבן. היא צעדה ובה קמות החפצים ודורשות מחדש את אנושיותן. היא צעדה בה דורשות הנשים את כבודן, שלומן וחייהן.

צעדת השרמוטות תתקיים השנה בישראל בפעם השביעית ותערך ב23.5 בבאר שבע, ב24.5 בירושלים, ב31.5 בתל אביב וב21.6 בחיפה.

 

צילום התמונה בכותרת: אורית אליאסי Orit Eliassy

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.