הנשים שבנו את הוליווד
בכל שבוע נביא לכאן חדשות פמיניסטיות מהעולם בסיכומה ועריכתה של ארנה רז. השבוע: כתבה בניו יורקר מספרת על הנשים שעזרו לבנות את הוליווד, אך מורשתן נשכחה

במסגרת כתבות על נשים, בתחומים שונים, שתרומתן נשכחה, התפרסמה השבוע בניו יורקר כתבה ארוכה מאת מרגרט טלבוט, על הנשים שעזרו לבנות את הוליווד ונעלמו מההיסטוריה הכתובה של עולם הקולנוע. הנה עיקרי הדברים

מה שמפליא בהסטוריה של הקולנוע בהוליווד זאת העובדה שעוד מתקופת הסרט האילם, תמיד היו שם נשים בתפקידים שונים. הן לא הגיעו להוליווד עם חלומות להיהפך לכוכבות אלא רובן קיוו לעבוד במשרה מעניינת בתעשיה שתעריך את תרומתן.

באותה תקופה, בעשורים הראשונים של המאה העשרים, בניגוד למקומות עבודה אחרים שהעסיקו נשים, עולם הסרטים היה מקום עבודה שנתן לנשים הרבה יותר אפשרויות, באופן יחסי.

חוקרים מעריכים שנשים כתבו כמחצית מהתסריטים של הסרטים האילמים.

במאמר שנכתב בשנות העשרים על ידי התסריטאית מריון פרפקס היא טוענת שכיון שנשים היו קהל היעד העיקרי של סרטים, לתסריטאיות היתה עדיפות על הגברים. לנשים הכותבות היה נסיון רב בהקשבה, לכםיכלו לדמיין מה יעניין את הצופות שלהן. גם באפיון דמויות גבריות, מכורח המציאות, היו נשים טובות יותר.

אליס בלאשה, הבימאית הצרפתיה שהתגוררה בארה״ב, ביימה כ600 סרטים. היא החזיקה חברת סרטים משלה ובשנת 1914 כתבה שאין שום אספקט בתעשיית הסרטים, שאישה לא יכולה לעשות באותה הקלות בה גברים עושים זאת. לכן, על פיה, אין שום סיבה שנשים לא ישלטו בכל הפרטים הטכניים של אמנות זאת.

במידה מסוימת נשים הפכו לקרבן ההצלחה הכלכלית של הקולנוע שהן עבדו כה קשה לפתח. ככל שהתעשייה הפכה למודרנית וקפיטליסטית יותר, לנשים היה קשה הרבה יותר להשתלב והן נפלטו החוצה.

בשנת 1930 אנטוניה לנט, שערכה ספר על נשים בראשית הקולנוע, טענה: "יש כאן מקרה חמור של מחלת השיכחה, שכחנו שנשים כה רבות היו בימאיות ומפיקות".

אבל האתגר בלאתר ולגלות מחדש נשים יוצרות סרטים קשה ביותר גם מבחינת החומר וגם מבחינה תאורטית כיון שנותרו רק סרטים מעטים מתקופת הסרט האילם. רבים מהסרטים הושחתו, נשרפו, והתפרקו ולפעמים אף נהרסו במכוון על ידי הסטודיו שיצר אותם.

בנוסף, קיים קושי מיוחד לגלות מי באמת היו מעורבים בעשיית הסרט כיון שקרדיטים ניתנו ללא קשר לתרומה עצמה.

בספר חדש על הנשים שניהלו את הוליווד: ג׳יי אי סמייט׳ כותבת על התפקידים השונים שנשים הצליחו בהם גם לאחר תקופת הסרט האילם. היא טוענת שבין 1930 ל1950 אמנם היו פחות נשים בימאיות, אך הן היו עורכות סרטים, מעצבות תלבושות, סוכנות טלנטים, תסריטאיות ומפיקות, מספר רב הרבה יותר מאשר בעשורים שלאחר מכן. לעיתים הגדרת התפקיד שלהן לא שיקפה את מה שהן באמת עשו, וכך הוקטנה תרומתן. סמייט׳ גם טוענת שא.נשי אקדמיה וחוקרי מדיה באופן מכוון מתארים את התעשיה כלגמרי גברית ורומסת נשים ולעיתים קרובות מאד שוכחים את הנשים שכן שגשגו בעולם הקולנוע.

רבים מהמקורות שעומדים לרשות החוקרים נמצאו לגמרי במקרה: סלילים של סרטים נמצאו בארכיונים נשכחים במקומות שונים בעולם. אלבומי תמונות צצו בפחי זבל, בעליות גג וכולי.

נשים הצליחו להשתלב במקומות בהן התאפשר להן לעבוד. דוגמא אחת היא הסטודיו של וולט דיסני. שבשנות השלושים והארבעים נחשב למקום ידידותי יחסית לנשים. אמנם בפנטהאוס של הסטודיו המקושט בתמונות של נשים ערומות, במסעדה, במספרה, בחדר הכושר ובבר לא היתה לנשים דריסת רגל ואמנם קשה היה להן להתבטא ולהביע את רעיונותיהן בהיותן מיעוט זעום אך בכל זאת, היו מחלקות, כמו מחלקת האיור, שם נשים זכו לאוטונומיה יחסית ועבדו בצוותא ובנועם עם נשים אחרות. למרות שלא קיבלו קרדיט על עבודתן – זכו לראות אותה נבראת על מסך הקולנוע.

Mary Blair generated concept art for Disney classics like “Alice in Wonderland.” Courtesy Estate of Mary Blair | | מתוך המאמר בניו יורקר

מרגרט טלבוט טוענת במאמרה בניו יורקר, שהשיכחה של הנשים בקולנוע גבתה מחיר גבוה מאד בשביל הנשים שהיו מעורבות בעולם הקולנוע, ומקשה על השתלבותן בימינו: כשההיסטוריה הנשית נמחקת במקצוע מסוים, הופך העתיד לבעייתי עד בלתי אפשרי.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.