הפרובינציאלית הפוטנציאלית
האלבום החדש של דניאל סאן קריאף העיף לי את המוח והזיז לי את הגוף. בחיי שניסיתי לכתוב ביקורת אלבום אינהרנטית אך נראה שיצא מן מניפסט אהבה לעולם ולעצמי. בעצם, אולי זה הסיפור של האלבום הזה

בימים האחרונים אני מסתגרת בביתי עם "תורי לומר", האלבום החדש של דניאל סאן קריאף. סליחה, רגע. בשבועות האחרונים, אולי יותר מחודש שאני שומעת רק אותה, מלקטת פיסות מוזיקליות מעברה.

את ביקורת האלבום הזה אני מנסה לכתוב כבר לפחות שבועיים, זורקת מילים ל"נוטס" הטלפוני שלי ובכל פעם שאני מנגנת שיר שלה, ביוטיוב, בספוטיפיי, אני נאלמת דום. איך אפשר לתאר את מה שהאלבום הזה עושה לי?

בכל זאת, אני מנסה.

לפני שלוש שנים, התפרצה דניאל קריאף לחיינו במהלך הקאמבק הלוהט של להקת "טיפקס". להקה שהקדימה את זמנה בכל מובן ובין היתר, הביאה לקדמת המיינסטרים שיח זהויות מורכב. שיח גלותי-מקומי, בועט, משעשע, לא מתנצל. שיח פנימי של אנשי דור שני ושלישי להגירה מארצות ערב.

בשיר "מי הפרובינציאל", בו הכרנו את קריאף לראשונה, הם המשיכו את השיח שהחל בדואט שלהם עם שרית חדד "למה הלכת ממנו": שיר שהוא למעשה דיאלוג פנימי בין הבית, הפריפריה החמה, הטובה, המחבקת, הנהדרת, האהובה כל כך – לחיים הגדולים שמחכים בחוץ.

"רציתי חופשיות, רציתי הזדמנות. בהיי סוסייטים, אני רוצה לשיר שירים". אבל "העיירה דומעת רק מתגעגעת, כל הילדים עוזבים ולא חוזרים, מה מה לא עשינו השקינו וקיווינו… ובסוף הלכת".

והם באמת עשו הכל. באמת. הכל. לפעמים יותר מידי, לפעמים בלי כוונה גם טעו. אמא ואבא. העיר, הבית, השכונה. אבל "היה לי פוטנציאל – ודי".

השיר הזה, שעשה דיג'יגדל אימתני בשיר "מי הפרובינציאל" (תכף נגיע לשם) הוא בעצם הסבטקסט של כל השיחות שלי עם אמא שלי (הגעת הביתה? יופי. שיהיה לילה טוב), אולי הסאבטקסט בקיומם של האנשי הדור השני-שלישי להגירה מארצות ערב בכלל. אולי לא רק מארצות ערב, בעצם.

אין "טוב ורע", יש את הבית האוהב, המחבק והקצת חונק – ויש את העולם הגדול. את שניהם אנחנו אוהבים, משניהם אנחנו רוצים הכל, על שניהם אנחנו כועסים כשהם מזכירים לנו את המורכבות.

ב"מי הפרובינציאל", עלה השיח מדרגה. בשיר הזה, השיח הפנימי המתקיים בפועל בין קובי אוז לדניאל קריאף, שואל מי בכלל הפרובינציאל פה. האם העירונית, זו שהיא "חשופה כסופה, זרקורים מושכת", או אולי ההוא ש"רוצה הביתה כשאני טסה על הגל"?

וואלה, כנראה שאין תשובה. ואם אין תשובה, אז אין ברירה אלא להמשיך לשיר.

וכמו באופרת סבון, על הבמה של העולם, קריאף מוציאה אלבום בכורה ראשון. כמה חיכיתי לאלבום הזה. הקול המטורף שלה שבא לידי ביטוי בהופעותיה עם טיפקס היה צריך כבר מזמן להישמע בחוצות העיר. היו לי ציפיות בשמיים. חיכיתי להיטרף על ידי הקול המולטי-פסיכו-ווקאלי שלה. האם היא עמדה בציפיות שלי? ובכן, לא.

דניאל קריאף, דור שלישי להגירה, צעירה בת 28 שגדלה באשדוד, בת לדור הY בכל מובן, מתפוצצת באלבום הבכורה הזה כמו שאף אחד לא יכול היה לצפות. בכלל. מה לקריאף ולציפיות? היא נעה על ציר אחר לחלוטין. ציר עם שפה משלו, עם דרך משלו, עם שביל שלא רואה ממטר את שביל האבנים הצהובות. כזה שמזכיר לי גם את ריהאנה (כפי שכתבה היטב לבנת בן חמו) וגם את אריקה באדו. גם את Wyclef Jean וגם את נורה ג'ונס.

 ואז הגיע השיר "בית".

יכולתי לשפוך עליו אלפי מיליוני מליארדי מילים אבל זה מה שקריאף עצמה כותבת בפתיח לקליפ, ביוטיוב:

"בבוא הזמן אנחנו יוצאים מבית המשפחה ולומדים לקיים בית בעצמנו, אולי גם בתוכנו. מתנתקים מהשבט, יוצאים מאזור הנוחות. אולי לפעמים בורחים משם 🙂  ובונים את העצמאות שלנו. האינדיבידואל מתפתח, מתגבשים רצונות, בחירות ואמונות משלנו – איך לחיות, מה לקחת ומה לשחרר, איך לסלוח על ה״טעויות״ שעשו לי על ה״טעויות״ שאני עשיתי. לחיות עם מה שקיים בי בשלום, ללמוד איך – ״לעצמי לבנות בית״- בימים אלו רלוונטי מתמיד – לכל אחד מגיע לבנות בית.  להרגיש ב י ת ".

בשיר עצמו דורשת קריאף כך: "עזב אותי הבית. מי שישמע, שלא ירחם. אני אני זה בזכותכם". ככה. שורה קטנה, עשתה לי שלום בלב על הפער העצום שאני מנהלת את חיי בתוכו, בין ימי שלישי אצל סבתא לבין תל אביב. בין המשפחה שלי האהובה לבין המשפחה שלי מבחירה. בין הבית ל… ובכן, הבית.

בצחקוקים ובפאן גדול קריאף זורקת גם ביקורת בלי לדפוק חשבון: "מה שנוח זוקפים לי לטובה, מה שמבייש קוברים באדמה". אבל – "אין טוב ורע, בנשמה". אין. בדיוק כמו שאין תשובה. מה יותר טוב? מה יותר נכון? איפה להיות? מי להיות – בין הבית לעיר, בין ה"מזג החם אוכל לשולחן", לבית שלי, למי שאני רוצה להיות בעולם.

לא אכנס פה לעומקיו של השיח המזרחי, לכאבים, להסללה, להסתרה. הרי קריאף עושה זאת בצורה כל כך חיננית ונוגעת ללב דרך המוזיקה שלה: היא מניחה את הכאב המורכב על השולחן ו…פשוט מדגדגת אותו. מדגדגת עד שנקרעים מצחוק. עד שאי אפשר לכאוב יותר – כי זה פשוט קורע. במילים מדויקות אך לא מידי היא מתארת את הכאב שבבית, את הכאב של לעזוב את הבית, את הכאב שבשיבה הביתה. ועם כל הכאב הזה, אין ברירה אלא לקום לרקוד.

עכשיו, זה לא שאין עוד שירים טובים באלבום זה פשוט שיש גבול לכמה מילים אפשר לשפוך על ביקורת אלבום. אז בנימה אישית אגיד שהרגשתי כאילו קריאף לקחה את כל שנות העשרים שלי, על המחשבות המורכבות, שברונות הלב, הסערות, התהיות הקיומיות, הטיפולים הקונבנציונאליים והאלטרנטיביים שחיפשתי את עצמי בהם והפערים שניסיתי להדביק – ואגדה אותם לאלבום.

ובמקום על האלבום, אכתוב רגע על דור הY. הדור שלי המתוק והמושמץ שלאחרונה חווה מן רנסנס מקומי כאן. דור שהבין שעבודה פנימית היא לא רק קלישאה. דור ש"יודע את הכל". למשל, הוא יודע שהוא לא יודע כלום אבל מעלה לאינסטגרם את כל התהיות, בלבד שהן יהיו אסתטיות ויפות. דור שפרידה מבן.ת זוג, עבורו, היא מעשה פנימי ואחרי שנה של סמרטוטיות וטיפול נפשי (או אולי שנתיים, מי סופר), לומד להגיד לנפרד.ת ממנו "אני כזו בעיניים שלך", כלומר, זה לא שלי ויאללה סלמתק ("תורי לומר"). דור שטס להודו אחת לשנתיים וכותב שירי תגובה לקהלת ("צמרת"). דור שחי בתוך עצמו אבל רואה את העולם בעיניים צלולות, לומד להנמיך שיפוטיות ("הנח לעצמך", "אני זה ביתי"). דור שמבין שלפעמים כל מה שצריך זה לזוז ושההפך מאהבה, סלחו לי על הקטשיות, הוא פחד. כן, וזה ככה פשוט. דור משעשע, חצוף, חכם, מרוכז בעצמו בצורה יוצאת דופן – וטוב שכך.

על כל הדברים האלה גורם לי האלבום החדש של קריאף לחשוב אבל יותר מהכל, הוא פשוט עושה לי מצב רוח מצוין. ועל פי הפילוסופיה הנהדרת של הדור שלי, אנחנו כבר נסתדר עם כל השאר.

השקת האלבום של דניאל סאן קריאף, "תורי לומר", תתרחש ב16.7 ב"בארבי", תל אביב. כרטיסים

** כל השירים המצורפים בטור לא נמצאים באלבום אלא יצאו במהלך השנים האחרונות. האלבום כולו נמצא בספוטיפיי וחלק מהשירים ניתן למצוא בערוץ היוטיוב של קריאף

** התמונה בכותרת: מתוך עמוד הפייסבוק של קריאף, צילום: ZOHARON – PHOTOGRAPHY

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

2 תגובות

  1. ירדן גולדברג on

    בחורה סופר מהמממת ומוכשרת! ראיתי אותה בהופעה של טיפקס לפני כמה חודשים, התחשמלתי + התאהבתי ומאז אני במעקב מתמיד

  2. "דור שמרוכז בעצמו בצורה יוצאת דופן – וטוב שכך" – לעניות דעתי, מבחיל ביותר. וגם הטיסה להודו הדו-שנתית, מבחילה. פליטות הפחמן הדו-חמצני, הפלסטיק, וכולי וכולי וכולי וכולי – ימחקו את הציביליזציה בסבירות לא מבוטלת, וכמובן לא בלי כאב עצום למיליארדי אנשים על הדרך. כל השטויות של בני זוג, ריכוז עצמי, סלפי, ג'נדר רביעי, חיה ותן לחיות – יעלמו כאשר צריך יהיה לעדוף מאות מליוני מהגרים ולהלחם על מים ואוכל. לא עדיף לרכז את כל הכוחות הפמיניסטיים/שמאלניים כבר מעכשיו למטרת ריכוך המכה, ולא להעצמה של ה"אני" המבחילה?