התפר בין האישי לפוליטי: הדרה לוין ארדי עם שני אלבומים חדשים

הדרה לוין ארדי

לאחרונה שחררתי שני אלבומים חדשים (ה-14 וה-15 שלי), אחד גדול באנגלית ואחד קטן בעברית ובסך הכל 18 שירים חדשים. כבר שנים רבות אני זוכרת שתם עידן האלבומים במובנם המסורתי, אבל הם קורים בכל זאת, בעל כורחם, ולפעמים גם משיקולים זרים. המדיה המסורתית עדיין מתייחסת לאלבום שלם ברצינות רבה יותר מאשר לשיר בודד, כך שאלבום משמש כאוגדן סידורי לשירים. אבל אפשר שגם מתוך שלא לשמה, לבוא לשמה, נושאי האלבום התבהרו לי תוך כדי תנועה: אהבה שהתפלקה ממסלולה, חצתה את הקווים, נחבטה בקירות, והתרסקה על הפנים. יותר מכך, לא אלבום אחד, כי אם שניים. בחיי שלא התכוונתי, אבל כמו תמיד, החיים לקחו אותי בפעם ה-15, ואני נעתרתי.

Love in the Wrong Time

אהבה בזמנים לא-נכונים היא כמו גוף זר וגמלוני שנחבט בקירות, נופל וקם כמו המפטי-דמפטי, ובסוף מתרסק על הראש. סוג של סיוט שבמהלכו הייתי עסוקה בהבנת הנוירו-כימיה של החשמל הרגשי הזה, והבטתי על המתאהבים סביבי, וגם על עצמי, כמו שמדען מביט על עכברי המעבדה שלו. מדדתי את התנודות וניסחתי את המראות בשירים, ותייקתי באלבום. הנה שיר מתוכו, Truthing Home, והנה גירסת המערבון שלי ל"בדקה אחת שפויה", שפותחת את האלבום.

"הדיבר הפנימי" – עברית

מתוך הרסק המנטלי הזה, בזמן שהייתי עסוקה בהשלמת אלבום אחד, נולד אלבום נוסף, עברי ונפרד, כמעין שלוחה של אלבום האב. המיני-אלבום העברי הוא בעצם הערות משלימות לאלבום המרכזי, בענייני לב וחברה, בבחינת הערות מאירות ומרחיבות על התפר המשונה הזה שבו האישי נושק לפוליטי. בדרך כלל אני ספקנית כלפי הזיקה הזאת, אבל זו כמעט נכפתה עליי כשבא תורה, ובאו שטחים, ובאו דינים ומצוות, ובאו אהבות עם חומות וגדרות, מתנחלים וכופרים וערבים, במבטא עם היסטוריה, והתחילו להתערב לי באהבות, ומול שיר כמו "Falling" (מהאלבום הגדול) נולד שיר כמו "שיקרת" (מהאלבום הקטן). העברית קשָה להיפרד ממקורותיה, והפוליטי נעמד על רגליו האחוריות. אבל אני בכל זאת ניסיתי לדבר פה על אהבה (בזמנים לא-נכונים). למרות שגם בזמנים אחרים, אהבה זה תמיד צרות. "עוד יום עבר"

ספוקן וורד

שני האלבומים נחתמים בספוקן וורד, אחד "איפה הכוכב?" ובאחר "השיר על סייד קשוע ועל ירושלים". "איפה הכוכב" מגולל סיוטים קונקרטיים מאוד של אמן, ברגעים אינטנסביים שבהם הוא ניצב מול אמנותו, מול המראה, מול הקהל, מול כישרונו, מזלו, טיפשותו, חלומותיו, פראות ליבו, בדידותו, זרותו, מעצמו ומסביבתו, הגיונותיו, יגונו, הקסם, המוזה, צלקותיו, כוכבנותו, זנותו, כעורו, יופיו. הקהל הוא קדוש לרגע, והוא עצמו זונה לרגע. הכול עומד לפני הסוף, והכול נרעד על פי תהום. ובסופו של יום, ההצגה לא רק צריכה להימשך, היא גם צריכה להיגמר. אני מנסה עכשיו לתמצת (ובעברית) את הספוקן הזה, שנכתב באנגלית, וכמעט נגמרת מאי-הדיוקים הנכפים עליי. יש דברים שאפשר לבטא רק באמנות! וכל מבע אחר יוצא נפסד.

גם "השיר על סייד קשוע", שהוא ספוקן, ושיר אהבה וגעגוע (לסייד, לניו יורק, לעצמי), הוא סוג של סיוט של אמן. אבל כאן יצאתי מהנפש אל החברה, אל המגע התרבותי-חברתי ואל הזרות המכוננת שבין אמן לסביבתו. אני חושבת שהזרות הקיומית הפנימית, הבסיסית, חיברה ביני לבין סייד בשיחות נפש אינסופיות אל תוך הלילה והדרינקים. הפכנו לחברים טובים, ואחד הדברים החביבים עלינו באופן כללי, זה להתמרמר כטוב ליבנו ביין. בכל מקרה, השיר הוא התרסה נגד האג'נדות השבטיות הדוגמטיות, ונגד החנופה המוסרנית היומרנית, שעל פיה "הכול יחסי", ושבחסותה מסכן המערב את ערכיו התבוניים בפני האחר היוצא נגדו, רק בשל היותו אחר.

התמונה השלמה

חבר לרגע אמר לי פעם, "אני מבין שאני החומר גלם שלך". אז כן.  אני תמיד בתחושה שאני חיה כדי לספר. ושהסיפור מאפשר לי לחיות. לפעמים אני ממציאה את הסיפור בהשראת החיים, ולפעמים חיה בהשראת הסיפור, ולפעמים אפילו ממציאה את החיים כך שיתיישבו היטב על הסיפור שאני רוצה לספר. ואז אני גם מתחילה להתכתב ולהעיר לעצמי על היצירה. נגיד, השיר "שיקרת" מתוך האלבום הקטן הוא הערה משלימה לסיפור קצר שלי, "המתנחל והכופרת", שהתפרסם באתר "העוקץ", בהשראת החיים האמיתיים. וכל זאת ללמדך, שממש לא פשוט לחצות ת'קווים, והאהבה לא מנצחת בחיים. בינתיים.

קרדיטים: באלבום הגדול מתארחים מפיקים שונים: אלי סורני, בן גולן, אליעד פרידמן, טל תמרי.
האלבום הקטן הופק ע"י טל תמרי.

האלבומים ניתנים להאזנה ולהורדה כאן.

הופעה קרובה: יום ראשון 13.8.17 בלבונטין ב 20:00 בדיוק. פתיחת דלתות ב19:30

השאירו תגובה