כתבות נוספות: סיכום השנה בפוליטיקלי קוראת | סיכום השנה בקולנוע

שנת 2018 הייתה שנה מעניינת מאד בצד התרבותי של העניין. ביקשנו מעורכות פוליטיקלי קוראת לכתוב לנו על האירועים התרבותיים שנשארו איתן גם ב2019

מריאלה יאבו

על העונה השלישית של "לא בטוחה" | "Insecure":

אחרי שליווינו את איסה בשברון הלב, הפרידה, ההתמודדות עם הפרידה, הדייטים, הסטוצים ומה לא, בעונה האחרונה אנחנו צופות בה הופכת לאישה בוגרת יותר. כזו שמוכנה לקחת סיכונים בתחום העבודה וללכת על משהו שהיא מאמינה בו. אישה שמצליחה להיפתח לאפשרויות חדשות ומרגשות, ושנמצאת שם בשביל החברות שלה, שגם הן מתבגרות (לא פשוט). אישה שיכולה אשכרה לשבת בסלון שלה, זה שהיא הרגע סידרה ולהירגע. כל זה בלי שדיברנו עוד על מולי הנהדרת וההתמודדויות שלה בעולם העבודה של הגדולים, ובעיקר עם עצמה. בקיצור, עוד עונה מצוינת של היוצרת איסה ריי המדהימה. צפייה מאוד מאוד מומלצת אם בא לכן להזדהות עם נשים הורסות שפועלות בעולם שלפעמים מעפן, ושתמיד מסובך.

"על הספקטרום":

הנשים של על הספקטרום: חלק א' | חלק ב'

על הספקטרום הייתה פנינה בטלוויזיה ישראלית, גם בגלל האיכות הגבוהה במשחק, בצילום, בבימוי, אבל גם בגלל הדמויות שהיא שמה במרכז – צעירים מתוסבכים שמנסים להסתדר בכל מיני תחומים (אהבה, עבודה, שותפים) שיש להם מאפיין אחד יוצא דופן מהסיפורים הרגילים: הם על הספקטרום האוטיסטי. לדעתי הסדרה עשתה עבודה מצוינת בלחשוף אותנו לעולם שלרוב לא מופיע על המסך, ובעיקר בלערער הנחות יסוד שיש לנו סביב אוטיסטים, סביב נותני שירותים, סביב קרובי משפחה של, סביב מטפלים. וכמובן, היא נתנה לנו את זוהר, אישה אוטיסטית שמחפשת אהבה, או סקס, או גם וגם, וגרמה לכולנו לבכות ולשמוח ולכעוס יחד איתה.

 

נטע עמית: "שלום ולא להתראות, שלום לסדר הישן" – על MeToo# במוזיקה הישראלית:

בשנים האחרונות נראה שמוזיקאיות מתחילות לעסוק בשירים שלהן גם בצדדים הפחות רומנטיים של היחסים בין המינים; ביחסי הכוחות המגדריים, באלימות, ואפילו באונס. ב-2017 היו אלו הרכב הפאנק "אנטיגונה רקס"  ששרו על תרבות האונס, ושני פלג, ששרה על אונס ורצח של נשים; אך נראה כי הן היו "רק" סנוניות ראשונות לתופעה הרבה יותר רחבה, שכמו MeToo – החלה כבר בשלהי ב-2017, אבל את הרעש והדי ההתפוצצות שלה הרגשנו היטב ב-2018.

אורי זוהר, דן מרגלית, אלכס גלעדי, חיים יבין, מיקי גורביץ – אלו רק כמה מהשמות שעלו השנה האחרונה בהקשרים די מטרידים, לכאורה. לאלה רונן, מוזיקאית צעירה שהוציאה השנה את האלבום "טוסקה" יש מה לומר, לא בלי אירוניה, לגברים האלו, על דרכם הנלוזה: "מה אי אפשר כבר להחמיא? חלוק רפוי דיבור כבד, שולח יד מבלי לחשוב, זה רק בופה בוא התכבד". עד לסוף השיר היא נפרדת מאותם אשמאים זקנים במילים "שלום ולא להתראות, שלום לסדר הישן".

אפשר לומר שב-2018, MeToo הגיעה גם למוזיקה, וניתן לראות כאן יותר ויותר מוזיקאיות והרכבים של נשים, שלא מוכנות לשתוק יותר. את הכאב והזעם שלהן הן צועקות, בליווי גיטרה-בס-תופים (כי אנחנו כבר ב-2018, רוק זה לא רק לגברים, ולהטריד מינית זה כבר לא קול יותר). את סיכום שנת 2018 אני רוצה לפתוח כבר בדצמבר 2017, עם "מוות לדושים", של "קרם בורלסק", שיר שבו הן מתארות רצף של הטרדות מיניות שנע על הסקאלה שבין הפלילי ל"סתם" מקריפ. גם כן בסוף דצמבר שעבר, הוציאה יסמין לסלרוט את השיר "זאת מלחמה", שיר ראפ שבו היא שוברת שתיקה: "אני אצעק את האמת שלי לנצח היא נושכת אנסים ורשעים". השיר הוא כתב אישום נגד החברה, מערכת החוק, והאנסים, שיוצאים ללא עונש, ואף דואגים להשתיק את הנפגעות באמצעות תביעות השתקה: "אני נאנסתי ויודעת שעוד מליונים", היא שרה.

עדי שחם, שהוציאה השנה את אלבום הבכורה שלה "צבא של מכשפות", ממשיכה גם היא את רוח הקרב: "אני רוצה לרדת למחתרת/ לשוטט בלילות עם נשים בסיירת". נשות להקת ה"זאבות", שחרכו את הבמה באינדינגב האחרון, עובדות על אלבום חדש, ובינתיים מבצעות בהופעות שירים שכתבו עוד לפני MeToo על גילוי עריות ("בואו הביתה") ועל אונס ("אני יודע שרצית"). עוד באותו עניין, רוני אלטר, מוזיקאית ישראלית שפועלת בצרפת כיום, הוציאה השנה אלבום חדש באנגלית, ובתוכו השיר "Devil's Calling", המבוסס על זיכרון של אירוע שקרה לה כשהיתה בת 8, כשפדופיל עצר לידה וניסה לשכנע אותה לעלות לרכב שלו.

ב-2018 הרבה נשים כבר לא מוכנות להסתפק בשירי אהבה מתקתקים, או לחילופין בשירי פופ קלילים של "העצמה נשית" המדברים על כך שאנחנו נשים חזקות ועצמאיות, ואנחנו נחליט לבד עם איזה גבר להתחתן. המוזיקאיות שהזכרתי כאן מביעות כאב ופגיעות, אך בשביל זה צריך לא פחות, ואפילו יותר, כוח ועוצמה; "כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח", כמו שכתבה רחל שפירא ושרה ריקי גל, כבר לפני לא מעט שנים.

גם ב-2019, צריך לא מעט אומץ כדי לעמוד על במה ולשיר, או לצעוק, את הסיפור שלך. והסיפורים שלהן הם לא פעם גם הסיפורים שלנו, שאחרי שנים של שתיקה והשתקה, מקבלים סוף סוף קול וביטוי.

אלה רונן, מתוך הקליפ לשיר "הסדר הישן"

 

"מעוררות המחשבה", רחל בית אריה על "פמיניסטיות, מה הן חשבו":

נטפליקס העניקה השנה מתנה משמעותית לארכיון הצפיות של פמיניסטיות בדמות הסרט הדוקומנטרי "פמיניסטיות, מה הן חשבו". סרט שלוקח אותנו אחורה בזמן, לשנות ה-70 וההתעוררות הגדולה של הגל השני של הפמיניזם דרך צילומים וראיונות עם כמה מהגיבורות הגדולות של הגל הזה.

אבל הסרט הוא יותר מנוסטלגיה למהפכניות העבר. הוא מנסה – בהצלחה חלקית – ללמוד משהו מלקחי המאבקים האלה למאבקים של היום, בפתחו של הגל הרביעי של הפמיניזם ומול תגובת נגד (בקלאש) שמאיימת להסיג לאחור כמה מההישגים החשובים של הגל השני. "פמיניסטיות, מה הן חשבו" מוצא דרך מרהיבה, לא שגרתית ולא מטיפה לחבר בין שני הגלים, דרך תיעוד תערוכת מחווה לצילומים הפמיניסטיים של סינת'יה מקאדמס שקובצו ב-1977 בספר בשם  Emerganceוראיונות עם נשים שמצולמות בהם, כולל כמה מהדמויות הבולטות ביותר בגל השני, אמניות, מרצות, סופרות, משוררות, שחקניות וכוכבות פופ וגם מקאדמס עצמה.

הדיוקנאות שהסרט חוזר אליהם שוב ושוב מציגים נשים בשלב היציאה לאור שלהן, בגילוי של עצמן כאקטיביסטיות, כדעתניות, כבנות אנוש שמחפשות שחרור מכבלים וזה ניכר בכל תמונה. המצולמות, היום בשנות ה-70 וה-80 לחייהן, מרשימות לא פחות מהדמויות הצעירות שלהן, מנוסות יותר במאבקים ובעלות פרספקטיבה חדה ועמוקה של כמה עשורים על המאבק הפמיניסטי. קשה למצוא ציטוטים לבחירה מתוך הסרט כי כמעט כל משפט  שהענקיות האלה אומרות מעורר מחשבה.

התמונות הן הטריגר עבורן לספר את הסיפורים שלהן, הסיפורים האישיים שהניעו את המהפכה הפוליטית של הגל השני: יש ביניהם סיפורים על הפלות מסכנות חיים כשהפלות היו לא חוקיות בארה"ב – ומעבר למאבקים של היום, כשהזכות להפלה שוב מאוימת. יש סיפורים על בני זוג ואבות מתעללים, על הטרדות מיניות קשות, על עוני, על חוסר קידום בעבודה ואפליה בשכר, על חוויות של חוסר אונים ועל הצמיחה ה-Emergence מכל אלה כדי להוביל מהפכה.

מול ההיסטוריה הפמיניסטית המפוארת הזאת, הסרט מנסה לעשות את המעבר למאבקים של היום דרך כמה נשים צעירות יותר שמסתכלות בתמונות בספר ובתערוכה, ובעזרת קטעי וידאו מצעדת הנשים ביום ההשבעה של דולנד טראמפ וממאבקים פמיניסטיים אחרים. פחות מרואיינות מופיעות מהדור החדש ואף שהן חדות ומרשימות לא פחות מהאחיות המבוגרות והמוצלחות שלהן, האמירה שלהן קצת נעלמת בסרט, אולי כי אין לה עדיין פרספקטיבה היסטורית. ברור שהגל הנוכחי שם הרבה יותר משקל על דיכוי הצטלבותי ומנסה, לפחות על הנייר, לפנות את מרכז הבמה לנשים מקבוצות מיעוט, אבל האמירות בסרט על פמיניזם שחור אינן מספיקות והדיוקנאות שנראים שוב ושוב של נשים ילידיות (אינדיאניות), לא מלווים בראיון אפילו עם אישה אחת כזאת.

למרות החולשה הזאת ואחרות, מדובר כאמור במתנה אמתית לכל פמיניסטית, סרט עמוס בדמויות מעוררות השראה ומחשבה והרגשה של המשכיות התנועה שלנו שיש לה שורשים ויש לה עתיד והיא כותבת היא-סטוריה משלה.

 

 

 

תמונה בכותרת:  Nino Carè from Pixabay

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.