וזהו סוף הזיכרון

"היי סבתא, שנה טובה שתהיה לך!"
"תודה גם לך, תבואי לבקר אותי היום?"
"לא, אנחנו אצל אבא. בשלישי נתראה."
"מה יש בשלישי?"
"עדיין חג, אמא עושה משהו אצלה."
"אה, איזה יום היום?"
"ראשון."
"הבנתי. אז תבואי לבקר?"
"לא, כי היום אנחנו אצל אבא."
"אה, לא נורא תבואי מתישהו, הדלת פתוחה."
"כן… טוב אז נתראה אחר כך, שנה טובה וחג שמח!"
"זה היום?"

השיחה הזו התקיימה בערב ראש השנה עם סבתא שלי, אמא של אמא שלי, והיא מתקיימת בצורה כזו או אחרת כל שבוע מחדש. סבתא שלי בת קרוב ל-90 וסובלת מדימנציה (שיטיון בעברית, שבניגוד למה שהגיוני לחשוב לא נובע מ"שיט, אני לא מאמינה שזה קורה לי", אלא מהביטוי הלטיני "לצאת מהדעת", שזה בערך מה שקורה למי שיש לה/ו את המחלה). דימנציה זה שם כולל למגוון של מחלות, בתוכן אלצהיימר, וסובלות ממנה הרבה יותר נשים מאשר גברים (נכון ל-2013, בארה"ב, 5.2 מיליון חולים באלצהיימר, מתוכם שני שליש לפחות נשים). סבתא שלי אישה פעילה מאד, ואולי הדבר הכי טוב שאפשר להגיד על המחלה שיש לה, זה שהיא לא יודעת שיש לה אותה, או לפחות לא זוכרת שיש לה אותה. מצד שני, היא גם לא זוכרת כמעט שום דבר אחר.

כמעט. בשעות היום יותר טוב משעות הערב, בלילה בכלל אין על מה לדבר. סבתא שלי שהיתה נוהגת, מטיילת, מתקשרת – היום לא נשאר מזה הרבה. היא יוצאת מהבית, ויש סיכוי שיום אחד היא תצא מהבית ולא תחזור, כי היא לא תזכור איפה הוא. היא מבינה שמשהו לא בסדר,אבל זה לא גורם לה לרצות לקבל עזרה חיצונית, כי היא לא חושבת שהיא צריכה, ולא רק שהיא עקשנית, אלא גם שהיא בשלב יחסית נמוך של הדימנציה, שאמנם עלול להימשך לנצח, אבל גם לא מאפשר להתווכח.

ולכן, כל יום מגיעה אליה מישהי מהבנות שלה, או הבן שלה, ולמזלה הם ארבעה ומצליחים איכשהו להשתלט על כל הימים בשבוע. כשאני חושבת על זה אני רוצה מיד שבעה ילדים, כי הרי מדובר במשהו גנטי (אבל לא רק), יש סיכוי שזה יקרה לי. ועדיף ילד ליום, כי הטיפול באלו שסובלות מאלצהיימר ודומיה כה יקר וצורך הרבה זמן, שאני לא יכולה לצפות בכלל ממישהו או מישהי לפנות את כל הזמן שלה בשביל זה, ואם כן אז כדי שיהיה לי כסף לשלם לה, כי המדינה לא עוזרת. מצד שני, עם כזאת כמות של חולות, יש סיכוי לא רע בכלל שאם לא אחלה בדימנציה בעצמי, אז אסיים את חיי בתור מי שמטפלת במישהי שחולה בזה, ואז אולי עדיף פחות ילדים. כל המתח הזה, אגב, לא עוזר לדימנציה לא להגיע, שכן דימנציה זה לא רק גנטי, אלא תלויה גם בלחצים, מתחים וחרדות שאנחנו מקבלות מהסביבה. אמא שלי טיפלה בנושא המחלה היטב – היא לא מתכננת להישאר בחיים פשוט. למעשה, עדיף שאחנוק אותה עם כרית מאשר ש"זה" (המחלה) יקרה לה, היא אומרת לי. אני עונה לה שבשביל שזה יקרה אחד האחים שלי יצטרך כנראה להרוג אותי מיד אחר כך – והנה טיפלנו בזיקנה ביחד, כל המשפחה. אני כבר רואה את הידיעה בעיתון – מלחמת כריות: משפחה שלמה נחנקה בהרצליה על ידי כרית.

20150920_175756

בגיל 12 סבתא שלי נשלחה מבפולין למחנה עבודה בצ'כיה, אחרי שהיא ראתה איך לוקחים את אמא ואבא שלה לאושוויץ, וניצלה בזכות זה שדחפו אותה מהעגלה. היא הפכה לאחת מ"ילדי הדחיפה", הילדים שנצלו בגלל שדחפו אותם מאיפשהו (מרכבת, משאית, עגלה, גרדום), ויש הרבה כאלה. אחרי המחנה היא חזרה לכפר אבל אף אחד לא היה שם, והבית היה של מישהו אחר. היא עלתה לארץ עם עוד ילדות ונערות כמוה, אחרי מסע של חודשים באירופה. היא לא זוכרת מה היא עשתה אתמול, או לפני שעה, אבל היא זוכרת את הרגע הזה שהיא עמדה מול הבית שלה, הוא לא היה שלה יותר, והיא הסתובבה ממנו. לפני שנה הגענו לשם, ואמא שלי התקשרה אליה מחדר המדרגות שסבתא שלי היתה משחקת בו עם השכנים. "אנחנו מתחת לבית שלך, אמא – היא אמרה לה – אז למה את מתקשרת – סבתא שלי אמרה – בואו תעלו." לא עזר בית דין, אמא שלי לא הצליחה להסביר לה שאנחנו בפולין, ולא בתל אביב. השיחה הסתיימה ואנחנו עלינו על המיניבוס ונסענו לאושוויץ, בכניסה יש שלט שמבטיח לך ארוחה חינם אם את קונה כרטיס משולב לשם ולבירקנאו. אני לא בטוחה שסבתא שלי זוכרת לאכול כל יום, וכשאני באה אני בודקת לה תאריכים במקרר למרות שאני יודעת שאמא שלי והאחיות שלה עושות את זה גם.

לפעמים אני ממש יכולה לראות את האישיות שלה מתכווצת לכדי גוף בלבד, וזה מפחיד אותי. אני מסתכלת על אמא שלי מסתכלת על אמא שלה, וזה כבר מבעית ממש. אני לא יודעת אם אנחנו נהיה מסוגלים לטפל בהם ככה, באמא שלי או באבא שלי, כמו שהמשפחה של אמא שלי (ושל אבא שלי, אבל מכיוון אחר) עושים, ואני מפחדת שעוד רגע נצטרך. אני שוכבת על הספה של סבתא שלי כשהיא מספרת בפעם האלף ואחת את הסיפור על זה שדחפו אותה מהעגלה והיא הסתובבה לראות בפעם האחרונה את אבא שלה, ואומרת לה שאני לא חושבת שאני היתי שורדת את זה, שאני לא רואה איך אני עוברת את זה.

"אל תגידי את זה אף פעם. את לא יודעת מה יקרה לך כשישימו אותך במקום כזה, את לא מאמינה איזה כוח יכול להיות לך. את תהיי מופתעת".

אני מסתכלת עליה ופתאום בעיניים שלה יש את סבתא שלי. שלמדה אותי לשחק קלפים, בדיחות בפולנית, ללכת לים, לאהוב קולנוע. שהולידה את אמא שלי, את הדודות שלי, את דוד שלי. אני ממצמצת. חזרה לשגרה. אין כלום. היא מחייכת אליי. "אבל את תביאי לי חבר השנה" היא אומרת. כל מה שחשוב לסבתא שלי עכשיו זה הזוגיות שלי, ואני יודעת שהיא לא תזכור מי אני ועדיין תזכור שאין לי חבר. מעולם לא סיפרתי לה על הנטייה המינית שלי, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו, למרות שאנחנו צוחקות על זה במשפחה שזה זמן מעולה כי היא לא תזכור במילא. דימנציה מעולה לשקרים, להסתרות, למשחקים. היא פחות טובה למי שיש לה את זה, למי שקרובה למי שיש לה את זה.

לפעמים בא לי להתקשר אליה כל שעה ביום לבדוק שהכל בסדר, לפעמים היא עושה את זה בעצמה כי היא לא זוכרת שהיא התקשרה לפני זה. אמא שלי מתעצבנת כשזה קורה אבל אני יודעת שהיא מתה מפחד שזה יקרה לה, כמו שאני מתה מפחד שזה יקרה לה, עוד יותר ממה שאני מפחדת שזה יקרה לי. תיכף יום כיפור וכבר כמה שנים שיש שני דברים עיקריים שאני מצטערת עליהם – הראשון הוא זה שאני ממצמצת כשסבתא שלי מדברת, כי אני מפספסת את הרגעים שלה שהיא שוב פעם היא. השני הוא זה שאני חושבת שזאת לא היא מתחת לדימנציה. כי זאת כן היא. זאת אותה ילדה שלקחו את ההורים שלה בעגלה הזאת באמצע היום בפולין, והיא עד עכשיו מסתכלת על האבק שנשאר מאחור, מנסה לראות דרך הערפל הזה, שעם השנים משתלט לה יותר ויותר על המוח, ומכסה גם אותי.

*כל הזכויות על הציורים שמורות לאוניברסיטה המצוירת

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.