"וילכו ויבואו בית אישה"
האנתולוגיה "וילכו ויבואו בית אישה" דורשת מחדש את הזכות לכינון כסובייקט של נשים נפגעות אלימות מינית. בכך, היא גם סוללת את הדרך להחלמה וריפוי.

מאת: רחלי סעיד
למרות שמרבית הנשים עברו בחייהן סוג כזה או אחר של תקיפה מינית, קשה למצוא טקסטים ספרותיים העוסקים בפגיעה וטראומה מינית בגוף ראשון. היעדרות החוויות האלה מהשדה הספרותי אינה מקרית. נפגעות נתפסות כחסרות סוכנות, ככאלה ש"נשמתן נרצחה" ועל כן חוויותיהן נשארות לרוב בתחום ה"עדות".
העדות לכשעצמה חשובה, אבל גם השירה והפרוזה. מול צורות הסביל של "נפגעת" ו"נאנסת" והמסרים הסבילים של "שורדת" ו"קרבן", העמדות הפעילות של "כותבת", "סופרת" ו"משוררת" הן עמדות מתריסות; עמדות הדורשות את הזכות לכינון כסובייקט, לנקיטת עמדה, לעיבוד, לחקירה, לחתירה להחלמה וריפוי. העמדות האלה חיוניות כדי להפנות את הזרקור לא רק אל ענישת התוקף אלא גם אל האישה ואל נטל הזכרונות וההתמודדויות שנכפו עליה.
האנתולוגיה "וילכו ויבואו בית אישה" ביוזמת ועריכת המשוררת לורן מילק מביאה אל קדמת הבמה את הקולות הללו, באקט שהוא פוליטי ופואטי בו זמנית, של הכללת הטראומה והפגיעה המינית כחוויה אינהרנטית בחיי האדם שראויה לביטוי ופרסום ספרותי.
באנתולוגיה משתתפות א.נשים מכל המגדרים בקטעי שירה, פרוזה ועדות העוסקים בסלאט שיימינג, תעשיית המין, זנות, אונס והשתקה. כל רווחי האנתולוגיה ייתרמו לארגונים המסייעים לנשים במעגל הזנות ולמימון קבוצת כתיבה לשורדות זנות ואלימות מינית.
אנו מזמינים אתכם לתמוך בפרויקט ולרכוש את האנתולוגיה ברכישה מוקדמת: https://headstart.co.il/project/54197
בוידאו: אפרת מישורי בחשיפה ראשונה, מקריאה את "אני אפי", שיר אחד מתוך שלושה קטעים מצמררים שיפורסמו לראשונה באנתולוגיה
צילום: טל גטרייטמן

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.