אסף: אלי יצחקי

עדותה של זהבה אמיץ, ילידת 1925, דמבלין פולין.

זהבה נולדה בעיירה קטנה בשם דֵמבלין. בין שתי מלחמות העולם חיו בדמבלין כ-3,000 יהודים – כשלושה רבעים מאוכלוסייתה. הם התפרנסו ממסחר, ממלאכה – בעיקר בענף המתכת וכלי הברזל, ומשירותי קיט. בעיירה הייתה חצר חסידית חשובה, ורבים מיהודיה נטו לחסידות. פעלו שם סניפים של תנועות ציוניות –  אגודת ישראל והבונד. יהודי דמבלין הקימו בנק הלוואה וחיסכון, קופת גמ"ח ואגודות צדקה. בעיירה פעלו חדרים מסורתיים, בית ספר עברי, ספרייה וחוג ספורט.
בשבועות הראשונים של ספטמבר 1939 ברחו רבים מיהודי דמבלין ליישובים סמוכים כמו ריקי (Ryki), פולווי וז'לחוב (Zelechow) ולכפרים קטנים באזור, אך עם כיבושה בידי הגרמנים ב-20 בספטמבר שבו אליה רבים מהם. עם הכיבוש הוטל על היהודים תשלום כופר גבוה, ויהודים נחטפו לעבודת כפייה.

לזהבה שלוש אחיות ואח אחד שלמאוד אהבה. למרות היותה הצעירה מבין האחים תמיד הייתה מעורבת במטלות הבית. דודתה הייתה חולה מאוד ואימה סעדה אותה. עוד בהיותה בת 10 לקחה על עצמה זהבה לטפל בדודים לאחר שראתה את העומס המונח על כתפי אימה (משק הבית, עזרה בחנות של בעלה וטיפול באחותה). אחיה הבכור נשלח למחנה השמדה כבר באקציה הראשונה. ביום האקציה כל המשפחה התכנסה בביתה כדי להחליט מה עושים. אביה שהיה אדם מאמין לא הסכים לסמוך על ניסים ועל ההבטחות של הגרמנים שאמרו שהם רק מעבירים את כל תושבי העיירה לעיירה הסמוכה. "באקציה השנייה כולנו היינו בבית אך שמענו וראינו את כל הגטו מוקף גרמנים. בכניסה לביתי היה מחסן שיכל להכיל שני אנשים. החלטתי להכניס לשם את כל המשפחה, סבי, סבתי אמי, שתי אחיותיי, גיסתי וילדתה. אבא יצא אל השוק להביא אוכל אך לא חזר". מול ביתה של זהבה גרה משפחה פולניה ותמיד חששו שמא יסגירו את זהבה ומשפחתה לגרמנים. "כדי להימלט מהאקציות חיפשנו דרך להיכנס למחנה העבודה בעיירה – מחנה "שחנו".
{שמו של מחנה "שחנו" לא נמצא לאחר חיפוש נרחב בארכיון יד ושם, פנקס הקהילות ועוד. לאחר בירור עם ד"ר גבי בר שקד "שחנו" אינו שם של מחנה העבודה אלא תיאור הפעולה- שְחֲנוּ , משמע האנשים שחנו ליד מחנה העבודה, התיישבו שם. ד"ר בר שקד טוען שקיימות עדויות נוספות בהן השימוש בפועל "חָנַה" הוא במובן התיישב, התגורר}.

"ערב אחד אחותי הגיעה עם עגלה ששכרה תמורת סכום כסף לא מבוטל, העמסנו את סבא בקרקעית ועליו הנחנו בגדים וכך נכנסנו למחנה. סבא נפטר במחנה". זהבה מציינת בעדותה שבמחנה לא היה רעב וכי קיבלו כל יום לחם עם קצת מרגרינה ובצהריים – מרק. כולם עבדו בשדה התעופה.

"למזלנו", אומרת זהבה, "הגרמנים היו צריכים ידיים עובדות, עבדנו בסלילת כבישים , בנייה וחקלאות. עבדנו מבוקר עד ערב והיינו צמאות". באחד המקרים בו היו צמאות רצו היא ואחותה לכיוון מגדל שמירה גרמני והתחזו לפולניות כדי לשתות. השומר אפשר להן. כאשר הגיע שומר שני וכיוון לעברן רובה כי חשד שמא הן יהודיות, השומר הראשון התנפל על האחרון, הסיט את הרובה מכיוונן . זהבה ואחותה ברחו.

בינואר 1945 העלו את המשפחה על קרונות אל מקום לא ידוע. "בזמן שישבנו בקרונות התחילה הפצצה וכמה פגזים נפלו על בית החרושת. הגרמנים סילקו אותנו מהקרונות וברחו. היינו צעירות עם כוח רצון חזק לחיות".

בסיכום העדות אומרת זהבה: "לפני 64 שנים שרתתי את הצבא הגרמני בעל כורחי ועכשיו זכיתי שנכדתי אורטל משרתת בגאווה בחיל האוויר הישראלי. כך ניצחתי במלחמה האישית שלי".

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.