מניפה של זהויות

מאת: רננה ברנדס

לפני כמה ימים, כתבתי כאן פוסט די ארוך שביטא את התסכול שלי כפמיניסטית ימנית, ותהייה שלי על הכפיפה של שני המונחים האלה יחד. קיבלתי כאן [בקבוצה "אני פמיניסטית *דתייה* וגם לי אין חוש הומור"] תגובות שאתגרו אותי לחשוב, וגם הפניות למקורות מידע רלוונטיים ואפילו קבוצת פייסבוק. החכמתי. באמת. השאלה שהכי קשה לי לענות עליה היתה האם אין סתירה בין ערכים ליברליים לימין פוליטי. נשלחתי לעשות קריאה בעניין. נעניתי לכך. והנה מסקנות הביניים שלי. משתפת אתכן כדי לשמוע שוב תגובות ואולי להעשיר את הדיון הקודם אפילו יותר. אז אחרי ההקדמה הארוכה, אלה מסקנותיי:

אני כנראה לא ימנית גדולה. ממש לא. אבל אני כנראה גם לא שמאלנית. אם ימין הוא שימור הקיים, אני לא ימנית. אבל קשה לי עם ההגדרה של ימין ושמאל, שמציבה שימור מול רפורמה. לדעתי היא כבר לא רלוונטית. אנשי השמאל שפגשתי, או קראתי אותם, מדברים על שפה שמאלנית, הומאנית. השפה שנשענת על מאבקים כמו זה של אירלנד, דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, ועוד. הסכמי השלום באירלנד ובדרום אפריקה ללא ספק נחתמו והובלו בהצלחה גדולה על ידי אנשי שמאל, אנשים שהעדיפו לסיים את המלחמה ולהניח את העקרונות או הרצונות, בצד. להתפשר, ובלבד שיוכלו לחיות בשלום.

זאת גישה מדהימה. הבעיה היא שאני לא יכולה לכפות אותה על הסכסוך הישארלי פלסטיני. איננו באותו מאזן כוחות. אירלנד ואנגליה נלחמו כמו ילד קטן באח בכור, או באבא גדול, כך גם נלסון מנדלה. הם נלחמו בכובשים שהגיעו, ללא רקע היסטורי ושייכות לאדמה, כובשים מדינה לא להם. המאבק של ילד קטן באח גדול, או באב אכזרי, זה לא הסיפור שלנו. אנחנו והפלסיטינים יותר דומים לשני אחים רעים, שמכים אחד את השני לאחר שהאבא המתעלל עזב את הבית, כמו שהגדיר זאת א.ב. יהושע. האדמה הזאת היא גם שלנו, ואנחנו לא האח הבכור. אני חושבת גם שבשונה מהם, הסכסוך שלנו מעורב ברגשות ומרכיבים דתיים, משני הכיוונים, שלא מסכימים להיכנס לקטגוריה אחת- ימין או שמאל. גם בצד שלנו וגם בצד השני, יש את אלו שלא יסכימו לשום פשרה. יש את אלו ששוחרים למוות. למלחמת ג'יהאד. ועם זה לא יועילו עוד עוד אינספור שולחנות דיונים, מו"מ ומתווכים.

נדמה לי, שרובנו רוצים לעשות שלום, רק שאין לנו עדיין עם מי. זה לא עושה אותנו מכשול לשלום. קשה לי להגיד עלינו שאנחנו מתנגדים לשיויון זכויות. כולנו רוצים כאן שקט. כולנו מייחלים לשלום. קשה לי להגיד שתור ארוך של פועלי עבודה המחכים במחסום בשעת הזריחה לא מעורר בי כלום, כמו גם תמונה של ילדה יחפה בחולות של עזה בזמן המלחמה, גוררת מזוודה ובובה, האם היא לא מזעזעת את ליבי? מזעזעת גם מזעזעת. לא. אני לא בשלום עם זה. נדמה לי שלא מעט אנשים שמוגדרים ימניים יסכימו איתי.

אני פמיניסטית ודתיה.

את הנקודה הבאה שלי אני אשלים דרך מה שאקרא לו הקומה השניה. בשרות הפסיכולוגי בו עבדתי היינו מחולקים לשתי קומות, את הקומה הראשונה אפשר להגדיר בפשטות קומת המומחים. בקומה השניה היינו מתמחות. בעיקר נשים. שתי דוסיות. חילונית. מוסלמית, ונוצרייה. הקומה השניה הייתה המעגל החברתי המשמעותי שלי בשנים האחרונות, ובאיזה שהוא אופן הציבה לי שאלות לא פשוטות להתמודד איתן. נגיד זאת כך: שעמדתי מול המראה בבוקר לסדר את המטפחת שלי, ליד חברתי המוסלמית שסידרה את כיסוי הראש שלה, חלקנו גם מרחב קטן ואינטימי, אבל היה שם משהו עמוק יותר: שתינו היינו נשים דתיות, צעירות, מתמודדות עם מארג חברתי די דומה, מתמודדות עם שאלות של דת ומגדר בעידן מודרני, מתמודדות עם שילוב של קריירה ואמהות. מתמודדות על מקומינו בעולם לא שיויוני. בהרבה מובנים, הקומה השניה היתה מכנה של זהות רחב יותר מאשר 'מבנים' אחרים. במובנים מסוימים חלקנו אנחנו, המתמחות, מרכיבים משותפים, הרבה יותר מאשר כל אחת מאיתנו חלקה עם הגבר הלבן והחילוני שישב למטה. אז למה זה סיפור רק של שני עמים שונים? האם החיתוך הזה הוא לא יותר מדי גס? ומהצד השני, עשרות הפצרות קיבלתי. שאבוא לביקור. ולא באתי. ורציתי. ופחדתי מדי.

האם זה רק סיפור יהודי ערבי?

האם זה עדיין רלוונטי לחלק חלוקה גסה של ימין ושמאל? אולי הגיע הזמן לדבר על זהות מורכבת יותר, על מניפה של זהויות? אולי זו הסיבה שאני לא יכולה למצוא את עצמי משוייכת למחנה אחד מלכתחילה? לא מצליחה לנהל דיון על הילארי מול טראמפ. לא רוצה. איזה מן משחק זה אם הוא נשען על רק שני קלפים: המלכה מול ליצן החצר, אני רוצה כל החבילה.

נכון, יש לי סתירה מהותית בזהות שלי כפמינסיטית, דתיה, משוייכת או לא משוייכת פוליטית למחנה מסויים. בעיני חלק ממי שמכיר אותי אני חפיפיניקית לא נורמלית, בעיני אחרים אני דתיה הזויה. בחבורה הקבועה אני "השמאלנית" ואחרות רואות אותי ככובשת.

אמילי אמרוסי כתבה כאן לפני תקופה, על עניין די דומה, הרעיון היה שאת הקונפליקט שלה, אל תתפסו אותי במילים, היא פותרת באמצעות העדפה: מין פירמידת זהויות. היא קודם כל ימנית, ורק אחר כך פמיניסטית. (אם את כאן- תקני אותי אם טעיתי) [הפוסט פורסם במקור בקבוצה "אני פמיניסטית *דתייה* וגם לי אין חוש הומור"].

אני לא מוצאת את עצמי בונה לי היררכיה של זהויות, כמו שמאסלו עשה עם הצרכים האנושיים. אני בדינמיקה כל הזמן, זה יותר נכון לומר אני שוחה בתוך סוג של בריכה: קיר אחד שלה הוא הדת, הקיר השני הוא פמיניזם. בבריכה שלי יש גם קיר שהוא זהות לאומית, יש גם קיר של מוסר. ויש מים. אני בתנועה, אני שוחה מקיר אחד לאחר, אני באמצע, מתמודדת עם הגלים. אף פעם לא סטטית.

נכון, המים שלי מלאים בסתירות, ויש מי שיאמר "שלא שינו את שמם ומלבושם", שזו זהות שהיא לא יציבה, שלא תשרוד לאורך זמן, שזו לא זהות. אבל הבריכה הזו היא שלי, וכמו לי, לאשה אחרת יש בריכה אחרת, שעל הקירות שלה ערכים אחרים.
המים מלאים בסתירות. אבל האם זה כל כך רע? הרי הדת היהודית נשענת על התורה, שמלאה בסתירות פנימיות, 70 פנים. האם זה מסוכן?

אני לא רוצה לכפות על עצמי הגדרה פוליטית, הגדרה שמפשטת את המורכבות שלי, שמספרת לי שהבריכה שלי היא לא יותר מכוס מים.
אני רוצה לקיים שיח עם ראייה מורכבת יותר.
ואני רוצה שאחרים יאמצו ראייה מורכבת יותר כשהם באים לראות אותי.

יכולות להזדהות עם הבקשה?

צילום המניפה: Jeric Santiago, פליקר

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

2 תגובות

  1. עצה ממני: תתחילי מלחשוב אם המוסלמית שמול המראה לידך מסדרת את המטפחת (כן שתיכן מסדרות מטפחת) האם היא שווה לך. אם כן אז המחשבה על הכיבוש כבר ברורה ביותר ואת לא בבריכה אלא בחוץ בשמש