Reading Time: 3 minutes

זמן לעצמי

על האתגר הגדול ביותר שעומד לפתחה של אישה יוצרת: זמן חופשי, לא מוגבל, לעצמה.
Reading Time: 3 minutes

כאם צעירה הקושי הגדול ביותר שהתמודדתי איתו היה חוסר זמן לעצמי. באותה תקופה גרנו במערב התיכון של ארצות הברית בעיירה אוניברסיטאית קטנה, לשם עברנו כשבעלי סיים את הדוקטורט שלו, זמן קצר לאחר שילדתי את בתנו הראשונה.

היינו רחוקים מהמשפחה, עדיין לא היו לנו חברים, וזה היה חורף אמריקאי מקפיא. היו אלה שנות השמונים, בן זוגי התחיל את משרתו הראשונה כמרצה באוניברסיטה ואני נשארתי בבית עם התינוקת. בסוף היום, כשהוא היה מגיע סוף סוף הביתה, לא יכולתי לחכות אפילו רגע נוסף כדי לסיים את המשמרת ולהעביר לו את התינוקת.

העובדה שאהבתי אותה כל כך, ושכל כך התאמצתי להיכנס להריון נשכחו באותם רגעים; זמן לעצמי היה ונשאר המצרך היקר והחשוב ביותר בשבילי.

כשאני מדברת על זמן לעצמי אני לא מתכוונת לזמן במשורה, שעה פה או חצי שעה שם שהצלחתי לקושש, אלא על פרקי זמן ארוכים ומשמעותיים כמו רכס הרים בלתי נגמר או כמו הים.

בדיוק על נושא זה כתבה לאחרונה ברידג׳ט שולט בגרדיאן. במאמר אישי בשם "מיהו אויבה הגדול ביותר של האשה? חוסר זמן לעצמה".

כששולט הרגישה מתוסכלת על כך שהיא לא מצליחה למצוא זמן לכתיבה יצירתית ביום יום העמוס שלה, חבר הציע שתקרא ספר על הרגלי הכתיבה של אמנים גדולים. הוא קיווה שהיא תקבל השראה מהספר אך היא נדהמה לגלות כיצד אמנים גדולים, גברים, זכו לפרקי זמן ארוכים ללא הפרעה. זאת כיוון שהנשים סביבם, בין אם היו רעיות, סוכנות בית, עוזרות, מטפלות או מאהבות, לקחו על עצמן את האחריות לטיפול באמן, בבית ובילדים. הגברים היו משוחררים מכל דאגה ומשוכנעים שטיפול כזה הוא זכותם המלאה.

דוגמאות לנשים מטפלות הן למשל מרתה פרויד, סלסט אהובתו של פרוסט וג'ני מרקס, אשתו של קרל מרקס שחיה עם ילדיה בדלות מחפירה בזמן שהוא ישב שנים במוזיאון הבריטי. דוגמה נוספת ועצובה לא פחות לדרך בה יכול אמן להתפתח על חשבון רעייתו הוא סיפורם של המלחינים גוסטב ואלמה מאהלר. אלמה הייתה מלחינה צעירה ומבטיחה שלאחר נישואיה, אסר עליה בעלה להלחין בטענה שיש מקום רק למלחין אחד במשפחתם.

מאז, תפקידה היה לדאוג לשקט מוחלט בבית. אחרי שחיית הצהריים היה המלחין הדגול מזמין את רעייתו להצטרף אליו לטיולים ארוכים ודוממים בזמן שהוא הלחין מנגינות בראשו. היא הייתה שקטה במשך שעות ולא העזה להפריע לו. ביומנה, סיפרה על כך שהפכה לסוכנת הבית של בעלה – ועל געגועיה למשהו אחר.

בניגוד לאמנים הגברים, שנהנו מכל הזמן שבעולם, מסלול החיים של קומץ האמניות שמוזכרות בספר אופיינו על ידי הדרישות מהן, והחובות שהוטלו עליהן לדאוג לכל המטלות ולטפל בבית. הסופרת  ז'ורז' סאנד למשל, כתבה תמיד בשעות לילה מאוחרת, הרגל שרכשה לעצמה עוד מהתקופה שהיית נערה ונדרשה לטפל בסבתה.

גם סופרת בת זמננו כמו אליס מונרו נאלצה להסתפק ב״פרורים״ של זמן שהצליחה ללקט לעצמה בין ילדים למשק הבית. דוגמא נוספת שמובאת על ידי שולט היא הזמרת והיוצרת פטי סקיאלפה שסיפרה כמה קשה היה לה לכתוב את המוזיקה לאלבום הסולו שלה, בעוד ילדיה דורשים ממנה תשומת לב, דבר שלא דרשו מאביהם, ברוס ספרינגסטין.

במילים אחרות, המחסור בנשים יוצרות שהטביעו חותמן בעולם האמנות לא נובע מחוסר כישרון – אלא ממחסור בזמן. לאורך כל ההיסטוריה היו הפרעות והפסקות בזמנן החופשי של הנשים. קצב היומיום שלהן הוגבל על ידי משימות סיזיפיות של עבודות בית, טיפול בילדים ובמשפחה וטיפוח קשרים בקהילה. פרקי זמן ממושכים ומרוכזים שניתן לשלוט בהם הם מותרות שנשים מעולם לא נהנו מהן. לפחות לא מבלי שיאשימו אותן באגואיזם וחוסר אחריות.

גם כיום, ברחבי העולם, כאשר כמעט כל האמהות עובדות גם מחוץ לבית, הן עדיין מקדישות לעבודות בית וטיפול בילדים לפחות פי שניים זמן מאשר גברים, ולפעמים אפילו הרבה יותר מזה. מחקר שבדק 32 משפחות בלוס אנג'לס מצא כי פרק הזמן, ללא הפרעה, של מרבית האמהות נמשך בממוצע לא יותר מעשר דקות רצופות ביום.

במיפוי חיי היומיום של א.נשי אקדמיה, הסוציולוגית ג'ויה מיסרה ועמיתיה מצאו כי ימי העבודה של נשים באקדמיה ארוכים הרבה משל עמיתיהם הגברים, אם לוקחים בחשבון גם את המטלות שלהן בבית. היא מצאה שגברים ונשים באקדמיה בילו את אותו משך זמן במשרד. אבל גם כאן זמנן של הנשים נקטע והיו בו יותר הפרעות, יותר עבודות שירות, יותר מנטורינג ויותר הוראה. גברים נהנו מיותר זמן נטו, ללא הפרעות, אותו יכלו לנצל לחשיבה, מחקר, כתיבה, יצירה, ופרסומים שעזרו להם לקדם את עצמם ואת הקריירה שלהם, ולהוציא לאור את רעיונותיהם.

חוקרות פמיניסטיות מצאו גם שנשים רבות לא מרגישות שמגיע להן פרקי זמן ממושכים, כמו לגברים, וחשות שעליהן להרוויח זמן זה. הדרך היחידה היא כנראה למלא את רשימת המטלות האין סופית: מטלות היום, כותבת מלינדה גייטס בספרה החדש, הורגות את כל החלומות של החיים.

אני מסכימה עם ברידג׳ט שולט ומלינדה גייטס ומאמינה שזמן לעצמי הוא צורך בסיסי, כמעט פיזי. ללא זמן נטול הפרעות אנחנו פשוט נשחקות ושוכחות מי אנחנו. יותר מזה, ללא זמן לעצמנו אנחנו בוודאי לא נשים חופשיות.

תמונה בראש הכתבה: Paul Brennan from Pixabay

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. Avatar

    אני מסכימה עם כל מילה אבל בדיעבד הכותרת מפריעה לי. לא רק נשים יוצרות זקוקות לזמן ולא צריך סטטוס נוצץ כמו אומנות כדי להצדיק את הצורך הזה

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

מאמא שאכטה

Reading Time: 11 minutes הטאבו החברתי שריחף מעל מריחואנה כמעט והתפוגג לחלוטין, למדנו לאהוב את ה"וויד", את ה"שאכטה", את הירוק. אך למרות הלגליזציה אליה ישראל צועדת לבטח, נותר עוד טאבו אחד: עישון מריחואנה בעת היריון ובעת הנקה. שש אימהות אמיצות שוברות את קשר השתיקה.

נשים קטנות שהתבגרו

Reading Time: 3 minutes העיבוד הקולנועי המחודש ל"נשים קטנות" מעורר געגוע לעבר בו הכל היה פשוט יותר אך בו בזמן מעורר השראה לקראת העתיד לבוא. ניתוח פמיניסטי ליצירה פמיניסטית

סגירת תפריט

A feminist world, needs feminist news
Support the readeress and join the revolution

עולם פמיניסטי זקוק לתקשורת פמיניסטית
תמכו בפוליטיקלי קוראת והצטרפו למהפכה