חיובית: על בן הזוג המתעלל שהדביק אותי ב-HIV, ועל החיים אחריו

מירי קנבסקי

לפני 16 שנה, בשנת 2002, התבשרתי שאני נשאית לנגיף ה-HIV.

ישבתי בחדר מול רופא – נערה בת 19, לבדה, רועדת מפחד וגזר דין מוות מהדהד באוזניי. כמה ימים לפני כן, סיימתי מערכת יחסים הרסנית עם גבר קנאי ורכושני, אחרי שתפסתי אותו מספר פעמים בשקרים ובבגידה. משהו בקלות הראש שבה הוא התייחס לבגידה והעובדה שלא האמנתי להבטחותיו ששמר על עצמו מפני מחלות מין עורר אצלי חשד והאינטואיציה שלי הובילה אותי לעשות בדיקה למחלות מין ול-HIV.

אז איך הכל התחיל? הכרתי אותו במועדון בתל אביב והתחלנו לצאת. כשרצינו לשכב בפעם הראשונה התעקשתי על קונדום. הוא התעקש שנשכב בלי. כי לא נוח לו. כי לוחץ לו. כי ככה אני איהנה יותר. הבטיח לי שהוא נבדק ואין לו מחלות. לא ויתרתי. הוא ירד לפיצוציה לקנות קונדומים ושכבנו באותו ערב. כשגמר – שמתי לב שהקונדום לא נמצא עליו. הוא הוריד אותו באמצע, בלי להגיד לי. נבהלתי, כעסתי, נלחצתי, אבל לא היה לי יותר מדי מה לעשות. הייתי נערה בת 19 מול גבר בן 27 – חבר שלה. הוא הרי "גדול ומבין" ואני לא רציתי "לקלקל" את האווירה וחוץ מזה – הוא הרי הבטיח לי שהוא "נקי".

היינו ביחד כ-4 חודשים. מערכת היחסים שהתחילה מהתאהבות מטורפת, בה הרגשתי הכי מיוחדת בעולם, הפכה מהר מאוד למערכת יחסים רוויה בהתקפי קנאה, שיחות באמצע הלילה כדי לוודא שאני לא בוגדת בו, ניצול ההשפעה שלו עלי כדי לנתק אותי מחברותיי ומשפחתי ואפילו שימוש בכרטיס האשראי שלי ללא רשותי.

אובחנתי כנשאית בשנת 2002. HIV כבר לא הייתה מחלה סופנית. אך אני לא שמעתי את זה בדברי הרופא. ישבתי והקשבתי להסברים על התפתחות הווירוס, הרס המערכת החיסונית, תופעות הלוואי הנוראיות של הטיפול התרופתי. יצאתי מבית החולים בידיעה שיש לי עשר שנים לחיות, לכל היותר. התכוננתי למות בגיל 30. האדם הראשון שאזרתי אומץ להתקשר אליו היה חבר משפחה. חיפשתי כתף תומכת, אי של שפיות. אך הוא נבהל, כיוון שהלכתי לשירותים אצלו בבית וחשש שאשתו וילדיו נדבקו ואני נבהלתי מהתגובה שלו והבנתי שאסור לי לספר לאף אדם, כי גופי הוא מיכל של רעל שאנשים פוחדים ממנו.

במשך יותר משנה שמרתי את הנשאות שלי בסוד – משוכנעת שאף אדם בעולם לא יאהב אותי אם הוא ידע. פחדתי למוות מכל שפעת ובכל פעם שהגעתי לבדיקות בבית החולים, קופת חולים או לבית מרקחת נחרדתי – שמא ידעו, שמא יזהו, שמא אפגוש מישהו שאני מכירה. אחרי כשנה התבשרתי שעלי להתחיל לקחת את הטיפול התרופתי. שילשלתי במשך שבועות והסתובבתי עם בחילות ורצון תמידי לישון. כעבור כחודש תופעות הלוואי חלפו – אך משהו בתוכי נסדק. סיפרתי לחברה הכי טובה שלי והיא ליוותה אותי לוועד למלחמה באיידס, שם לראשונה, יותר משנה אחרי הגילוי על הנשאות, גיליתי שהמחלה שלי לא סופנית, שאני לא הולכת למות בעוד 10 שנים ושיש עוד חיים ארוכים לפני.

בוועד למלחמה באיידס נחשפה אמת מזעזעת. התברר לי שהגבר שהדביק אותי הדביק נשים נוספות וכששכב איתי כבר היה מאובחן כנשא HIV. הסבירו לי שזו עבירה פלילית ושאני יכולה להתלונן במשטרה. אני לא יודעת איך, בסופו של דבר, מצאתי את האומץ להגיש תלונה, לעמוד באולם בית המשפט ולהעיד נגד האיש שפגע בי, ובלית ברירה גם לחשוף את סטטוס ה-HIV שלי לכל האנשים שבדרך – שוטרים, עורכי דין, שופטים ועוד. אך היה ברור לי שזו הדרך היחידה לעצור אותו. אני ועוד 3 נשים אמיצות הגשנו תלונות והעדנו. הצדק יצא לאור והאיש שהדביק אותנו קיבל גזר דין של 25 שנה בכלא.

אני המשכתי בחיי, עשיתי תואר במשפטים, התחתנתי עם בחיר ליבי, אותו הכרתי במהלך הלימודים והתחלתי לכתוב. כתבתי וכתבתי וכתבתי את עצמי לדעת. העליתי על הכתב את כל החוויות מתוך המערכת היחסים המורכבת שהייתה לי עם הגבר שהדביק אותי, ההתמודדות בשנים הראשונות שלאחר הגילוי והמשפט. בלי ששמתי לב – היה לי ספר ביד. קיוויתי שיום אחד אולי יהיה לי אומץ להיחשף ולהוציא את הספר שלי לאור. בחצי השנה האחרונה זה התחיל לדגדג. הספר כבר שכב במגירה במשך 4 שנים – גמור, אחרי עריכה עצמית וממתין לי. ממתין שאאזור אומץ לספר את הסיפור שלי לעולם.

אך כדי לספר עלי להיחשף. וזה מפחיד. זה הופך את הבטן. כי איידס זו בושה. כי לאיידס דבוקה סטיגמה. זה כביכול ה"עונש" שמגיע לך על זה ששכבת עם הרבה גברים. כי קשה להודות שאת – ה"אישה הנורמטיבית", כביכול, נקלעת למערכת יחסים עם גבר שהדביק אותך במזיד. התחלתי לדבר עם נשאים אחרים שנחשפו בתקשורת בישראל. התברר לי שיש בסך הכל כעשרה כאלה. כולם גברים גייז. אף לא אישה אחת. אך היה דבר אחד משותף לכולם – אף אחד מהם לא התחרט על הצעד הזה. הידיעה הזו מאוד עודדה אותי. התחלתי להסתובב ברחבי הארץ ולספר את הסיפור האישי שלי במסגרות חינוכיות. לספר לבני נוער מה קרה לי – על מנת שזה לא יקרה להם. סוג של שליחות וגם הכנה עבורי לחשיפה רחבה יותר.

בינתיים סוף סוף מצאתי שם לספר. קראתי לו "חיובית". לפני מספר שבועות העליתי את קמפיין מימון ההמונים שלי לאתר הדסטארט והתחלתי לשתף אנשים במעגלים הרחבים יותר שלי. התגובות היו מדהימות. קיבלתי מטר של אהבה מהסביבה הקרובה וגם מאנשים שאני לא מכירה. אף אחד לא שפט. אף אחד לא התרחק. ואז הגיעה אלי גם התקשורת. התראיינתי למוסף שבעה ימים בידיעות אחרונות ולכתבה ששודרה ביומן החדשות של "כאן" 11. אנשים זרים לחלוטין כתבו לי הודעות אישיות, על כך שהם למדו מהכתבה, על כך שהם מצדיעים על האומץ, על בן משפחה נשא בארון שהם לא יודעים איך להתמודד איתו. והיו גם תגובות פחות אוהדות וחשוכות. בהתחלה לא קראתי אותן. ואז קראתי והתהפכה לי הבטן. ואז קראתי ורק נשמתי. ואז קראתי וזה הפסיק להזיז לי.

בעיניי, הוצאה של הספר "חיובית" לאור היא בשורה. היא ניפוץ הסטיגמה של HIV כי אני – כאישה לבנה ומשכילה – שלא נופלת, לכאורה, בשום קבוצת סיכון – היא ההוכחה שזה יכול לקרות לכל אחד ואחת. היא העלאת מודעות לא רק ל-HIV, אלא למחלות מין בכלל. קריאה להרחיב את היכולת שלנו לדבר על נושאים פחות נעימים, שצריך וחשוב לדבר עליהם לפני שמגיעים למצב אינטימי. שמותר לדרוש אמצעי מניעה ולהתעקש עליהם. והוא גם סיפור של אישה-נערה שיום אחד הבינה שהיא נקלעה לתוך מערכת יחסים מתעללת. סיפור שהחבאתי במרתפי הבושה, יחד עם סטטוס ה-HIV שלי, במשך 16 שנה.

והיום אני רוצה לדבר אותו כי אני יודעת שאני לא היחידה. כי אני יודעת שנשים מכל הגילאים והמצבים הסוציו-אקונומיים נקלטות לסיטואציות דומות, למערכות יחסים הרסניות ופוגעניות שכוללות אלימות מסוגים שונים, לא בהכרח אלימות פיזית, אך עדיין אלימות. זה שיח מושתק שנלווית אליו בושה וככל שהשיח מושתק יותר, כך זה ממשיך לקרות לעתים תכופות יותר וכך אנחנו מתקשות יותר לצאת מתוך המעגל האלים שאנחנו נקלעות אליו.  בכל ההרצאות שאני מעבירה, במסגרות חינוכיות לבני נוער, אני תמיד מדגישה ומאפיינת את מערכת היחסים ההרסנית שנקלעתי אליה, על האופן שבו התעלמתי מהנורות האדומות ומהאינטואיציה שלי, על כמה חשוב לשתף ובעיקר על כך שאין לכם או לכן במה להתבייש – לא משנה מה קרה או מה עשיתם.ן.

השאירו תגובה