טורי איימוס

לרגל יום הולדתה של טורי איימוס, שחל ב-22 באוגוסט:

לאחרונה התחלתי לחזור לטורי איימוס אהבת נעוריי. מדי פעם אני שמה דיסק שלה באוטו ומקשיבה לשירים שפעם היו חלק כל כך משמעותי מהיומיום שלי. עכשיו אני מקשיבה לה אחרת ממה שהקשבתי אז, ומגלה דברים חדשים שלפני כן לא שמתי עליהם דגש – למשל שטורי היא אייקון פמיניסטי, שבשירים שלה היא נוגעת בנושאים שנחשבים לטאבו, שהיא כתבה על נושאים נשיים ופמיניסטיים עוד לפני שזה היה מגניב – כלומר, מקובל. נושאים שגם היום לא הרבה עוסקות בהן במוזיקה.


כך, למשל, באלבום הראשון שלה (1992) היא שרה א-קפלה על האונס שעברה בגיל 22 בשיר המצמרר Me and a gun. היא 
שרה במשך כמעט 4 דקות, א-קפלה, ללא ליווי, על האונס שעברה כשהיתה בת 21 על-ידי מעריץ שהציע לקחת אותה טרמפ, ואז אנס אותה באיומי סכין. באחד הראיונות סיפרה איימוס כי שנים לאחר מכן, לאחר שצפתה בסרט "תלמה ולואיז", היא כתבה את השיר הזה:

"למה אני שרדתי את הלילה ההוא, ונשים אחרות לא? איך ייתכן שאני בחיים כדי לספר לך, כשהוא היה מוכן לחתוך אותי? בשיר אני אומרת שזה היה "אני ואקדח", אבל זה לא היה אקדח. היתה לו סכין. והכוונה שלו היתה לקחת אותי לחבריו ולחתוך אותי. והוא כל הזמן אמר לי את זה, במשך שעות. ואם הוא לא היה צריך להשיג עוד סם, אז הייתי הופכת להיות עוד אייטם בחדשות, כמו אלו שבהם אתם רואים הורים מתאבלים על הבת שלהם. ושרתי מזמורים, כי ככה הוא אמר לי. שרתי כדי להישאר בחיים. ושרדתי את העינוי הזה, וזה השאיר אותי משותקת במשך שנים…אני מרגישה שהוטל בי מום פסיכולוגי באותו לילה ושאני מנסה לאסוף את השברים בחזרה. באמצעות אהבה, לא שנאה. ובאמצעות המוזיקה שלי. הכוח שלי הוא להיפתח שוב לחיים, והניצחון שלי הוא שלמרות כל זה, לא המתתי את הפגיעות שבי".

לאחר מכן, היא גם שימשה כדוברת הראשונה של ארגון RAINN, שהוקם ב-1994 ומאז תומך בנפגעי/ות אונס, התעללות וגילוי עריות בארה"ב.

 

כמה שנים מאוחר יותר, באלבום הרביעי (1998) היא שרה על נושא מושתק לא פחות- על בעיות פוריות והפלות, בשיר Playboy Mommy היא שרה לעוברית שלא תיוולד לה, וב-Spark היא מתארת את עצמה כך-


"She's convinced she could hold back a glacier
But she couldn't keep Baby alive
Doubting if there's a woman in there somewhere"


היא חושפת את רגשות האשמה המושתקים האלו, על חוסר היכולת שלה לשאת עובר ברחם כמו כל אישה "נורמלית"- שהדבר הטריוויאלי הזה, לכאורה, הוא בלתי אפשרי עבורה (הסוף הוא דווקא טוב- יש לה בת).


ב-Strange Little Girls, אלבום קאברים שהוציאה בשנת 2001, היא לוקחת שירים שנכתבו ובוצעו על-ידי גברים במקור, ונותנת להם אינטרפרטציה אישית ונשית. למשל, את השיר Bonnie & Clyde 97' של אמינם (!), שיר מזעזע ואלים שבו הוא מתאר לביתו התינוקת איך הוא רוצח את אשתו – אמא שלה- היא שרה בשקט, ברכות, באירוניה- היא אמנם שרה את המילים האלימות שלו, אבל זה נשמע כאילו הפעם הסיפור מסופר מנקודת מבטה של האישה, הקורבן שלו.
ב-"I don't like mondays", השיר על הבחורה בת ה–16 שירתה בתלמידים בבי"ס, וכשנשאלה למה היא עשתה את זה היא אמרה פשוט "I don't like mondays", בניגוד לביצוע המקורי של השיר ע"י ה- boomtown rats שנשמע קליל יחסית ואפילו קצת שטוח, היא גורמת לך להזדהות לרגע עם הבחורה הסכיזופרנית ואפילו להבין אותה.
כן, ימי שני (או בתרגום לעברית, ימי ראשון), זה חרא. בואו נירה בכולם. ולהבדיל, הקאבר שלה ל- happiness is a warm gunn, דווקא קושר לסוגיה של המאבק בהחזקת נשק בארה"ב.


מאז, היא אמנם לא עשתה מוזיקה שכל כך התחברתי אליה. אבל בהחלט מגיע לה קרדיט על העיסוק בנושאים האלו, במילים שלה, בצורה כל כך חשופה ואמיצה. בלי פילטרים ובלי לייפות את המציאות, היא שרה על אלימות נגד נשים, על אונס ועל הפלות; ויש במילים ובשירה שלה כל כך הרבה עוצמה. זה קשה לעיכול ונותן אגרוף בבטן, אבל בסופו של דבר, היכולת שלה לשיר את כל זה, ולהמשיך לחיות, לאהוב, וליצור מוזיקה אחר כך – זה נותן גם תקווה.

השאירו תגובה