Reading Time: 9 minutes

יהודית איילון

Reading Time: 9 minutes

מאת שירי קצור, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

יהודית (קרמר, אדלר) איילון (29 בנובמבר 1924, ב' בכסלו התרפ"ה, ריגה, לטביה – 27 בפברואר 2015, ח' באדר תשע"ה, קיבוץ מעגן מיכאל). מחנכת, חוקרת, כתבת, מנחה ומרצה בנושאי טבע וידיעת הארץ. מראשוני החברה להגנת הטבע וממקימיה. ממייסדי וממייסדות קיבוץ מעגן מיכאל, מחנכת ומורה לטבע ומדעים בבית הספר המשותף חוף הכרמל. בת סמכא בענייני טבע בארץ, ובאזור חוף הכרמל בפרט.

ילדות ונעורים

עם הוריה בשנת 1926, באדיבות ארכיון קיבוץ מעגן מיכאל

נולדה ב-29 בנובמבר 1924 בריגה, לטביה למשפחת סוחרים אמידה, בת יחידה לגיטה ואורי קרמר. בשנת 1936 עלתה ארצה עם הוריה. המשפחה התיישבה בחיפה, יהודית החלה ללמוד בבית הספר הריאלי והצטרפה לתנועת הצופים.[note]עופר אדרת, מתחת לאדמה, במפעל הסודי של "ההגנה"הארץ, 19.3.2015.[/note] אביה, שהיה סוחר תבואות ויבואן לתת (שעורה קלויה לייצור בירה), נהרג ב-10 ביולי 1938 בפיגוע אוטובוס בתקופת מאורעות המרד הערבי.[note]טוראי אורי הירש קרמר, נזכור את כולם: אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל, משרד הביטחון.[/note]

אחרי מות האב החלה אמה לעבוד בארגון הנשים ויצ"ו וכאם בית בבית הספר החקלאי כדורי. יהודית עברה לגור בבית דודתה, גילה בלוך, בפרדס חנה, למדה בבית הספר החקלאי ולקחה חלק בהקמת סניף של תנועת הצופים במקום. בבית הספר החקלאי בפרדס חנה הכירה את יהושע אדלר שב-1938 עלה ארצה מפרנקפורט, גרמניה, במסגרת עליית הנוער ונשלח להדריך בנוער העובד.[note]יהודית איילון בתכנית "סיפור חיים", קיבוץ מעגן מיכאל, מאי 2012.[/note] בשנת 1943 הזוג נישא.[note]אדרת, מתחת לאדמה, במפעל הסודי של "ההגנה".[/note]

הקמת מכון איילון

בשנת 1942 הצטרפה לגרעין תנועת הצופים "קבוצת צופים א'" בפרדס חנה, שגיבש עצמו כגרעין להתיישבות. חברי וחברות הגרעין הצטרפו לתנועת הקיבוץ המאוחד ומאוחר יותר התאחדו עם קבוצת חברי עליית הנוער שהגיעו מגרמניה ואוסטריה.[note]יהודית איילון, "מעגן מיכאל – סודה של קבוצת הצופים", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי קיבוצים: סיפורם של ארבעים קיבוצים, תל אביב: משרד הביטחון, 1998, עמ' 119–124[/note] שאיפתם המוצהרת להיות קרובים לים ולעסוק בדיג הביאה את הגופים המיישבים לקבוע בעבורם כנקודת התיישבות את אזור ביצות כבארה (מישור חוף הכרמל וסביב נחל תנינים), על אדמות שהיו בבעלות חברת פיק"א.

במקביל להתארגנות הקבוצה להתיישבות ועל רקע האווירה המתוחה בשלהי המנדט הבריטי, החלה להתבסס ב"הגנה" תעשיית נשק במחתרת. לנוכח מחסור חמור בכדורים לרובי תת מקלע סטן, הוברחו 12 מכונות לייצור כדורים מפולין והוחלט למצוא מקום להקמת מפעל מחתרתי שייצר כדורי תחמושת. גבעת הקיבוצים שברחובות נבחרה כמקום מתאים מכיוון ששימשה להכשרתם של גרעיני התיישבות לקראת הקמת קיבוצים ברחבי הארץ. לאחר שנבחר המקום, ניגשו חברי ההגנה למציאת גרעין התיישבות שיירתם לעבודה במפעל המחתרתי, אותו יוכלו להעביר לגבעת הקיבוצים מבלי שהדבר יעורר תמיהה בסביבה.[note]יהודית איילון, "הקיבוץ יצא מהמחתרת", בתוך: מרדכי נאור (עורך), שנה ראשונה לעצמאות 1948–1949: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח, עמ' 253–262[/note]

בשנת 1945 הגיע יוסף אבידר, ראש התע"ש דאז, לאספת הקיבוץ והציע לחברי וחברות קבוצת הצופים א' לדחות את עלייתם לאדמות הקיבוץ ולקבל על עצמם תפקיד חשוב במאמץ להקמת המדינה.[note]מכון איילון – סודו של מכון (סרטון), 2008.[/note] ההצעה הוצגה באופן מעורפל. "לא אמרו לנו מה רוצים שנעשה רק אמרו שזה יהיה מסוכן וסודי", סיפרה איילון לימים.[note]מכון איילון – גבעת הקיבוצים (סרטון).[/note] ההחלטה התקבלה אחרי לבטים, שכן היה צורך לדחות את העלייה על קרקעות כבארה שכבר הובטחו לקבוצה ולעבור לגבעת הקיבוצים שמוקמה בין רחובות לנס ציונה. כמו כן היה צורך במיון קפדני של חברים וחברות חדשים על ידי הש"י, שירות הידיעות של ה"הגנה", ונדרש לעמוד במסכת שקרים וסודיות, שלא היו לרוחה של הקבוצה שרצתה להיות קיבוץ גדול ופתוח, בהתאם לאידאולוגיה של הקיבוץ המאוחד. בהחלטה היו מעורבות תחושת שליחות לאומית, רצון לביסוס כלכלי וקלות דעת של אנשים צעירים,[note]איילון, "הקיבוץ יצא מהמחתרת".[/note] שלא הבינו את סכנת החיים הטמונה במשימה כזו, הן בשל חומר הנפץ שבבית חרושת, והן בשל האווירה המתוחה בשלהי המנדט, אז הגיב השלטון הבריטי בחריפות על כל מציאת נשק או ייצורו. לימים אמרה: "החלטנו 'כן', כי זה היה מאוד ציוני […] הנה ניתנה לי, הקטנה, הזדמנות לעשות משהו שיוביל למדינת ישראל".[note]יהודית איילון, מכון איילון – גבעת הקיבוצים.[/note]

עם המעבר לגבעת הקיבוצים החלה תקופה שכונתה בפי חברי וחברות הקבוצה "החיים הכפולים". כשלושים מהם עבדו מתחת לפני האדמה יחד עם אנשי מקצוע מתע"ש. הכניסה למקום המסתור והיציאה ממנו היו דרך המכבסה, באמצעות לחיצה על כפתור שסובב את מכונת הכביסה ודרך פתח שמעליו הוקמה מאפייה. סביב מקום המסתור היתה שמירה קפדנית.[note]איילון, "מעגן מיכאל – סודה של קבוצת הצופים" עמ' 120–122.[/note] במקביל חי קיבוץ צעיר, שחבריו וחברותיו הקימו רפת ולול, נגרייה ומסגרייה, שנועדה גם להסוות רעש שעלול היה להסגירם.[note]מיכאל מ' לסקר, רונן יצחק, אתגרים ביטחוניים ומדיניים במבחן המציאות: ישראל בין העולם הערבי והזירה הבין-לאומית, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2012, עמ' 126.[/note] חברי הקיבוץ כינו את המפעל בשם "מכון איילון" וחברים מחוץ למשק כונו "ג'ירפות".[note]איילון, מכון איילון – גבעת הקיבוצים.[/note]

איילון עבדה במכונות המתיחה (מכונות שקיצצו את התרמיל כך שיגיע לצורתו הסופית) ובמילוי אבק שריפה בכדורי התחמושת. לימים סיפרה כי החברים והחברות חשו מועקה, מכיוון שלא השתתפו בפועל בלחימה: "את שנת תש"ח לא עברנו בקרבות, חוץ מהמגויסים מתוכנו, לוחמי פלמ"ח ואחרים. היינו ספונים עמוק בתוך האדמה, מייצרים תחמושת, כדורי 9 מ"מ, לאוחזים בסטן המפורסם".[note]לסקר ויצחק, שם.[/note] תקופה זו היתה משמעותית בחיי חברי וחברות הקבוצה. בשנות החמישים אימצו יהודית ויהושע אדלר את שמו של המפעל לייצור נשק ויחד עם שתי משפחות נוספות שעבדו במפעל שינו את שם משפחתם לאיילון. "תמיד היינו מתלוצצים שמכון איילון הוליד שלוש שושלות שונות שנקראות "איילון", אמרה.[note]איילון, סיפור חיים.[/note]

עם קום המדינה הועברו המכונות למפעלי תע"ש ואנשי הקבוצה פנו להקמת קיבוץ על אדמות כבארה, הוא קיבוץ מעגן מיכאל. בשנת 1986 מכון איילון שוחזר והפך לאתר לאומי שנקרא "מוזיאון מכון איילון".[note]איילון, "הקיבוץ יצא מהמחתרת".[/note] ב-1987 הצטרפה לצוות המוזיאון, סייעה בהקמתו והדריכה במקום עד יומה האחרון.[note]אדרת, מתחת לאדמה, במפעל הסודי של "ההגנה".[/note]

בקיבוץ מעגן מיכאל

באדיבות ארכיון קיבוץ מעגן מיכאל
יהודית ויהושע איילון בפרדס חנה, 1943, באדיבות ארכיון קיבוץ מעגן מיכאל

ב-25 באוגוסט 1949 עלה על קרקעות כבארה קיבוץ מעגן מיכאל והיה אחד היישובים האחרונים של חברת פיק"א. השטח היה מכוסה ביצות בשל מי נחל התנינים שהיו סכורים מאז ימי הרומאים. ביצות כבארה במישור חוף הכרמל, שהיו שניות בגודלן לביצות החולה, היוו אתר לפעילותם של חלוצי העלייה השלישית, שעבדו בניקוזן בעזרתם של התושבים הבדואים. השם "מעגן מיכאל" ניתן ליישוב כדי לסמל את חלומם של הדייגים ועל שמו של מיכאל פולאק, ממייסדי התעשייה הכבדה בארץ וממנהלי חברת פיק"א.[note]איילון, "מעגן מיכאל – סודה של קבוצת הצופים", עמ' 120–122.[/note]

יהודית ויהושע איילון היו ממייסדי ומייסדות הקיבוץ. הוא היה קצין בגבעתי ולאחר מכן עבד במשק ובמפעל "אמבר" (מפעל אזורי ביישובי עמק חפר).[note]דף ההנצחה ליהושע איילון, אתר קיבוץ מעגן מיכאל.[/note] היא היתה למורה ומחנכת בבית הספר המקומי, בבית הספר שדה מעגן מיכאל ולאחר פרישתה מההוראה עבדה בארכיון הקיבוץ.[note]שירי קצור, ריאיון עם שלומית דגן, בתה של יהודית איילון, פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה", קיבוץ מעגן מיכאל, 1.2.2018.[/note]

מורה ומחנכת לטבע וידיעת הארץ

מאז ומתמיד היתה קשורה לטבע. בגיל 15 עברה מבית הספר הריאלי בחיפה לבית הספר החקלאי פרדס חנה, "מה שמאוד חיזק את הכיוון שלי בחיים".[note] יהודית איילון, עיתון המועצה האזורית חוף הכרמל 43, ינואר 2009.[/note] בית הספר החקלאי היה קיבוצי ולימודי החקלאות היו בו משמעותיים יותר מהלימוד העירוני בבית הספר בחיפה.

Cquote2.svg

"פעם לימדו טבע, אחר כך לימדו מדעים […] תמיד דאגתי שיישאר משהו מלימודי הטבע […] עכשיו עם כל המהומה האקולוגית, שוב חוזרים לטבע ולבעלי החיים, ופתאום שוב צריך ללמוד טבע. כשאני רואה פרח או בעל חי, אני חשה הזדהות איתו. אני מרגישה את הכוונות שלו, ההגבות שלו. יש לי אהבה לכל אורגניזם, לכל דבר חי, גם לאנשים".

Cquote3.svg
 – יהודית איילון, סיפור חיים 2012

 

בראשית שנות החמישים למדה הוראת טבע בסמינר הקיבוצים. בסיום לימודיה רצתה ליישם את משנתו של מרדכי סגל, שהיה מייסד המכללה ומחלוצי החינוך הקיבוצי, וביקש להוציא את התלמידים והתלמידות לסיור בטבע, אחת לשבוע, מפני ש"דבר ראשון צריך לקשור את הילד לסביבתו".[note] איילון, עיתון המועצה האזורית חוף הכרמל.[/note] מאז החלה ללמד בבית הספר המקומי במעגן מיכאל ולצרף את העיסוק בטבע לעבודתה החינוכית.

בראשית שנות הששים למדה ביולוגיה בסמינר אורנים, וכבעלת מקצוע ודמות מוכרת בתחום הצטרפה לארגון הסביבתי החברה להגנת הטבע.[note]שם.[/note] הוציאה לאור חוברות הדרכה להסתכלויות אקולוגיות בחוף ובמדגה בשיתוף עם החברה להגנת הטבע והחלה לעבוד בבית ספר שדה מעגן מיכאל עם הקמתו ב-1959, שהיה אחד המוסדות הראשונים של החברה להגנת הטבע, כמורה ומדריכה לטבע.[note]צבי אילן, מרכז ללימודי שדה במעגן מיכאל, דבר, 20.10.1972.[/note]

יהודית איילון בכרמל, אמצע שנות ה-50, באדיבות ארכיון קיבוץ מעגן מיכאל

בשנת 1970 נמנתה עם מקימי ומקימות בית הספר האזורי משותף חוף הכרמל בו לימדה ביולוגיה במשך שלושים שנה. במהלך שנות הוראתה הדגישה את  הקשר בין התלמידים והתלמידות לבין האזור והסביבה באמצעות סיורים, טיולים ופרויקטים אקולוגיים שהנחתה וליוותה באיזור חוף הכרמל. כמורה ומחנכת העמידה דורות של תלמידים, מדריכים ומורים, הורים וילדים, אוהבי טבע. [note]רמי אלוני, דברים לכבוד קבלת התואר יקירת המועצה – מועצה אזורית חוף הכרמל בחג העצמאות תשע"ב במרכז מירב, אפריל 2012.[/note] תמי צור, מורה למדעים ועמיתתה, אמרה עליה: "תמיד היית לי סמל אור ודוגמה. מבחינת הגיל הכרונולוגי את קרובה לגילה של אמי. אך תמיד התייחסתי אלייך כאל אחותי הגדולה. נהניתי ללמוד ממך איך להתייחס לטבע, דברים שלא לומדים בסמינר ולא באוניברסיטה ולא בספרים".[note]תמי צור, הספד ליהודית איילון, ביום ההלוויה של יהודית איילון בבית הקברות מעגן מיכאל, פברואר 2015.[/note]

כתיבה וחקר

איילון חיברה וכתבה מאמרים בנושאי טבע וסביבה והיתה מהראשונים לתעד את המידע על נחל תנינים ותהליך ייבוש ביצות כבארה. המניע לכך היה עבודתה החינוכית. על כך כתבה:

Cquote2.svg

כשלמדתי הוראה בסמינר הקיבוצים בראשית שנות ה-50 נכנסה חזק מאד התפיסה שגרסה כי ילדים צריכים להכיר את סביבתם ולהתקשר אליה, מה שהומלץ לעשות באמצעות טיולים קבועים באזור. כשהתחלתי ללמד, רציתי לגבות את הטיול השבועי ולימודי הסביבה בחומר כתוב וגיליתי שאין. אז התחלתי לכתוב בעצמי.

Cquote3.svg
 – יהודית איילון, 2009

 

חיברה, תיעדה ושימרה חומרי מורשת של המפעל ושל קיבוץ מעגן מיכאל, היתה שותפה בכתיבת חוברות שונות בנושאי טבע, תכניות לימוד וחוברות הכשרה והדרכה.[note]יהודית איילון, עלון קיבוץ מעגן מיכאל, יוני 2003.[/note] במשך עשר שנים כתבה בעיתון המועצה האזורית בפינה קבועה "טבע ונוף". בנוסף, כתבה מאמרים רבים בכתבי עת שונים ביניהם: הד הגן, סלעית, טבע וארץ, בית ספר שדה חוף הכרמל ובעלוני קיבוץ מעגן מיכאל. מאמרים אלה היו בעבורה אמצעי חינוכי. כך הפנתה את תשומת לב הקוראים והקוראות להתבוננות מעמיקה בסביבה בה הם חיים ורתמה אותם לשמור עליה. במאמריה אפיינה את האורגניזם החי והצומח תוך התמקדות בעופות, לחמה על שמירת הסביבה, הסבירה מדוע לשמור על הסביבה והטבע והדריכה כיצד לעשות זאת, שיתפה בתחומי המחקר שלה ובפרויקטים בהם השתתפה.

היא חקרה את הצמחייה, בעלי החיים והמים, ההתיישבות, הקשר בין הגאוגרפיה לבין התרבות של אנשי הכפר, הממצאים הארכאולוגים המבהירים את הקשר ביניהם והאיזון בין האדם לסביבתו [note]כרמל סלע, עלון קיבוץ מעגן מיכאל, אפריל 2012, עמ' 8.[/note] את הספר "הנחל והתנינים" החלה לכתוב לאחר סיור עם תלמידיה ותלמידותיה באזור בשנת 1962, שבמהלכו נמצאה שן של תנין. "בהתחלה לא ידענו מה זה, אבל אני חשבתי שזו שן של תנין ופרופסור מנדלסון מאוניברסיטת תל אביב אישר את ההשערה וכך אימת את המיתוס שבעבר חיו תנינים באזור זה. כך לאט לאט התחלתי לאסוף מידע בתחום הזה ולכתוב אותו". הספר יצא לראשונה בשנת 1979 מטעם החברה להגנת הטבע, ובשנת 2007 יצא שוב במהדורה מורחבת.[note] עיתון המועצה האזורית חוף הכרמל.[/note]

ספר הילדים "איפה התנין" יצא לאור ביוני 2003, ובו סיפורים שנהגה לספר לילדי הקיבוץ בהשראת הטבע, בעלי החיים והנוף שבסביבה.[note] שם.[/note] בספר מאמרים מדעיים, סיפורים תיאורים שנכתבו גם בהומור.[note]אורית רון, עלון קיבוץ מעגן מיכאל, ספטמבר 2009.[/note] היא אמרה כי "אין פרט בסיפורים האלה שאינו בדוק ומדויק מבחינה מדעית, גם אם הדרך להעביר את הידע וללמד היא בפנטזיה ובסיפור".[note]"נחל התנינים" – החוקרת והספר המתחדש, עלון קיבוץ מעגן מיכאל, ספטמבר 2007.[/note]

מורשתה

ב-27 בפברואר תכננה להדריך את כיתות בר המצווה במכון איילון. באותו יום חשה ברע ואושפזה בבית חולים, ובאותו ערב הלכה לעולמה. היתה אם לארבעה ילדים, 12 נכדים ו-14 נינים.[note]ריאיון עם שלומית דגן.[/note] בדיוק באותו היום פורסם בעלון קיבוץ מעגן מיכאל מאמרה "הפעם – לא על הציפורים". נושא המאמר היה "קיימות", מושג חדש יחסית שביטא את ערכי אהבת הארץ, הטבע ויחסי הגומלין שבין טבע לאדם. היא ביקשה להניח לטבע להתחדש ולשמח את עינינו כל שנה מחדש, להימנע מליקוט פרחי בר נדירים ולאפשר את ה"קיימות" של הצמחים.[note]יהודית איילון, "הפעם – לא על ציפורים", עלון קיבוץ מעגן מיכאל, 27.2.2017.[/note] פלג גרשון, מנהל בית ספר שדה מעגן מיכאל ומנכ"ל החברה להגנת הטבע, אמר כי כל חייה לחמה על שמירת הטבע ועל האיזון בין טבע לאדם, "עוד מהימים ששמירת הטבע והסביבה היתה נחלתם של מעטים ולא ערך מחויב מציאות".[note]פלג גרשון, מנהל בית ספר שדה מעגן מיכאל בדימוס, דברי הספד ליהודית איילון ביום הלוויתה בבית הקברות מעגן מיכאל, פברואר 2015.[/note]

מאז שהיתה בת תשע ניהלה יומן אישי, בו תיעדה את סדר יומה, מחשבותיה, תהיותיה ורגשותיה. יומיים לפני מותה כתבה: "היום מריחים את האביב! אמנם מעונן, אמנם די קריר, אבל יש משהו באוויר. אולי זה מה שמרגישות הציפורים?!".[note]יהודית איילון, יומן אישי, 25.2.2015, באדיבות משפחת איילון.[/note] השיר "קיץ בים", אותו כתבה לכבוד חג המחזור של אחת מכיתות החינוך שלה, משקף ומסמל את דרך ההתבוננות הייחודית של יהודית בנוף חייה. השיר, אותו הלחין  יהודה אנגל, הושמע בהלווייתה.[note]קיץ בים, אתר שירה עובדת.[/note]

יהודית איילון בגבעת הפרחים, צפונית לבית הקברות של מעגן מיכאל, 2015, באדיבות משפחת איילון

כתביה

  • הנחל והתנינים: אדם, טבע ונוף באזור נחל תנינים, ירושלים: אריאל, 2007.
  • המזגגה וחוף דור, מעגן מיכאל, 2003.
  • איפה התנין?, מעגן מיכאל, יוני 2003.
  • חוף דור, ירושלים: משרד החינוך והתרבות, אגף הנוער, היחידה לידיעת הארץ ולימודי שדה, 1988.
  • "הקיבוץ יצא מהמחתרת", בתוך: מרדכי נאור (עורך), שנה ראשונה לעצמאות 1948–1949: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1988, עמ' 253–262.
  • ניקוז ביצות כבארה, ירושלים : משרד החינוך והתרבות, אגף הנוער, 1986.
  • מערת כבארה: מערה של האדם הקדמון, ירושלים: משרד החינוך והתרבות. היחידה לידיעת הארץ ולימודי שדה, 1983.
  • תל תנינים, ירושלים: משרד החינוך והתרבות, אגף הנוער, היחידה לידיעת הארץ ולימודי שדה, 1983.
  • מעינות התמסח: ירושלים: משרד החינוך והתרבות. היחידה לידיעת הארץ ולימודי שדה, 1981.
  • קיסריה ואמות המים: דף למורה, משרד החינוך והתרבות, אגף הנוער, היחידה לידיעת הארץ ולימודי שדה, 1981 (ערכו: יהודית איילון, דפנה מרוז).
  • מים חיים: חוברת הדרכה לסיור בנופי המים המתוקים,  תל אביב: החברה להגנת הטבע, 1979.
  • תנינים ונחל התנינים, ירושלים: משרד החינוך והתרבות. היחידה לידיעת הארץ ולימודי שדה, בית ספר שדה חוף הכרמל, 1979.
  • מגדיר ארעי להכרת דגי מים מתוקים במימי מעגן מיכאל, בית ספר שדה חוף הכרמל, תשל"ה.
  • המדגה כענף חקלאי, ירושלים: משרד החינוך והתרבות. היחידה לידיעת הארץ ולימודי שדה, בית ספר שדה חוף הכרמל, 1970.
  • קיץ בים ושחפית בשמים, מעגן מיכאל, 1970.
  • החוף הסלעי: מדריך להסתכלויות אקולוגיות בחוף הסלעי, ירושלים: המרכז להוראת מדעים ע"ש עמוס דה שליט, האוניברסיטה העברית, 1952 (ערכו: יהודית איילון, אריה ולדנברג, יעל רבינוביץ).

לקריאה נוספת

  • בין כרמל לים: מעגן מיכאל 1942-2005, קיבוץ דליה, 2009.
  • זאב ענר (עורך), סיפורי קיבוצים: סיפורם של ארבעים קיבוצים, תל אביב: משרד הביטחון הוצאה לאור, 1998.

קישורים חיצוניים

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. Avatar
    RenoMD

    הבוקר נזכרתי למה אני לא סובל תחבורה ציבורית על כל צורותיה.. הרכב נכנס למוסך מהבוקר ויהיה מוכן לקראת סוף היום.. נסיעה במטרונית (קריות-חיפה) לקחה לי כחצי שעה בעמידה בין עשרות אנשים צפופים בלי יכולת לנשום.. חלקם חולים משתעלים לכל עבר.. בקיצור נסיעה שלוקחת לי באוטו 20-25 דקות לקחה לי היום כשעה ורבע.. לפני חודשיים בערך חזרתי הביתה בערב במונית אחרי יום ארוך בתל-אביב.. הנהג לא הפסיק לבלבל בשכל ולדבר על פוליטיקה. גם שלא שיתפתי פעולה הוא המשיך..

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

סוכנות הדוגמנות שאחרי מחלת הסרטן

Reading Time: 3 minutes מחלת הסרטן השאירה את נ' עם גוף חדש. כשהמליצו לה לדגמן היא תהתה אם תוכל לייצג אידיאל יופי שחולות אחרות יתחזקו ממנו. אבל מה שקרה לה כשהגיעה לסוכנות עם הצלקות על עורה, היה אחר משציפתה

איך קומדיות רומנטיות מסכנות חיים של נשים?

Reading Time: 4 minutes קומדיות רומנטיות מציגות התנהגויות כמו מעקב, בידוד, השפלה והטרדה מינית, כחלק מפעולה רומנטית שמובילה לאהבת אמת. מחקרים מראים שהסצנות על המסך משפיעות על התנהגות בפועל, ומובילות לבסוף להטרדות, איומים ואלימות שנשים חוות מדי יום

כולנו מיכל סלה: כשהטראומה שלך היא בעצם גם שלנו

Reading Time: 3 minutes רצח הנשים בישראל מוציא אותנו לרחובות. לא רק כדי לזעוק בשם המתות, אלא כדי לשמור על עצמנו: כולנו נמצאות בקבוצת סיכון להיפגע מאלימות. רקפת גינסברג כותבת על הטראומה הקולקטיבית, שעוברת מדור לדור של נשים בישראל

הומלסית פוליטית: הילה שי וזאן היא לא הבעיה של נשים בפוליטיקה

Reading Time: 4 minutes כשאנחנו מפיצות שנאה כלפי פוליטיקאיות מכל קצוות הקשת הפוליטית אנחנו פוגעות בכוח האלקטורלי שלנו. אבל יותר מזה: הדרך היחידה לנצח את הפטריארכיה בפוליטיקה היא באמצעות סולידריות של בוחרות ונבחרות. כיצד להגיע לשם ומה בולם אותנו?