גל צייכנר: מה שקיבלתי מאמא

לעמוד הראשי של הפרויקט 

מאת: גל צייכנר

פעם מישהי שאלה מה קיבלתן מאמא שלכן.
אמא שלי יכולה לעצבן אותי בשניות, אבל אמא שלי, היא הבן אדם השני (אחרי בן הזוג) שברגע הכי קשה, גם בגיל 35, אני רק אשמע את הקול שלה בטלפון ואפרוץ בבכי.
כל מי שאני, אחרי החיפוש והמסע למצוא את עצמי, זה ממנה.
היא לימדה אותי המון, גם כשלא ניסתה, והיא לא. היא לא הייתה מאלה שחשוב להן שאלמד ויהיו לי ציונים טובים, וגם שיעורים פחות הטרידו אותה, במקום זה היא לקחה אותי למוזיאונים, לקולנוע ולהצגות. היא לימדה אותי על ספרות ועל שירה (עד היום היא מתקשרת לדבר על ספר שקראה), גם לא הפריע לה שאני שמנה או ״פריקית״ כל עוד אני לא אעשה קרחת או נזם, וגם את זה עשיתי. בכלל, היא לא הייתה לחוצה שאחזור הבייתה בזמן כי סמכה עלי וידעה שאני ילדה טובה ולא עושה בעיות. ובאמת הייתי ילדה טובה, תולעת ספרים עם הקרחת ועם הנזם, שאוהבת אמנות תאטרון, מוזיקה וקולנוע.

אבל מכל הדברים בעולם אמא שלי לימדה אותי מהו פמיניזם. אם אני אגיד לה שהיא פמיניסטית, היא תזעק ותגיד מה פתאום, איזה שטויות, אבל האמת שאמא שלי גידלה אותי לבד כמעט, רוב הזמן היינו אני והיא, ואת הכל היא עשתה בעצמה. היא תלתה את המדפים לבד, ולקחה את האוטו לטסט, היא לקחה אותי לחו"ל, ועבדה בלי להחסיר, עשתה קניות ובישלה, ואף פעם לא היה חסר לי כלום. היא תמיד אמרה לי, שלא משנה מה, אני צריכה מקצוע, שאסור לאישה להיות תלויה באף אחד, היא גם לימדה אותי איך לנהל חשבון בנק בצורה כזו שאף פעם לא להיות במינוס (פה זה דווקא פחות הצליח לה), אמא שלי הפמיניסטית הכי גדולה שהכרתי, היא גדלה עם אמא ללא אבא, שגם עשתה הכל לבדה, עוד פמיניסטית שבטח הייתה צועקת שהיא לא. אז מה קיבלתי מאמא שלי?

את החופש, הפיזי והנפשי, והמחשבה החופשית להיות מי שאני, לא להיות חלק מהעדר, לא לפחד להיות אני, בנראות ובמחשבה, ושאין דבר שיכול לעצור אותי ואפילו היום, בגיל 35, אחרי מסע מאוד ארוך, אני מודה לה, שבזכותה, אני מי שאני, אישה חושבת, לא משעממת ולא כמו כולם.
צילום: גל צייכנר

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.