יוצאת מהסטיגמה
פעם שאלו אותי, איך זה מרגיש להיות במחלקה הסגורה. התחושה היא כאילו את מפסיקה להיות בת אדם לתקופה – וזו תחושה נפלאה, כי יש רגעים בהם אני לא מסוגלת יותר להיות בת אדם

מאת: קרינה סטפנסקי

אני קרינה סטפנסקי, בוגרת החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב. אני תסריטאית וכותבת תוכן.

אני גם מתמודדת עם מחלת נפש וכעת נמצאת באשפוז יום פסיכיאטרי באיכילוב. בעברי שני אשפוזים במחלקה הסגורה.יום יום אני רואה את הסטיגמה השלילית הקיימת כלפי מחלות נפש וכלפי אשפוז פסיכיאטרי: סטיגמה שקיימת אצל המשפחה, אצל החברות שלי, אבל גם אצל זרים מוחלטים.

על אף שאני אוהבת את עצמי מאד, לפעמים אני מתמלאת בושה. זה מעציב, זה מחליש – וזה לא צריך להיות כך.

אני עובדת מבוקר עד ערב על מנת לשבור את הסטיגמה. על מנת שאני ושכמותי נוכל להיות עצמנו, להיות נינוחים. כדי שיותר נשים וגברים יוכלו לבקש עזרה כשהם זקוקים לה – ולא להתבייש. אין שום בושה במחלות נפש ואין כל בושה בצורך לקבל עזרה ולטפל בעצמך לעיתים.

הפרק השלישי של התכנית "יוצאים מהכלל" של רוני קובן, גרם לי לנוע באי נוחות. הפרק הזה מעצים את הסטיגמה הקיימת על מחלות נפש, מה שנותן לגיטימציה למציאות בה אנחנו חיות – מציאות בה לגיטימי לעשות דה לגיטימציה למועמד בבחירות, משום שהלך לפסיכולוג. כאילו מדובר במעשה משפיל.

מתוך התכנית "יוצאים מהכלל", רוני קובן | "כאן"

אני מעריכה את רוני קובן. אני חושבת שמדובר באדם רגיש ומראיין יוצא דופן. שמחתי כשגיליתי שנושא הפרק הוא המחלקה הסגורה של גהה. ציפיתי מהתכנית לפוגג את עננת הדימויים הרובצת מעל אותם מאושפזים. ציפיתי שקובן יציג את המחלקה באור מציאותי, יספר על מטרתה לעזור לאנשים שנמצאים כעת במצוקה. ציפיתי שיראה את בני האדם השוהים שם.

כל הציפיות הללו לא התממשו. התכנית הציגה ראייה ביקורתית, מתנשאת ולא רגישה למצבם של המטופלים ושל המקום.

קובן שוחח עם י', צעיר שנמצא במחלקה בפעם השישית. י' סיפר בפירוט על הפיגוע בו נכח ועל הזוועות שראה, מה שעורר בו את הטראומה. קובן בתגובה אמר שהוא אינו בטוח האם להאמין לו.

האם זה כל כך מופרך, להיות נוכח בפיגוע, במדינת ישראל? האם לו היה מקיים קובן את אותה השיחה בדיוק, אפילו עם אותו י', רק בבית קפה ולא בין ארבעת קירות המחלקה הסגורה, היה קובן מפקפק באמיתות הסיפור?

אני מאמינה שלא.

פעם שאלו אותי, איך זה מרגיש להיות במחלקה הסגורה, כשדלתות הזכוכית חוסמות את המציאות ומגנות עליך. התחושה היא כאילו את מפסיקה להיות בת אדם לתקופה – וזו תחושה נפלאה, כי יש רגעים בהם אני לא מסוגלת יותר להיות בת אדם.

אך ברגע מסוים, התחושה הנפלאה עוברת ולהיות "לא-בת-אדם" הופך לעול. התחושה הופכת מכאיבה. לאט לאט את מבינה שלא משנה מה תרגישי, תגידי או תעשי, המטפלים לא יתייחסו אליך כאל בת אדם, אלא כאל חולת נפש. כך הרגשתי בראיון ההוא של רוני קובן עם י', קובן שם ייצג את הציבור, ציבור שבעיניו גם כך קיימת סטיגמה שקשה מאד לפורר.

לאחר הראיון עם י', קובן נשכב על מיטה של אחד המטופלים וי' שר לו שיר, כדי להרגיע אותו. קובן אמר לו שיש משהו במקום הזה שמפתה אותו לוותר. וזה היה הרגע הכואב ביותר מבחינתי.

להגיע למחלקה הסגורה, ללכת לאשפוז ולבקש עזרה זה צעד אמיץ ומאתגר מאין כמוהו. בין אם בכפייה ובין אם מרצון חופשי, זה צעד שמעמיד אותך במלחמה מתמדת מול המכשול הכי גדול שלך: המחשבות שלך. אותן מחשבות שהביאו אותך למקום הזה לכתחילה, שפגעו ביומיום שלך ואולי אפילו גרמו לך לפגוע בעצמך ובאחרים.

מתוך התכנית "יוצאים מהכלל", רוני קובן | "כאן"

במחלקה הסגורה את לא יכולה לברוח יותר מאותן המחשבות. במחלקה הסגורה את יכולה רק להילחם – על מנת שתוכלי לחזור לתפקוד, על מנת שתוכלי לחזור לחיים שלך.

בתכנית של קובן נדמה היה שהתרכזו בצלקות ובמחלה. הרי מדובר בתכנית שנמדדת ברייטינג ולא בשבירת הסטיגמה. מדובר בתכנית שעוסקת בנתוני צפייה ולא בניסיון לחבר ולשלב את המתמודדים בחברה. חשוב יותר להביא תוכן מפחיד ומעורר עניין מאשר לנפץ את הסטיגמות ההרסניות.

כן, אני מאמינה שהניסיון הגיע ממקום טוב ואנושי אך התוצאה, בה נראים מטופלים במחלה הסגורה לא שונה בהרבה מפריק שואו. לצערי מדובר בסטיגמה שהרגשתי ואני מרגישה על בשרי והצלקות ממנה מתווספות להתמודדויות הנפש.

ההחלטה להתאשפז במחלקה הסגורה מרצון, אחרי פעם אחת בה התאשפזתי מכפייה טראומתית – הצילה לי את החיים. הבנתי שאני חייבת לעזור לעצמי ויותר מכך, הבנתי שאין לי את הכלים לעשות זאת. האשפוז מרצון דרש ממני את כל כוחות הנפש, לא היה שם רגע אחד של ויתור.

באשפוז הזה ניצלתי את הזמן, ללא בהלה וללא שיפוט עצמי. הצלחתי להקשיב ולהכיר גם את הנשים האחרות שבתחילה נראו לי מפחידות ומאיימות – כן, הסטיגמה על המחלקה הסגורה משפיעה גם על המאושפזים בה. באשפוז הזה הקשבתי לסיפורים והתחלתי להבין שכל אחת יכולה למצוא את עצמה כאן. שמעל הכל, לפני הכל, אנחנו פשוט בנות אדם שמנסות להתמודד עם מצוקה.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

3 תגובות

  1. חתלתול מלאך on

    חשיפה מעוררת השראה. כבן זווג של מתמודדת נפש, וכזה שלא היה לו שום מגע עם מתמודדי נפש באופן כזה ישיר וגלוי לפני כן, ראיתי בתוכנית פיצול מסויים של עצמי. אני אשם בכל התסמינים שקובן אשם בהם, והמסע שלי להגיע לסוג של הבנה מסוימת, לא מושלמת כמובן, בנושא וההיבטים היום-יומיים שלו הוא ארוך ומייגע. ובעיניי פה מונח ההבדל. התוכנית בעיניי הייתה מסע הסברה לעובדי מחלקת גהה, ורחוקה מאוד מלהיות מבט אנושי לעבר המטופלים. אני בספק אם מי שביים, ראיין, או ערך בתוכנית מבין את היום-יום של התמודדות נפש, ולא הסתכל על זה, כפי שציינת, כפריק שואו. בתוכנית מופגנת חוסר האמפתיה העמוקה שמתמודדי נפש מקבלים מהחברה, ודווקא מהניסיון שלי, להיות עד לזה ביום יום לימד אותי מה זאת אהבה באופן הכי עמוק שלה. כל הכבוד לך כתבת יפה מאוד.

  2. וואו נשארי פעור פה מצורת הכתיבה וזוית הראיה שלך בתור אחד שגם בילה פעמיים במחקה סגורה
    ממש פתחת לי כיוון ראיה שלא חשבתי עליו ואני די אדם שפתוח ומנסה לחשוב על דברים
    שיהיה חג חירות שמח ושלא נזדקק לתקופות כאחה

  3. רחל סעדיה on

    גם אני מתמודדת שנים עם אבחנה פסיכיאטרית, ועדיין אני רואה בעצמי הרבה יותר מההגדרה הזאת. כבר שנים שאני חוחמת בסטיגמה ובשינוי התפיסה לגבי נפגעי נפש.
    אמנם אני עוסקת יותר בתחום השיקום והעבודה וכמובן ההשכלה של נפגעי הנפש.
    המלאכה מרובה.
    ונמאס מהראייה הפטרונית משהו של חלק מהמראיינים למיניהם. לי זה עצוב.
    מאחלת לך להמשיך במאבק למען כולנו ובעיקר למענך