ייחודיות הגורל הנשי בשואה

סיפורן של הנשים היהודיות בשואה היה ייחודי. החוויה הנשית עיצבה גם את החוויה של האישה היהודית בשואה, הקשר שלא שמים עליו את הדגש פעמים רבות. במסגרת קורס במכללת דוד ילין בהנחייתה של ד"ר לילי זמיר, תלמידות ותלמידים אספו עדויות של ניצולות תוך שימת דגש על סיפורן הייחודי. לכבוד יום השואה, פוליטיקלי קוראת מביאה לכן את הסיפורים הללו. העדויות השונות נמצאות בסוף הטקסט.

לעדויות הנשים

נכתב על ידי ד"ר לילי זמיר וניצה כהן מור

קרול ריטנר, בפתיחת המבוא לספרה "קולות אחרים" ( 1993, DIFFERENT VOICES)  כותבת: "השואה הייתה תכנית העל של גרמניה הנאצית להשמדת העם היהודי כולו, והרצח בפועל של כמעט שישה מיליון יהודים. בגרמנית, תהליך השמדה זה כונה 'הפיתרון הסופי'. אחת מתוצאות השואה, 'הפיתרון הסופי' הייתה שמיליוני נשים, רובן יהודיות, נהרגו בתהליך החורבן הזה."

ראוי לשים לב לקשר בין אנטישמיות, גזענות וסקסיזם. סקסיזם, המחלק תפקידים חברתיים על פי תפקודים ביולוגיים, יכול להתקיים בלי גזענות, אולם ברגע שמושמעות טענות בקשר לעליונות של גזע אחד על גזע או גזעים אחרים, האפליה המופנית כלפי נשים לרב מצטרפת מהר מאד. משום שנשים הן אלה שנושאות ילדים, הן ניצבות בסיכון ייחודי בתוך קבוצה המסומנת כנחותת גזע. ניתן לומר, כפי שרינגלהיים הצביע, שהשואה שמה נשים יהודיות בסיכון כפול.

הגזענות של האידיאולוגיה הנאצית, בסופו של דבר רמזה לכך שקיומן של נשים יהודיות היווה מכשלה קטלנית לטוהר הגזע הארי ולעליונות התרבותית שגרמניה "ראויה" לה. בספרה "נשים והשואה" מדגימה ריטנר כיצד מכונת ההשמדה הנאצית, בייחוד כשדובר ביהודים, עשתה הבחנה ברורה בין נשים וגברים. רשימות הגליה ציינו לעיתים קרובות את המין, ונשים וגברים הופרדו במחנות הריכוז וההשמדה. בזמן המלחמה נשים יהודיות מבוגרות היו חסרות תכלית לנאצים, ולכן נידונו למוות בהרעבה, מחלות, ירייה או גז.

הגרמנים התייחסו לנשים בטווח הגילאים שבו ניתן להרות, כאיום גדול במיוחד. מצד אחד עבודתן למען הרייך עשויה הייתה להיות פרודוקטיבית, מצד שני הן יכלו "לייצר" עוד יהודים. היטלר היה נחוש בדעתו למנוע זאת, ולכן כל תכנית נאצית הייתה חייבת לכוון ספציפית נגד נשים יהודיות, משום שהן היחידות שיכלו להמשיך את הגזע היהודי. ואכן, למרות שהמידע הסטטיסטי  על השואה אף פעם לא יוכל להיות מדויק, קיימות הוכחות מוצקות לכך שהסיכויים לשרוד את השואה עבור אישה יהודיה היו נמוכים מאלה של גבר יהודי.

באושוויץ למשל, הנשים היהודיות שנבחרו לעבודה היו בעיקר בשנות העשרה המאוחרות שלהן והעשרים המוקדמות וללא ילדים. הסלקציה הנהוגה באושוויץ בד"כ השאירה ילדות וילדים מתחת לגיל 14 ביחד עם אימותיהם, או עם נשים מבוגרות יותר (לעיתים מהמשפחה), והן נשלחו לתאי הגזים עם הגיען. בסוף המלחמה ניתן היה למצוא בין הניצולים יותר גברים מנשים ויותר גברים מבוגרים מנשים מבוגרות.

בהיכנסנו למחקר ולשמות שנותרו חקוקים בזיכרון הקולקטיבי  שלנו ניתן לראות שהסיפור שמסופר לנו הוא רובו ככולו סיפורם של הגברים  בשואה, שגם נחקר על פי רוב על ידי גברים, והונצח ע" ידי גברים.
אולם כפי שכתבה המשוררת גרטרוד קולמר, משוררת יהודיה שלא שרדה ואשר עליה כותבת ריטנר– " אני רוצה לספר את הסיפור שלי". האסון שהחריב את חייה קשור לאובדן שהנאצים יצרו מתוך הרעיון שצריך להשמיד נשים כמוה.

חשוב לשים לב, שגם לפני, תוך כדי, ואחרי השואה, נשים לא שתקו בקשר לחוויות שהותירו אותן לנצח מצולקות, בעקבות 'הפיתרון הסופי'. הן נושאות גם חוויות משותפות וגם חוויות מאד שונות מאילו של הגברים. וכפי שכתב ראול  הילברג : " …הדרך להשמדה סומנה באירועים שהשפיעו באופן ספציפי על גברים כגברים ונשים כנשים".  וכפי שמוסיפה מירנה גולדנברג – הגיהינום היה אולי אותו גיהינום עבור נשים וגברים אבל האימות היו שונות. ההסתכלות המורחבת על השואה  והפתרון הסופי, באופן המכליל בתוכו גם את הקול והסיפור הנשי, מייצרת תמונה גדולה ומעמיקה על תקופה חשוכה זו בהיסטוריה האנושית.

בפרויקט זה אנו, קבוצת סטודנטיות וסטודנטים לחינוך, במכללה האקדמית ע"ש דוד ילין, ובהנחייתה של ד"ר לילי זמיר מבקשות להביא את סיפורן של הנשים. אנו מבקשות להביא את דמותן וקולן של דמויות פחות מוכרות, נשים שחוו את התופת וקולן טרם נשמע. לאו דווקא סיפורים גדולים, אלא סיפורים קטנים שאף אחד מהם אינו פשוט או מובן מאיליו, וכך לבנות  יד ושם לאותן נשים בפרט ולסיפור הנשי בכלל.

בחרנו להתחיל עם נשות גרמניה, הונגריה ופולין, בין היתר בגלל שמדינות אילו מייצגות קצוות. קצוות תרבותיים בתוך האוכלוסייה היהודית, וקצוות המייצגים הבדלים קיצוניים במדיניות הנאצים באותן מדינות. רב העדויות נאספו מתוך ארכיונים. אנו מודות ומודים לכל הנשים שפתחו את ספר הזיכרונות הפנימי  שלהן ואפשרו את תיעוד סיפוריהן. אותם סיפורים וחוויות לא פשוטות ולעיתים מבעיתות מאותן שנים. תודה על האומץ שלכן להמשיך לחיות ולספר את הסיפור.

הפרויקט רוכז ע"י ד"ר לילי זמיר, ניצה כהן מור, אוריאן שלום וג'וליה בוגנים

השאירו תגובה

תגובה אחת