יעל גורדון

מאת עינב זלוף, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

יעל גורדון (1880, תרמ"א, אובודוסקה, רוסיה – 1958, תשי"ח, קיבוץ דגניה א', ישראל) חלוצה ומחנכת, פועלת ומורה לעברית. נמנתה עם קבוצת הפועלות של העלייה השנייה שנאבקו על אפשרותן לעבוד עבודת אדמה, הייתה ממייסדות תנועת הפועלות. עד סוף ימיה עבדה בחקלאות.

ילדות ונעורים

נולדה בשנת 1880 באובודובקה שברוסיה, בתם של אהרון דוד גורדון ופייגל טרטקוב-גורדון, אחותו הצעירה של יחיאל-מיכל גורדון. אביה היה היה מורה הדרך הרוחני של אנשי העלייה השנייה ובמרכז הגותו ניצבה עבודת האדמה כיצירה ועשייה רוחנית, שהיתה לאבן יסוד בעבור תנועות ההגשמה של הציונות החלוצית וההתיישבות העובדת. הוא טבע את הקשר הישיר שבין תחום העבודה והמעשה להגות הסוציאליסטית בגילומה היהודי-ציוני ופעל לגיבוש קבוצות המתנסות בדרכי חיים שיתופיות ומכלוליות בהן מתקיים קשר אורגני בין העבודה, ללמידה ולתרבות.1

ביטוי שגור בלשון הנובע ממורשתו של א"ד גורדון היה "דת העבודה", זאת בשל מידת ההשתתפות שדרש מהחלוצים העובדים ומתפיסתו את העבודה כבסיס רוחני לחיים.2 גורדון לימד את בתו עברית ומקצועות היהדות, ולא הבדיל בתחום זה בינה לבין בנו. הבית אף שימש לאירוח מבקריו של אביה, משם ספגה רבות מהוויכוחים הסוערים על לאומיות והתבוללות, ונחשפה לטקסטים ספרותיים ותרבותיים לרוב. הוא עלה ארצה בשנת 1904, בגיל 48, לאחר כארבע שנים הצטרפו אליו אשתו וביתו יעל.3 גורדון נפטר בשנת 1922, והיא היתה האדם הקרוב ביותר לגורדון בעשרים השנים האחרונות לחייו, אהבה והעריצה אותו. במכתביה אליו התלוננה על בדידות רבה ועל היעדר קשר שוטף עמו וביקשה כי ירבה לכתוב לה. לשון הפנייה שלה אליו בכל מכתב ומכתב היא "שלום לך אבא שלי!" וממנה עולה יחסים קרובים בין השניים.4

אחיה של יעל נשאר ללמוד בישיבה באובודובקה, והרבה להתכתב עמה ועם אביה והביע את געגועיו. מכתביו מעידים שהתעתד לעלות ארצה ואף הכשיר את עצמו לעבודה בארץ, אך נפטר בטרם עת ממגפת טיפוס, בעת שהיה מורה בריבניצה, בימי מלחמת העולם הראשונה.5 אמה כמעט אינה מוזכרת בזיכרונותיה, אף שהיא זו שהכריעה את הכף שהמשפחה תעלה לארץ ישראל ולא תהגר לאמריקה. היא עלתה עם יעל ארצה והן הגיעו לעין גנים, שם נפטרה לאחר מחלה קשה.6

כאשר כתבה ממרחק הזמן על זיכרונות ילדותה, היא נזכרה כי מתוך קשיי חייהם של היהודים בכפרים, הוכרחה משפחתה על ידי הרשות להעתיק את משכנה אל העירה הסמוכה חשצ'בטו. לימים תמך בה אביה, כשהיתה מורה לעברית, להקים בית ספר לבנות בחשצ'בטו,7 שותפתה להקמת בית הספר הייתה בת-שבע גרינברג. בדברים לזכרה, כתבה יהודית (שמה המלא לא מוזכר במקורות), שהיתה לתלמידתה ועלתה בעקבותיה ארצה:

"בעיירה חשצ'יבטה שברוסיה נראו שתי דמויות מהלכות ברחוב מתדפקות על דלתות הבתים של דלי-העם ומסבירות הן שהן רוצות לייסד בית ספר עברי לבנות , דווקא לבנות, באשר לבנים יש 'חדרים', יש בתי ספר ויש דואג להם, ואילו הבנות עזובות לנפשן, חסרות השכלה כללית ועברית. הוריהן של הנערות לא נענו בקלות, אך משום שלא נדרש מהם כל שכר לימוד הם ניאותו לבקשתן. כך נפתח בית הספר הראשון לבנות בעיירתנו […] המילה "ציונות" הייתה באותה תקופה מילת גנאי ולימוד בנות נחשבה עבודה זרה,  אך את כל נפשה נתנה ל-70 תלמידותיה. כנפיים צמחו לה בעבודתה וכנפיים הצמיחה לתלמידותיה"

Cquote3.svg
–  "ניב הקבוצה", דגניה א' , 1958, עמ' 461

חלוצה בעלייה השנייה

בשנת 1908 עלתה ארצה עם אמה, והיא בת 28. נמנתה עם העולים והעולות בגל העלייה השנייה, רובם צעירים וצעירות שהביאו עמם השקפות חברתיות ולאומיות. עבודת האדמה זוהתה עם יישוב הארץ, כמייצגת רעיון התחייה הלאומית.8 היא הגיעה ליפו ומשם נסעה עם אביה לרחובות, שם גר. אהבתה לטבע, תחושת השייכות לאדמה ותחושת האחריות על טיב החברה העובדת את האדמה, מילאו אותה החל מהרגע הראשון:

"הייתי כשיכורה מיפי הטבע ומהאוויר הצלול, השקוף והבהיר, מליבי התפרצה אז קריאת שמחה: הן חג תמיד כאן ,בטבע הפלאי הזה! אמנם, סיפורי אבי על שחיתות המידות בין הפועלים הערבים החיים בחצרות האיכרים עם משפחותיהם הדאיבה את נפשי, אך לא לזמן רב יכולתי לשקוע במחשבות העצב- יותר מידי היה הלב מלא רגשות גיל ואושר על היותי בארץ, בסביבת הטבע המרהיב הזה".

Cquote3.svg
– ברכה חבס, אליעזר שוחט, "הראשונות", ספר העלייה השנייה, תל אביב: עם עובד, 1946, עמ' 544

 

בספרם של ברכה חבס ואליעזר שוחט על העלייה השנייה מסופר על תחילת דרכה בארץ דרך זיכרונותיה. כחודש לאחר שהגיעה, בחול המועד סוכות, הוזמנה להשתתף כאורחת באסיפת "הפועל הצעיר" שהתקיימה ביפו. במהלך האסיפה קמה דרישה לתרגם את דברי הנואמים ליידיש. אז הבינה את הצורך בארץ בהוראת העברית. אחד הדוברים באסיפה טען כי הנוער שנשאר בגולה ליבו לא היה ער למתרחש בארץ. היא, שזה עתה עלתה עם צעירים חדורי אידיאולוגיה, התפרצה ותיארה בפני החברים מצב אחר.9

"קם אחד החברים באסיפה והביע במרירות את ספקותיו לגבי הנוער בגולה, שאינו ער לנעשה בארץ. דברים אלה היממוני. לא יכלתי להבליג על סערת נפשי והתפרצתי לתאר לפני החברים את מצב הדברים כפי שהם באמת ולספר להם את שידעתי על לבבות צעירים וערים המקשיבים ברטט לכל הנעשה כאן, המשקיעים את כל אש נשמתם בתקוה להצטרף בקרוב לשורות החברים בארץ".

Cquote3.svg
ממכתביה של יעל גורדון בארכיון דגניה א'

למן הרגע הראשון היתה מחוברת לטבע וגם כמורה חיפשה מסגרת בארץ שתאפשר לה ללמד ברוח עבודת ואהבת האדמה. בשנותיה הראשונות בארץ ליווה אותה המתח בין עבודת ההוראה לעבודת השדה והיא הרבתה לנדוד בין המושבות בשל חיפוש עבודה.10

בעבודה בשדה בדגניה

פועלת או מורה?

בעין גנים

בין השנים 1908–1910 עבד א"ד גורדון בעין גנים, בה חיו פועלי העלייה השנייה. היא הצטרפה לאביה ובמשך שנה וחצי גרה עמו בדירת חדר. בערב לאחר העבודה, נפגש אביה עם אורחים רבים, פועלים מעין גנים ופתח תקווה ומורים בבית הספר, מייסדי "הפועל הצעיר", דוגמת הסופר יוסף חיים ברנר וברל כצנלסון. הם דנו על המפלגות, על היהדות, והיו שירה וריקודי הורה. בזיכרונותיה תיארה מפגש אחד שהשאיר עליה רושם עז, הפגישה עם "הקומונה החדרתית", בערב עלייתם לקרקע של אום ג'וני. היו שם שישה חברים ושתי חברות. היא סיפרה כי באוויר הייתה תחושת רעננות ומרץ מהפכה שאי אפשר היה שלא להידבק בהם.11

בעין גנים מצאה עבודה כמורה לעברית. בזיכרונותיה כתבה על תנאי החיים, על חוליה ועל הקושי במציאת עבודה כפועלת. תנאי החיים של הפועלים היו קשים, אך הם היו חדורים באידיאלים של סוציאליזם ועבודת אדמה ראו בה כגאולת הנפש.12 עם זאת, באותה עת כמעט ולא עלה בידי הנשים להיות פועלות. לפי מחקריהן של מרגלית שילה ודפנה יזרעאלי, האיכרים גילו כלפיהן יחס מזלזל והיה עליהן להתמודד עם מכשולים רבים מאלה שניצבו לפני גברים. איכרי העלייה הראשונה ראו את דרישתן לעבודות של גברים כבלתי טבעית, הכריזו עליהן חרם ואסרו על בנותיהם לבוא איתן במגע. יתרה מזאת, הפועלים העבריים עצמם, חבריהן לרעיון, לא האמינו בכוחן וביקשו לשמור על מקומן המסורתי בעבודות הבית, במטבח ובמכבסה.13

שרה מלכין, פועלת בימי העלייה השנייה, כתבה על הקושי למצוא עבודה כפועלת:

"נוסף על התנאים הקשים שבהם היו נתונים כל החברים , נפלו בגורלי קשייה המיוחדים של בת- ישראל. בפתח תקווה עוד אפשר היה למצוא 'אפיקורסים' אחדים שנתנו עבודה לפועל עברי, אולם לתת עבודה לפועלת – זה היה למעלה מן ההשגה. […] מדכא היה גם יחס החברים, הם לא האמינו ביכולתנו הגופנית והרוחנית".

Cquote3.svg
חבס ושוחט, "הראשונות", ספר העלייה השנייה, עמ' 489

 

גורדון ומלכין השתייכו לקבוצה של נשים שראו בעבודת האדמה את תחיית העם היהודי בכלל ואת הגשמתן האישית. פעמים רבות עבדו יחדיו במשקים המועטים שהעסיקו נשים כפועלות. לפי החוקרת דבורה ברנשטיין, חווייתן כמיעוט המייצג את גל העלייה השנייה ובתוכו אף מיעוט כנשים, עיצבה במידה רבה את חייהן.14 בשל מצוקה זו של חוסר קבלתן של פועלות לעבודה הקימה חנה מייזל את חוות העלמות בכנרת, אליה הצטרפה גורדון מתוך רצון עז להיות פועלת.

חוות העלמות בכנרת

בחווה ביקשה מייזל להקים חווה שמיועדת לעלמות בלבד, מאחר שחוות הפועלים היו סגורות כמעט כליל בפניהן, להוציא תפקידי מטבח ושירותים.15 בניגוד לחוות הפועלים בכנרת, שנוסדה בעיקר כדי לספק תעסוקה לפועלים ורק לאחר מכן כמרכז להכשרה חקלאית וכחווה לדוגמה, תפקידה העיקרי היה לחנך נשים לעבודה חקלאית ולניהול משק בית. 16 מייזל באה לחווה יחד עם ארבע צעירות, אליהן הצטרפו במהרה שתיים אחרות והעבודה החקלאית החלה. הן עבדו בחצר ובבית וקיבלו מחצית שכרן מארגון הנשים ומחציתו מחוות כנרת. הדגש בחווה הושם על עבודה חקלאית, אך נקבע כי בימי חום או גשם תעסוקנה גם בתפירה להכנת בגדי-עבודה לפועלים. מייזל הרבתה לבקר את אי-הסדרים ששררו בחווה ואת חוסר התכנון החקלאי וציינה כי אי אפשר לחנך נערות לעבודה חקלאית במקום כזה. בסכמה את התקופה הראשונה בתולדות החווה אהגיה למסקנה שיש להעביר את החווה למקום אחר ולייסד אותה על בסיס עצמאי עם בית וחצר המיועדים לנערות בלבד. הבעיה היחידה הייתה תקציבית.17 החווה פעלה במשך שש שנים וחצי, והיוותה מוסד פורץ דרך חשוב בתולדות היישוב.18

לפי יזרעאלי, מייזל האמינה בכוחה המחנך של החווה. מייזל האמינה כי האישה היא גם פועלת וגם בעלת משפחה ולכן הכשירה את הנערות הן לעבודות השדה והן לעבודות משק הבית. גם א"ד גורדון, על אף דאגתו הבלתי פוסקת למצב הנשים בארץ, למעמדן ולמאבקן וצידודו בשוויון בין המינים, הפגין בכתביו כי עוצמתה של האישה טמונה בהיותה הרה ויולדת.19 גורדון הצטרפה לחווה בשנת הקמתה כשנתיים וחצי אחרי עלייתה לארץ.20 הצעירות שהשתתפו בפעילות החווה לא שאפו להיות נשות איכרים. נישואין היו תופעה נדירה בכלל בקרב הפועלים. לפי מרגלית שילה, לצעירות לא הייתה שאיפה ברורה בדבר עתידן, אך היה רצון עז בלבן לנפץ את כל המוסכמות.21  יעל גורדון לא נישאה ולא ילדה ילדים.

החווה במגדל ומרחביה

בקיץ ראשון לבואה לגליל הגיעה לחוות מגדל לעבוד בחקלאות עד הצהריים ואחר-הצהריים ללמד ילדים אחדים, בני פועלים שגרו במגדל, ובערב לתת שיעורים לגדולים, כי קשה היה להשיג מורה. היא קיבלה את תפקיד ההוראה לחודשים בודדים ולאחר מכן עברה לעבוד יום שלם בחקלאות ככל פועלי החווה. בחווה עבדו כ-14 פועלות.22  גם במגדל החזיקה במתח בין אהבתה להוראת עברית שהייתה לה לערך לבין עבודתה בשדה. לצד אלה, סיפרה לאביה במכתביה גם על החוויות הקשות, כמו החשש ממחסור בעבודה, תחלואה גבוהה ואף ציינה שכל אלה יש בידם לשבור את הרוח ומנמקת במקרה של פועל צעיר שהגיע למגדל ועלה מרוסיה שם קץ לחייו בירייה כי לא יכול היה לשאת בעול.23

במגדל עבדה כשנתיים ולאחר מכן עבדה כחצי שנה במושבה ביהודה. משם הגיעה למרחביה לעבודה כמורה לאחר שקיבלה מהזמנה דחופה משרה מלכין להגיע למקום, משום שידיעת העברית במצב רע במקום ומרכז המורים לא שלח מורה בגלל התנאים במקום. היא קיבלה על עצמה את התפקיד על אף שעבדה כבר שנתיים בחקלאות, בה החליטה לדבוק לתמיד. כדי לא להתנתק מהחקלאות ביקשה לעבוד כל יום כ-3 שעות בעבודה חקלאית מבלי לקבל שכר. את ילדי מרחביה לימדה בבקרים ואת המבוגרים בערב. על אף החוסר בציוד והקושי ללמד קבוצה של מהגרים ומהגרות שדיברו ארבע שפות שונות,ילדי המקום החלו לדבר עברית במהרה. לאחר כשנתיים, אז לא ניתנה לה עבודה בחקלאות, החליטה לעזוב. היא מצאה עבודה בחוות פוריה,אחת מתוך חמש פועלות בין שלושים פועלים. הוטל עליהן לעבוד במטבח ובנטיעות.24

שלישית בשורה הראשונה (יושבת). ארכיון דגניה

ממייסדות תנועת הפועלות

בחג השבועות 1914, התאספו במרחביה שלושים צירות לוועידה ארצית שהניחה את היסוד לתנועת הפועלות בארץ. גורדון נבחרה אז בוועד המרכזי יחד עם מייזל, מלכין ולאה מירון. הוועידה עסקה בנושאים המעסיקים את הפועלות בארץ והנושא העיקרי היה המחסור בתעסוקה. כדי לתת אפשרות קיום לצעירות בשנות המלחמה בהן לא הייתה עבודה לפועלות יעל קבלה על עצמה את האחריות, בפיקוחה של מייזל, לסידור קבוצת הפועלות מחוסרות העבודה בגליל אשר נקראה "קבוצת העשרים" וישבה בכנרת,25 שם עבדו הנערות במטבח הפועלים ובגן הירק. בקיץ רבות מהנערות חלו והמשרד הארצישראלי לא הסכים, מטעמי האקלים הקשה, שתימשך עבודתן בכנרת והחבורה פוזרה. היא חזרה למרחביה עם חבורת פועלות מלוכדת מ"קבוצת העשרים", שקיבלו שם חלקת אדמה לעבוד.26

במכתביה השמורים בארכיון דגניה סיפרה על כינוס החברות הפועלות בעמק הירדן. בוועידה זו אחד הנושאים שעלו על הפרק הוא אורח החיים הקבוצתי שידע פעמים רבות צמצום במשאבים והסתפקות במועט אל מול החיים בעיר. היא זיהתה שיש בכוחם של אורחות חיים אלה יכולת להשפיע על מערכות היחסים בין החברים בקבוצה, לעצב אותן וליצור סדר עדיפויות שגוי בעבודה. חיים בצניעות ואחדות הקבוצה היו נר לרגליה:

"אנו הולכות ומושפעות יותר ויותר מסגנון החיים שבעיר, ממושגי נוחיות החיים שלהם[…] נפעיל את מחשבתנו בכל כוחנו לחפש יתרונות לפרובלמות חיינו יום יום ברוח האידיאלים החברתיים  שהבאנו לרעיון הקבוצה,  ועדות המחשבה תביאנו להתערות ולהשתזר יותר בחיי תנועת העבודה בכללה , ניתן אז יותר שכם למאמצים של תנועתנו להתגבר על המשבר העובר עלינו בארץ באופן כה אכזרי ולקדם את מפעלינו , כפי ששעה זו בחי עמנו דורשת מאתנו".

Cquote3.svg
ממכתביה של יעל גורדון בארכיון דגניה א'

 

על פי מרדכי נאור, העלייה  השנייה נולדה באקלים של תנועות מהפכניות, של סוציאליזם מארקסיסטי ולא מארקסיסטי ושל תנועות לאומיות. האידאולוגיה של עם עובד אדמה יהיה הבסיס לבניין אומה ומדינה, הייתה משותפת לבני העלייה השנייה, על חוגיהם ומפלגותיהם. השאיפה לעבודה בחקלאות נבעה מתוך ההכרה שהאדמה שייכת לעובדיה וזו מקנה את הזכות המוסרית עליה. אנשי שתי המפלגות המרכזיות בעלייה השנייה, הפועל הצעיר ופועלי ציון, הסכמו כי מטרת הציונות היא לבנות עם יהודי עובד. חילוקי הדעות ביניהם נסבו על הדרך להשגת מטרה זו.27 בשנת 1930 התאחדו ואז קמה מפא"י, מפלגת פועלי ארץ ישראל.28 כיוון שהייתה חלוצה, פועלת, ביתו של א"ד גורדון שזכתה להיות בקרבת אנשים גדולים, החיים הציבוריים, החברתיים והמפלגתיים העסיקו אותה. בזיכרונותיה כתבה כי צריכה להיות בין התנועות הבנה הדדית ושלא יהיה מקום לתאוות הכי מכוערות שבאדם כרדיפה אחרי כבוד, קנאה ושנאה. הפועל הצעיר ומההסתדרות היו לה בית חברתי-רוחני ותוכן חשוב, והיא לא חדלה מלתבוע מהחברים את תיקון המעוות ושמירה על דרך ארץ וערבות הדדית.29

ירושלים

בשנת 1920 הגיעה עם שרה מלכין לירושלים, שם הן לימדו נערות ירושלמיות עברית ונתנו להן שיעורים בחקלאות.30 לאחר כשלושה חודשים בירושלים תיארה כי אין היא מצליחה עדיין להרגיש שהיא משתלבת בסדר היום החדש. היא רואה ביהודים בירושלים,צורה של דת שהיא חלולה בעיניה ולא תרצה את הלך ההתחדשות הרוחנית בארץ.31 במקביל לאכזבה שנחלה בירושלים פרצו בארץ מאורעות תרפ"א (1921). היא כתבה לאביה:

"מה שעבר עלינו אנו כולנו מרגישים עד כמה יש לנו צורך להיות אמיצים. מה שגדל מספר החברים הנופלים בקרב, יותר מורגש הצורך הדרישה אלינו לאמץ את הכוחות, מה שמספרנו קטן יותר עבודה ואחריות מוטלת על כל אחד ואחד מאתנו. את משא חברינו שנפלו עלינו לקבל על שכנו ולשם זה עלינו להגביר את כוחותינו. […] הנס מוכרח להתחולל, אם לא ואבדנו ויש לי תחושה כי אובדננו הוא אובדן האנושות כולה".

Cquote3.svg
ממכתביה, ארכיון דגניה א'

לאחר מכן הגיעה לפתח-תקווה, שם עבדה במשך שנתיים בהדרכה במשק פועלות. במשך שלוש שנים נוספות הדריכה בחברת פועלות בדרום תל אביב. כאשר נודע לה כי אביה חולה, הגיעה לדגניה לסעוד אותו ונשארה אתו עד מותו.

דגניה

בדגניה בעת עונת הבציר. גורדון ראשונה בשורה האמצעית

כל זמן שא"ד גורדון היה בחיים סירבה לבוא לדגניה על מנת לחיות שם ולעבוד, כי חששה שמא יהיה בקיבוץ משוא פנים כלפיה. שנים אחדות לאחר מותו הוצע לה לעבור לקבוצה והיא קיבלה את ההצעה ונשארה. היא לא נרתעה מעבודה קשה ובחרה בחירה מודעת להיות עצמאית.32

באספות הקבוצה הייתה דמות דומיננטית, שהרבתה לדבר על שמירת עיקרון האחדות על אף העבודה הקשה, העייפות והרוגז, על האמון בין חברי הקבוצה תוך תביעה חוזרת ונשנית לחידוש החיים הרוחניים לצד עבודה פיזית:

"גם אני ברצוני להעלות בפני האסיפה את מחשבותיי על הקבוצה.
לדעתי, בקבוצה בא לידי ביטוי רעיון מהפכני גדול מאוד. אנו רוצים למזג באישיות אחת את יוצר התרבות החומרית, מה שקוראים המציאות הריאלית, ואת הוגה הרעיונות האידיאליים – התרבות הרוחנית. כי רק על ידי מזיגה זו תוכל האנושות לצאת מן המבוכה הנוראה השוררת בה. היות ועל המציאות החומרית-הטכנית השתלטו כוחות של חולי תאוות הכבוד […] עלינו לשוב ולעמוד מחדש על היסודות העקרוניים- הראשוניים של הקבוצה, כי הם נצחיים ומהם יש להמשיך את הקוד לפיתוח ולהתקדמות. על איש הקבוצה להרגיש את עצמו כאיש המהפכה החברתית, בהא הידיעה ועליו מוטל לחשל בנפשו את העוז והנכונות למרוד במציאות הקיימת ולא להתפייס איתה".

Cquote3.svg
ממכתביה של יעל גורדון בארכיון דגניה א'

 

בת שבעים המשיכה לעבוד בחקלאות, עבדה בכרם ובמסיק הזיתים, "עבודות יסוד ויצירה שאומה לא יכולה להתקיים בלעדיהן", לדבריה.
היא הביעה את דאגתה שמא הנוער שנולד בארץ לא יגלה עניין בעבודות אלה: "את הכוח לעמוד בגבורה במלחמה הוא רכש לו, אבל לעבוד יום-יום בעבודה אפורה ופשוטה – לזה נדמה לי הוא לא מוכן".33

נפטרה בה' ניסן תשי"ח, 26 במרץ 1958, בגיל 78. נטמנה בקיבוץ דגניה א'. עם מותה, נכתב בעיתון דבר, "הלך לעולמו הנצר האחרון לבית אהרן דוד גורדון".34 על אף פועלה המשמעותי בקרב אנשי העלייה השנייה ותרומתה הציבורית שהשפעותיה מהדהדות עד היום, מעטים המקומות בהם היא מונצחת כאישיות בפני עצמה, למשל בספרות אודות חלוצות העלייה השנייה בארץ.

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • ברכה חבס, אליעזר שוחט, "הראשונות", ספר העלייה השנייה, תל אביב: עם עובד, 1946, עמ' 543–550.
  • דפנה יזרעאלי, "תנועת הפועלות בארץ ישראל מראשיתה עד 1927", קתדרה 32, 1984, עמ' 109–140.
  • בת-שבע מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים תנועת הפועלות הארץ ישראלית 1939-1920,ירושלים:יד יצחק בן-צבי, 2006.
  • מרדכי נאור, העלייה השנייה 1904-1914, סדרת עידן, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1984.
  • עינת רמון, "אישה- אדם: גישתו של א"ד גורדון לשוויון נשים והשפעתו על מנהיגות בעלייה השנייה", בתוך: מרגלית שילה, רות קרק, גלית חזן-רוקם (עורכות), העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2001, עמ' 147–161.
  • מרגלית שילה, "חוות-הפועלות בכנרת 1911-1917 כפתרון לבעיית הפועלת בעלייה השנייה", קתדרה 14, תש"מ, עמ' 81–112.

 

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. אברהם שפירא, "לאומיות אורגנית: קוסמופוליטיות ואוניברסליות במשנת א"ד גורדון", הציונות כא (תשנ"ח), עמ' 47–65.
  2. נורית גרץ, דת העבודה, דת ההשכלה, הארץ, 23.10.2009.
  3. מרדכי נאור, העלייה השנייה 1914-1904, סדרת עידן, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1984, עמ' 238.
  4. ממכתביה של יעל גורדון, ארכיון דגניה א'.
  5. עינת רמון, "אישה-אדם: גישתו של א"ד גורדון לשוויון נשים והשפעתו על מנהיגות בעלייה השנייה", בתוך: מרגלית שילה, רות קרק, גלית חזן-רוקם (עורכות), העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2001, עמ' 154.
  6. שם, עמ' 155.
  7. שם, עמ' 153.
  8. נאור, העלייה השנייה, עמ' 4.
  9. ממכתביה של יעל גורדון, ארכיון דגניה א'.
  10. שם.
  11. שם.
  12. מרגלית שילה, "חוות-הפועלות בכנרת 1911–1917 כפתרון לבעיית הפועלת בעלייה השנייה", קתדרה 14, 1980, עמ' 85.
  13. דפנה יזרעאלי, "תנועת הפועלות בארץ ישראל מראשיתה עד 1927", קתדרה 32, 1984, עמ' 109.
  14. דבורה ברנשטיין, "קולות מן הגרעין הקשה: מסיפוריהן של צעירות העלייה השנייה", בתוך: יעל עצמון (עורכת), התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 116–118.
  15. שילה, קתדרה 14, עמ' 81.
  16. שם, עמ' 91.
  17. שילה, קתדרה 14, עמ' 93.
  18. יזרעאלי, קתדרה 32, עמ' 93.
  19. שם, עמ' 156.
  20. מזיכרונותיה של יעל גורדון, ארכיון דגניה א'.
  21. שם, עמ' 101.
  22. חבס, שוחט, ספר העלייה השנייה, עמ' 546.
  23. ממכתביה של יעל גורדון, ארכיון דגניה א'.
  24. חבס, שוחט, ספר העלייה השנייה,  עמ' 548.
  25. יעל גורדון, בתוך: דוד תדהר, האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו כרך 9, 1958, עמ' 3363.
  26. חבס, שוחט, ספר העלייה השנייה, עמ' 549.
  27. נאור, העלייה השנייה, עמ' 12.
  28. שם, עמ' 33.
  29. דברים לזכרה של יעל גורדון, ארכיון דגניה א'.
  30. בן אמוץ, מה נשמע (בשנות החמישים), "חדשות של שבת", מעריב, 22.4.1988.
  31. ממכתביה, ארכיון דגניה א'.
  32. לזכר הנעדרים – על יעל גורדון, "ניב הקבוצה" ,דגניה א' , 1958, עמ' 460.
  33. בן אמוץ, "חדשות של שבת".
  34. יעל גורדון, דבר, 27.3.1958.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.