ירדנה קליין רון
ירדנה קליין רון

מאת חנה ברן וגלית הימן, מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

ירדנה קליין רון (נולדה ב-14 בינואר 1929, ג' בשבט ה'תרפ"ט, תל אביב), קצינת סעד וסיירת בפלוגת הראל בפלמ"ח, ממקימי "קדמה", כפר נוער המהווה מענה לבני ובנות נוער שנשרו ממוסדות חינוך ומעניק להם הזדמנות לשינוי, צמיחה והתפתחות.1

ילדות ונעורים

עם הוריה ואחיה נתן

נולדה ב-14 בינואר 1929 ליונה ולאה קליין, שעלו ארצה מקייב, ברית המועצות. אחות צעירה לנתן, לימים המשורר הישראלי נתן יונתן. הוריה נתנו לה את שמה על שם נהר הירדן, אות לחיבורם לארץ ישראל.2

אביה עבד בחברת החשמל, אימה עבדה ככובסת על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. הם התגוררו בפתח תקווה בצריף קטן בשכונה בה היו עולים חדשים מתימן. היא ואחיה נהגו לעזור לילדי העולים ואף ללמדם עברית. אביה השתייך לקבוצת פועלים, והיה ממייסדי מושב כפר מע"ש. ביתם היה הראשון במושב, במשך חצי שנה התגוררו שם לבד עד שהגיעו תושבים נוספים. האם עבדה אז במשק של המשפחה. בסיפור "נר של עניים" תיאר אחיה נתן יונתן את ילדותם הדלה, העוני והבדידות, וככל הנראה הסיפור משקף את מציאות חייהם אז, על אף שהשמות בסיפור שונו.3 כשנה לאחר המעבר לכפר מע"ש, עם פרוץ המרד הערבי, החשיכו את ביתם כדי להסוותו, מחשש מירי מתושבי הכפר יהודייה הסמוך. היא הצטרפה לתנועת הנוער העובד והדריכה נוער עולה מתימן, ולמדה בבית ספר החקלאי בגבעת השלושה, שעם פרוץ מלחמת העצמאות היה לבית מדרש למורים וגננות בו התעתדה להמשיך את לימודיה.

שירות בפלמ"ח

בשנת 1947, עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייסה לפלמ"ח ושירתה בחטיבת הראל בגדוד הרביעי בתפקידי סעד, שכללו טיפול בפצועים ועזרה לבני ובנות משפחותיהם. בעדות שנתנה ושמורה בארכיון הפלמ"ח בדצמבר 1991, סיפרה  כי לאחר הקרב על גבעת הרדאר, היא דרשה להפוך ללוחמת קרבית. כאשר הוחלט לפתוח קורס סיירים במהלך ההפוגה השנייה במלחמה, היא נשלחה לקורס סיירים באלונים. במסגרת תפקידה כקולטת גח"ל, גיוס חיילי חוץ לארץ, קלטה בבסיס בגבעת אולגה קבוצות של עולים, ניצולי השואה, שהגיעו מקפריסין. בראיון שנתנה תיארה את פועלה זה כזכות גדולה בעבורה, ללמדם עברית וציונות.  בהמשך הם הועברו למחנות קלט בארץ שם קיבלו מערכת תמיכה ועברו אימון בסיסי על ידי חיילי צה"ל הטרי.4

למעשה, היא גויסה לפלמ"ח במחזור האחרון שגויס טרם פירוקו, שלא כלל קיבוצניקים בני הכשרות. היא סיפרה שגיוסה לפלמ"ח עם עולים דווקא הקלה עליה, וכי המדריכות ולימודי השטח עזרו לה. את חבריה למחלקה בקורס הסיירים תיארה כקיבוץ גלויות ממש, שילוב בין עולים מסוריה, תורכיה, רומניה ופולין לצד חברי קיבוץ עין חרוד, קבוצה רבגונית שעסקה בניווט, סיירות, הכרת השטח וקריאת מפה. מפקד המחלקה היה אמנון הווש , שלימים נהרג בקרבות בנגב.5 עוד בעדותה סיפרה כיצד דאגה לחלץ נערה מחבורת גברים שיכורים ולאחר פעילות גירוש בבית גוברין, בה גורשו התושבים להר חברון, הביעה דאגה לגורל הפליטים ולעובדה שלדעתה "יום אחד זה יקום עלינו". אביבה רבינוביץ-וין, חברתה לגדוד שהעידה על האירוע, הדגישה את יכולתה לראות את הנולד, שהרי את אביבה, הגירוש וגורל הפליטים, לא הדאיג.6

עמדותיה בנושא מעמד האישה, מגדר ותפקידי נשים משתקפות הן במאבקה להשתתף בתפקידי לחימה, והן בדברים שאמרה בראיון לגבי חברתה לגדוד, אביבה רבינוביץ-וין:  "היא פמיניסטית, אבל בנוסח המגשים, כלומר, לא לנפנף בדגלים אלא לבצע באופן טבעי", וגם: "אשה יכולה לעשות מה שגבר יכול ובפועל היא עושה". ניתן לראותה כחלוצה בתחום המגדר הן כמדריכה ופעילה בתנועת הנוער, ובהמשך בעובדה שתפקידיה בקיבוץ היו  בתחום היצרני ולא בעבודות המאפיינות מגדר כפי שהיה נהוג בקיבוצים בעבר. שירותה בפלמ"ח אינו מובן מאליו, התגייסותה, דרישתה ללכת לקורס סיירים ולהשתלב במערך הלוחם מעידים על תפיסתה המגדרית שכן נשים מעטות השתלבו במערך הלוחם במסגרת שירות נשים בפלמ"ח.

"לא קל לבחורות בשום תחום, לא קל עד מוות. אנחנו לא המין החלש, אבל אנחנו הרבה מאוד לא רוצות מספיק. […] אבל גם בחורות שלא מתנסות אפילו, מפחדות לוותר על הרבה יתרונות ומודות בזה".

Cquote3.svg
7

 "זמזום הדבורה" 

סיפור המעיד על רגישותה הרבה לזולת מתוך שוויון וכבוד לאדם באשר הוא אדם, נמצא בספרו של שלמה שבא על בנימין מרשק, ותיק בפלמ"ח, קצין חינוך של הגדוד הרביעי ושל חטיבת הראל, עמם נלחם בקרבות על ירושלים. לסיפור גרסאות שונות לגבי מי היו האנשים שביצעו וצפו, במשך שנים קשרו את המעשה לרפאל איתן אך בסופו של דבר הובהר, ללא צל של ספק, שלא היה שם כלל. בני מרשק טען שביצעה זאת מחלקה של ותיקים ילידי הארץ, אחרים טענו שנעשה על ידי מגויסי גח"ל.

במהלך הקרבות בבית ג'יז נתפס ערבי, לאחר שסרב לדבר בחקירה, הוא הושלך לכוורת דבורים, נעקץ והתענה בעינויים קשים עד שמת. היו נוכחים באירוע שצפו ולא הגיבו. בראיון לכתבה בעיתון העיר תל אביב ( 7.2.1985) סיפרה לוחמת הפלמ"ח רחל סבוראי: "אני חושבת שסיירים מהגדוד הרביעי עשו את זה, אבל אל תשכח מי היה בגדוד הרביעי. זה היה לקט של אנשים, כל אלה שהאחרים לא הסכימו לקלוט, הרביעי קלט. אנשים נהרגו והוא קלט וקלט, מהרחוב אספו אותם ועשו מהם חיילים". ירדנה קליין, כך בכתבה, קצינת סעד של הגדוד הרביעי, שייצגה את הפלמ"ח אצל עשרות משפחות שכולות עד שביקשה העברה לקורס סיירים, לא הייתה באותו הערב במשק ולא שוחחה על התקופה הזו עם אף אחד. בראיון סיפרה ביתה דלית אפיק, כי היא סירבה לשוחח על האירוע אך "רק דבר אחד היא סיפרה לי תמיד. איך היא הוציאה ערבי מתוך כוורת. כשהייתי קטנה, היא חינכה אותי שצריך לעשות מה שנכון, לא מה שכולם עושים, הדוגמה שלה הייתה הערבי שהחבר'ה זרקו לדבורים ואיך היא הייתה היחידה שהוציאה אותו".8 בריאיון עיתונאי שנתנה כעבור שנים הייתה מסויגת אך אישרה את הסיפור. רבינוביץ', חברתה לגדוד, מספרת כי שמעה את ירדנה, בחורה שאינה צועקת אף פעם, צועקת, וראתה אותה מוציאה אותו חי מן הכוורת וסוחבת אותו למרפאה.9

כאשר השתחררה מהפלמ"ח הייתה חברה במזכירות תנועת הנוער העובד הארצית. כשנתיים לאחר המלחמה עברה לעבור לגור בנגב ובחרה בקיבוץ חצרים. במשך שנים, למרות שזו לא הייתה העדפתה, שובצה לעבודה בלול, ואף קיבלה את פרס הלול.10

כפר הנוער "קדמה"

עוד מנעוריה הקדישה את מרצה בעזרה לקידום של נוער שוליים כמדריכה בנוער העובד ובהמשך כיוזמת הקמת מועדון בשכונה ד' בבאר שבע ומארגנת הפעלתו. המועדון סיפק תעסוקה, בילוי ומתן עזרה בשיעורי בית בשעות אחר הצהריים. את סיפור הקמת כפר הנוער "קדמה" סיפרה עירית ענבר 11  חברת משפחה ועובדת רווחה שעבדה לצידה שנים רבות. באמצע שנות השבעים הגתה ירדנה את רעיון הקמת חברת נוער בקיבוץ, עירית יועדה לנהל אותו. אייבי רון, בעלה של ירדנה, היה גזבר ומזכיר הקיבוץ, כלכלן במקצועו וממובילי הקיבוץ, איש חזון וערכים.  בהמשך חייו רכז את אגף הכלכלה בתנועה הקיבומית המאוחדת והיה האדריכל של תכנית ההבראה והסדר החובות של הקיבוצים בזמן המשבר הגדול, אדם אשר שמו נודע כדואג לרווחת הקיבוצים העניים.

עירית, כחברת משפחה, מספרת שירדנה נחשבה בקיבוץ לאידאליסטית, מהלכיו הרבים של אייבי מקורם בבית, בתמיכתה, עידודה ואף יוזמתה.

בתקופה שקדמה להקמת כפר הנוער, חברת נטפים שהוקמה על ידי הקיבוץ החלה לצבור רווחים, הציע אייבי רון והצליח להעביר החלטה באסיפת הקיבוץ הקובעת שעשרים אחוזים מרווחי נטפים יועברו לטובת החברה הישראלית. בתחילה הועבר הכסף בין היתר לבית הספר אשל הנשיא ולבית ספר נוסף בקריית שמונה. בהמשך, הציעה ירדנה להשקיע את כל המשאבים הכספיים בעזרה ושיקום הנוער המנותק והעלתה זאת לאסיפה בקיבוץ בה הוחלט על הקמת כפר נוער למטרה זו, בו באמצעות לימודים עיוניים ולימודי מקצוע, ירכשו בני הנוער השכלה המאפשרת יציאה לחיים עצמאיים.

בתחילה הוחלט על הקמת כפר נוער הנושק לקיבוץ. במסגרת ביקורו של דוד פרוינד, ראש לשכת שר החינוך זבולון המר דאז בקיבוץ חצרים שחיפש פתרונות לנשירת בני נוער ממערכת החינוך וחשב בין היתר על הקמת כפר נוער, נוצרה ההזדמנות. במסגרת תפקידו הבכיר במשרד החינוך התגלגלה לידיו ההצעה להקים את כפר הנוער בקדמה. קדמה, ישוב אשר ננטש, אחד מ-11 הנקודות, 11 יישובים אשר הוקמו במבצע התיישבות גדול בנגב הצפוני, בשנת  1946, ביוזמת הסוכנות היהודית, מתוך מטרה לכלול את הנגב הצפוני בתוך גבולות המדינה העתידה לקום.

הקמת כפר הנוער

פרוינד, יחד עם איש החינוך אבי קורן וירדנה רון קליין הוציאו את החזון מן הכוח לפועל כאשר אייבי מונה ליו"ר. במהלך שנה שופץ וחודש המקום כאשר ירדנה מעורבת בבניית הסדנאות, המוסך, המסגרייה ובהיבטים פיסיים נוספים של ההקמה. לאחר שגייסו שלושתם אנשי צוות, עברו אנשי הצוות עם משפחותיהם להתגורר במקום ולעבור הכשרה במשך חצי שנה. ביוזמת ירדנה, ומתוך ערך השוויון בו האמינה,  הוחלט שהכפר ינוהל בשותפות מלאה שהתבטאה בתורנויות בהן השתתפו כולם, בני הנוער, הצוות החינוכי והפדגוגי וצוות ההנהלה כולל ירדנה ועירית. מטרת כפר הנוער:  בוגריו ירכשו מקצוע ובנוסף בגרות עיונית, מלאה או חלקית. בכתבה "ילדי הרחוב חוזרים הביתה" שכתבה נורית דברת ופורסמה במעריב בשנת 1983, מתוארים ימיו הראשונים של הכפר.12 בראיון שנערך לאחרונה פרוינד אמר עליה שהיתה "גדולת המעצבים של התפיסה החינוכית של קדמה, אני קורא לה המעצבת הגדולה של הכפר", וראה בה מחנכת ממדרגה ראשונה, שפועלת ביושר, אמינות, שקט פנימי ודוגמה אישית.

משפחתה וחייה האישיים

ירדנה, אייבי ובנותיהם: דלית, רותי, חני ולילך

כחברה בקיבוץ חצרים היתה מעורבת מאוד בפעילות בתחום החברתי ונמנתה עם יוזמי חברת הנוער בקיבוץ. את בן זוגה, אייבי רון, הכירה ביום בו הגיע לקיבוץ. הם הקימו את משפחתם בקיבוץ ונולדו להם ארבע בנות, דלית, רותי ז"ל, חני ולילך. בשנת 1967 הביאה לקיבוץ את הוריה, שגרו שם עד מותם.

בשנת 1990 הייתה ממקימי גידול החוחובה בקיבוץ, ענף הכולל מטעים, משתלות ומפעל. כיום ענף זה מהווה כשליש משוק החוחובה העולמי.

בשנת 1998 התאלמנה והיא חיה בקיבוץ חצרים, ולה שניים עשר נכדים ושלושה נינים.

לקריאה נוספת 

  • איה גוזס-סבוראי, ספרי לי ספרי לי, חברות פלמ"ח מספרות, תל-אביב: המרכז לתולדות כוח המגן –"ההגנה" ע"ש ישראל גלילי, יד טבנקין, תשנ"ג, 1933.
  •  שאול דגן, אליהו יקיר, "פלמ"ח- הראל, ספר לוחמי "הפורצים" – הגדוד הרביעי, ירושלים: בן צבי הפקות בע"מ, 2004.

קישורים חיצוניים 

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. כפר הנוער קדמה, דף הבית.
  2. חני לירון, בתה של ירדנה קליין רון, בריאיון לגלית הימן וחנה ברן, 8.12.2018.
  3. נתן יונתן, "נר של עניים", עוד סיפורים בין אביב לענן, תל אביב: ספריית פועלים, תשל"ה, עמ' 19–23.
  4. ראיון למירה מאיר במסגרת ספר לוחמי גדוד הפורצים, 23.12.1991, ארכיון הפלמ"ח.
  5. אמנון הווש, נזכור את כולם, אתר משרד הביטחון.
  6. ראיון למירה מאיר, ארכיון הפלמ"ח.
  7. עדות ירדנה קליין רון, ארכיון הפלמ"ח
  8. שלמה שבא, בני רץ – חייו וקורותיו של בנימין מרשק, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 1981, עמ' 235.
  9. "זמזום הדבורה", העיר, 7.2.1985.
  10. "שמונה כלות לפרס העבודה", דבר, 7.6.1967.
  11. ריאיון עם עירית ענבר, חברת משפחה וחברת קיבוץ חצרים, 12.2019
  12. נורית דברת, ילדי הרחוב חוזרים הביתה, מעריב, 21.1.1983

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

תגובה אחת