כבר לא שקופים בארץ לבנה

ביולי האחרון עלתה ב-HOT הסדרה החדשה שיצרה יסמין קיני ("להיות אבא"), "ארץ לבנה". בחמישה פרקים, עוקבת קיני אחרי חמש דמויות עיקריות: שלומית ברהנו, עורכת דין ופעילה חברתית; אושרת (אושי) מסלה, זמרת-יוצרת; אסתי עלמו, תסריטאית ובמאית קולנוע; שי פרדו, שחקן ויוצר תאטרון; גל גוונגול, תלמיד במכינה קדם-צבאית; ושלמה בייבי-בייבי, סטנדאפיסט. המכנה המשותף הברור לעין של כולם – יוצאי אתיופיה שחיים ומתמודדים בישראל.

אבל אם זה היה המכנה המשותף היחיד להם, לא היינו צריכות לראות את הסדרה.

הפרק הראשון של הסדרה נפתח בעימות עם המשטרה. אנחנו שומעות קול של אישה, ורואות שוטר ושוטרת. השוטר והשוטרת לבנים, האישה – אנחנו עוד לא יודעות. ואז האישה בעצמה מגלה את הצבע שלה, ואומרת לשוטרים שהסיבה היחידה שהם נמצאים במצב הזה היא כי היא שחורה. השוטרים – כמובן – מכחישים. הם טוענים שהיא מביכה את עצמה. כבר בסצינה הראשונה הזו, בלי שראינו את מי שמדברת, אנחנו מבינות שני דברים: זאת סדרה על עוול, וזאת סדרה על תיעוד. ביחד, הסצנה הראשונה למעשה מנסחת לנו את המסר של הסדרה.

אבל שוב, אם זה היה כל כך פשוט, היינו יכולות לעצור כאן.

כל פרק ב"ארץ לבנה", לוקח את המסר הזה, מפתח אותו, ומראה לנו עוד ועוד מורכבויות בתוכו. אנחנו מתחילות עם החשיבות של הייצוג, והמורכבויות שלו. מצד אחד, שי פרדו השחקן, ואסתי עלמו הבמאית מדברים על הייצוג על המסך, הייצוג בתרבות – אילו אתיופיות/ים אנחנו רואות? מה חסר? מה מוביל את שני היוצרים האלו ליצור תרבות אחרת, ואיך הם מתמודדים עם ההשלכות ועם הבעיות בדרך? ספוילר: יש הרבה. גל גוונגול מספר על הייצוג שלו ושל הזהות שלו בחינוך, ומתמודד עם ההעדר של העדה והסיפורים שלה בתוכנית הלימודים, או בכלל. גל מראה לנו כיצד העיסוק בייצוג, ובעיקר בהעדר שלו, הופך אותו – ואת כל אחת ואחד בסדרה, או בחיים – לנציג של העדה. נציג/ה, שעל הכתפיים שלה הנטל לחנך את כולנו, לספר לנו כל הזמן, לתעד, לדבר. אבל איך עושות את זה? שלומית ברהנו היא "הנציגה" של העדה האתיופית בתואר השני בתכנית המנהלים באוניברסיטה העברית, ולפי הכיתה שלה, והנהלת האוניברסיטה, היא לא נציגה טובה. היא לא מדברת כמו שהם רוצים שהיא תדבר, לא מתעדת כמו שהם רוצים – במילים אחרות, היא לא "אתיופית מחמד". מה קורה כשהייצוג יוצא מהמסך והופך לאמיתי? ברהנו מגלה זאת על בשרה, ואנחנו איתה.

שאלת הייצוג המעניינת ביותר, בעיניי, מופנית אל יוצרת הסדרה, יסמין קיני, כבר בפרק הראשון. אושי מסלה, זמרת-יוצרת, שואלת אותה למה היא בחרה לתעד אותה, ועונה במקומה. לא בחרת אותי בגלל שאני אושי, בחרת אותי כי אני אתיופית. קיני מגמגמת, והצופות נשארות עם השאלה הזו עד הסוף, וזה מקסים. בעיקר בגלל שלאורך הסדרה אנחנו מתמודדות עם שאלות לא רק על הדרכים שבה גזענות באה לידי ביטוי, אלא גם עם תשובות והצעות להתמודדות מול גזענות, ודרכי פעולה. כשפעם אחר פעם נאמר לנו שאין כמו העלאת מודעות מצד אחד, ומצד שני – האם העלאת המודעות הזו לא מסמנת את האחרים כ"אחרים"? לא משאירה אותם במקום השולי, המדוכא, זה שאחראי לשנות את גורלו? כל המשתתפות/ים בסדרה מדברות/ים על חוסר הייצוג שלהם, שמתבטא לא רק על המסך, אלא גם במרחב הציבורי. האם הפיתרון לכך הוא יצירת מרחב אלטרנטיבי? הרי זה מה שהמדינה עושה – יוצרת שכונות סגורות, רחובות נפרדים כמעט, מקומות עבודה, תוכניות בחינוך. מצד אחד, המשתתפות/ים בסדרה רוצות להיטמע במרחב, להתקבל. מצד שני, אומרת אושי נחרצות: "אל תקבלו אותי. לא צריך".

אבל בעוד אנחנו, הלבנות, יכולות להוציא את יוצאי/ות אתיופיה מהמרחב שלנו החוצה לשכונות ומרחבים אחרים, סימבוליים או אמיתיים, הם לא יכולים לעשות את זה. כי אנחנו כל הזמן שם. גם בסדרה, שמתמקדת בגיבורות וגיבורים יוצאות אתיופיה, הלבנים (פרנג'ים) כל הזמן נמצאים ליד, כל הזמן מהווים איום, כל הזמן מפקחים. הסטנדאפ של שלמה בייבי-בייבי עוסק בעיקר בזה, ודרך הומור הוא מראה לנו את הפיקוח היומיומי שהעדה חווה מהסביבה, ואיך הוא מופנם בתוך הבית. את המשפטים שהוא אומר, מדגים היטב בנה של אסתי עלמו, מיכאל, ש"לא אוהב אתיופים".

כל מי שחוותה סוג מסוים של דיכוי יכולה להזדהות עם החוויות המתוארות והנראות בסדרה. כפמיניסטית אני זוכרת את עשרות הפעמים שגברים סיפרו לי איך לעשות את המאבק שלי "נכון", ואמרו לי לדבר ולהתנהג כמו שהם רוצים. כמות הפעמים ששמעתי ש"לבני אדם אין מגדר", משתווה לכמות הפעמים שכל אחת מהדמויות שמעה "אני לא רואה צבע". ובכל זאת – החוויות שלנו שונות, יש לנו מגדר, ויש לנו צבע (ויש לנו המון דברים אחרים גם, ובעיקר אין לנו). "ארץ לבנה" מצליחה להראות לנו כיצד הדיכויים מצטלבים, ואיך כל אחד ואחת מאיתנו יכול להזדהות עם משהו מתוך החוויה הזו, ולרצות לשנות את זה.

בכל אחד מפרקי הסדרה אנחנו רואות תופעות חדשות, סוגים ושלבים אחרים של גזענות. גזענות סמויה, גלויה, אלימה, שולית ומרכזית. בפרק האחרון שלומית אומרת שלא צריך לשנוא כדי להיות גזען, זה לא בא משנאה, אלא מנוחות. הסדרה הזו מראה לנו עד כמה היא צודקת. אבל הסדרה לא משאירה אותנו עם האמירה הזו, היא ממשיכה הלאה אל הפיתרון – התיעוד, והדור הבא. הסדרה מראה לנו מורכבויות בין-דוריות, איך ההורים של המשתתפים/ות התמודדו, איך גיבורות הסדרה מתמודדות. איך התפתחו והשתנו אסטרטגיות ותפיסות – לא בהכרח לטובה. ואת כל זה, טוענת שלומית, הדור הבא יכול לשנות. דור העתיד כבר כאן, והוא לא בהכרח בבתי הספר ובגנים. בזכות התיעוד, ובזכות סדרות בסגנון "ארץ לבנה", אנחנו יכולות בעצמינו להיות הדור הבא הזה, שישנה את החיים שלנו.

 

הפרק הראשון של ארץ לבנה יוקרן ביום שישי, 12.10, במסגרת פסטיבל "סיגדיאדה".

הסדרה כולה זמינה לצפייה ב-VOD של HOT8.

"ארץ לבנה":

מפיקה ראשית – דנה כהן

מפיקה – חגית סגל

יוצרת ובימאית – יסמין קיני

עורכת תוכן – בשמת זיידנבנד

עורכות – טל ברוג ואיריס עוזר

צלם ראשי – דוד זריף

סאונד – אמיר תם

תמונה ראשית: סטודיו אנהבה

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.