"לא בלי נקמה" – מחזה חדש בהבימה על ניצולן של נשים במסגרת הנישואין

מאת: נורית כהנא (כותבת אורחת)

צילום: רוסלו שמריה

שלושת השורות האחרונות של השיר האייקוני- חידתי "לחולדה אקרא דפנה" של המשוררת דפנה שחורי  (בתוך "גולדפיש"  עמדה/כרמל 2009) , מעז לצאת כנגד נושא דליק, לא שכיח במיוחד בכתיבתן של נשים יוצרות: בגידה של בן הזוג:

וּלְךָ"

אִם אַתָּה בְּמִקְרֶה קוֹרֵא עַכְשָׁו אֶת הַשִּׁיר מְגַלֶּה בּוֹ הָמוּם

אֶת שִׁמְךָ

בְּאוֹתִיּוֹת קִדּוּשׁ לְבָנָה

אֶקְרָא בּוֹגֵד".

ספֵרת השירה איננה חושפת שורות רבות כאלו. זהו נושא רגיש במיוחד, מושתק, מודחק ולא מטופל בדרך כלל מן הצד הנשי. מדובר ב"שדה אפל" ביחסי הניצול בין גברים ונשים. זהו סיפורן של ציבור גדול ורב: כול אלו שלא שומעים עליהן – נשות השרים, הגנרלים, הפרופסורים והדוקטורים שנטשו אותן לאחר שנות נישואין ארוכות לטובת בנות זוג רעננות – חדשות, צעירות תמיד בכמה עשרות שנים.

סנונית ראשונה מעל במת התיאטרון העכשווי מהווה המונודרמה "נבגדת" המוצגת מאז חודש מאי (המועדים הבאים- 13-14 ליוני, באולם בלאנש רפופורט בתיאטרון "הבימה").

עלילת המחזה בלשון יוצריה: "בוקר אחד, מגלה ד"ר תמר ישר, מרצה בכירה לפילוסופיה, שבעלה ואבי ילדיה האהוב, לו היא נשואה זה 26 שנים, בוגד בה. עולמה המוכר והבטוח קורס וכל מה שנראה לה מובן מאליו מתגלה כמתעתע ומורכב.  בעין הסערה עליה להחליט איך להמשיך ומהו 'הדבר הנכון לעשות'. האם תבחר להיפרד? לסלוח? לנקום?

במהלך חקירה משטרתית, שנעה בין מחוזות של דמיון ומציאות, מתמודדת תמר, בגילומה של מירב גרובר, עם שאלות הנוגעות לזהות, אהבה, נאמנות, סליחה, חוזק וחולשה וכמה סוכר צריך להוסיף כדי להפוך לימונים ללימונדה"…

"על ברני מיידוף נגזר מאסר עולם של 150 שנים  כי הונה וגנב את כספי לקוחותיו שבתמימותם סמכו עליו – ומה עם מי שמשקיע חיים שלמים?" – הוא משפט מהדהד בנושא הבגידה במחזה. עדי יפת – פוקס, במאית, יוצרת תיאטרון ישראלית, קולנוענית, וכותבת ספרים, כתבה, בימה והפיקה את המונודרמה המיוחדת הזו, בה מופיעה כאמור השחקנית מירב גרובר בתפקיד הגיבורה הנבגדת.

תופעה עולמית חוצת תרבויות  היא של חוסר הסימטריות בין מצבו של הגבר הנשוי לאישה נשואה: נשים מקדישות את כול משאביהן ורגשותיהן במחויבות מלאה לחיי משפחה ומוצאות שנבגדו ונעזבו, שזה כלל לא נזקף לזכותן, לתרומה לאושרן העתידי.

לאחר שהשליכו את כול  יְהבן על עתיד משותף עם הגברים המבטיחים, ילדו את ילדיהם , השקיעו את נשמתן בחיי משפחה שבהם כול העול מוטל על כתפיהן, ויתרו על קידומן ופיתוח קריירה – הן מגלות למעשה שהולכו שולל. בכול סוג יחסים כובל במיוחד לגבי צד אחד – של האישה, זה היה נחשב כהפרה של הסכם- עוול זועק לשמיים-אך כאן זה נחשב למעשה של מה בכך.

הנסיבות הן כאלה שלנשים לא מתאפשר לברוח ממחויבויות בנאליות של השגרה – בעוד שהפריבילגיות של הבעלים מאפשרים אזורי מחיה מקבילה תוך כדי הנאה משני העולמות. העובדה שכול כך הרבה נשים בעולם השליכו מנגד את שאיפותיהן ויכולותיהן עבור חיי משפחה ונעזבו ברבות הימים על ידי בני זוג שניבנו משירותיהן – מקוממת ברמות שיכולות היו לייצר מרד המוני כנגד התופעה הזו. "נבגדת" היא מונודרמה פורצת דרך בערעור על דפוס הניצול הזה.

בין המשפטים המייצגים במחזה את הנשים הבוגרות שקולן לא נשמע: "פעם היו אומרים שלב יכול להישבר…לא אומרים את זה היום – אבל זה לא אומר שזה לא קורה…הטכנולוגיה משתנה, הנפש האנושית לא!"

"אם מלחמה אז כמו במלחמה!- נגיש תביעה! רצינית! על מה? חסר? על למשל…הרס חיי משפחה?  הרס! הפרת חוזה ותנאי נישואין? הפר! הונאה? הונה! עגמת נפש? אין ספק! כאב, סבל- תאמין לי כאבתי, סבלתי, אובדן הנאות חיים – איבדתי, איבדתי מזמן! הכול נכון!!! בטוח שאפשר לתבוע! סכומים אדירים!!!!…למה אתה עושה ככה עם הראש?…"

– זהו משפט המדבר על עוול שלא נוסח והוכר ככזה. מעשים שנחשבים כנורמה מקובלת עשויים להיות מופללים כשחל שינוי ביחסים ובמעמדיות אותה חברה. יש להניח, במקרה זה, שהתרופפות מוסדות הנישואין המסורתיים ועלייה בתודעת מעמדן של נשים יְיַתְרוּ את הצורך בחקיקה לטובת קורבנותיהן.

תהומות חיבוטי הנפש, הספקות, ההכחשות, ניסיונות התיקון המגוחכים לקשר הזוגי ודרך הנקמה הנשית המקורית מובאים לבמה בכישרון ומעוף על ידי עדי יפת -פוקס והשחקנית מירב גרובר, שאין לי מילים לתאר את עבודתה, אותה ראיתי מקרוב, מן השורה הראשונה,.

זכיתי לראות את ההצגה האיכותית הזו כחלק מקהל אוהד וקשוב באולם מלא. זו חוויה תיאטרונית נדירה, שהייתה יכולה לעמוד בכול הבמות המכובדות בעולם: הטקסט מדוּד והמשחק מופלא באמת.

העובדה שמקרב מוזמני ההצגה רק מבקר גבר אחד עד כה – צבי גורן באתר התאטרון "הבמה" טרח לראותה, לעשות עמה צדק ולפרסם מאמר המאיר את הישגיה – תובעת עידוד מיוחד להמשך המפעל היצירתי הזה : הוא חיוני כדי להוביל שינוי אמיתי במעמדן המדשדש במקום של נשים בחברה הישראלית.

מן הראוי גם לציין את המוסיקה המקורית של דניאל סלומון, את עיצוב התפאורה של זיו וולושין ועיצוב התפאורה והתלבושות של רוסלו שמריה.
#תאטרון #הצגה #הבימה

קישור לסרטון על ההצגה:

https://www.youtube.com/watch?v=qn8nwwI9xGU&feature=youtu.be

הכותבת היא משוררת חיפאית, עיתונאית ודוברת בדימוס, עורכת דף חדשות שירה בפייסבוק:

https://www.facebook.com/PoetryLabor/?fref=ts

השאירו תגובה