לבכות באמבטיה ולהמשיך הלאה? איך להציג אונס בתרבות ההמונים

מאת: טלי קורד

"אלימות בטלוויזיה ובמשחקי מחשב: משחררת-אגרסיה לגיטימית או מקהת רגישויות?"
הדיון בנושא הזה הפך מאז הופעתו הראשונה בחיינו (כנראה במבחן בהבעה) לנושא צפוי על גבול הנדוש. מחקרים לכאן ולכאן לא הצליחו לשכנע אותנו כחברה ולכן בחרנו בדרך המלך – בסטטוס קוו. זה מוכר במליונים? הילדים מרוצים ומבטיחים לא ליישם במציאות? אז מה זה משנה. יש לנו צרות גדולות יותר להתמודד איתן.
בשנים האחרונות עבר הדיון גלגול נוסף וכיום הוא מתרכז בהתקהות החושים ההדרגתית. כחלק מחברה המכורה לגירויים ולזעזוע אנו נדרשות לרמות הולכות ומבעיתות של אלימות כדי שבכלל נרגיש משהו (נסו להשוות אקדח שלוף במערבון לעומת אינספור עריפות הראשים והעינויים שממתינים לנו על המסך כיום). ההתמכרות לזעזוע, כך נטען, היא תוצאה של הסלמת האלימות בתרבות הפופולרית.
ומעל לשאלה הזאת על גלגוליה השונים (למשל "האם דעאש מקדמת את משחקי הכס או להיפך") מרחפת גם שאלה ספציפית יותר, ובמובנים מסוימים מוחשית יותר, לגבי אלימות נגד נשים. הרי גם אותה אפשר למקם על הסקאלה של ההסלמה: כשהירי הפסיק לזעזע, הכנסנו את האונס. (ככל הנראה השלב הבא הוא הפנייה לטאבו הנורא מכל, אלימות מינית בילדים.) אבל השניים לא באמת שווים. ההבדל בין הצגת רצח ואונס של נשים, ספציפית, לבין הצגת אלימות גרפית רוויית עינויים יצירתיים, טמון בקשר שלהן למציאות. עינוי כמו עקירת עיניים הוא פנטזיה-סיוט רחוק, ולא המציאות היומיומית של 35% מהאוכלוסיה המתוארת, כמו אלימות נגד נשים.
קו המחשבה הזה מוביל, לכאורה, למסקנה בלתי נמנעת: לאלימות נגד נשים אין מקום בקולנוע ובטלויזיה משום ששורשיה נטועים במציאות. אלא שכאן בדיוק העוקץ. דווקא משום שאלימות נגד נשים היא חלק כה גדול מהמציאות בה כולנו חיות, עליה לקבל ביטוי גם בתרבות הפופולרית. אז מה הפתרון? או כמו שמבחן ה-UNSEEN של כתה י"א היה מנסח זאת, "אלימות נגד נשים בטלויזיה: בעד או נגד?"

שאלה קלה; תשובה מורכבת. מצד אחד, הצגה של רצח ואונס נשים לשם העלילה או בניית הדמות מנרמלת אותה, במקרה הטוב, ואף נותנת לה גוון סקסי וזוהר, במקרה הרע. היא אחת הסיבות לכך שבחברה שלנו מקשרים בטעות בין אונס ואלימות במשפחה לבין התחום הרומנטי, משל היה רצח של בת זוג בסך הכל הבעת אהבה קיצונית שהשתבשה, או כאילו אונס "אפור" בידי אדם מוכר הוא סתם סקס לא-לחלוטין-לגיטימי, ולא שלילת האנושיות ויכולת הבחירה של יצור אנושי אחר.
מצד שני, הימנעות מהצגת הנושאים הללו היא היתממות מכעיסה. בחירה כזאת בוודאי שלא תעלים את האלימות מחיי היום-יום שלנו; זאת תהפוך לפיל גדול באמצע החדר שכולנו עומדות מסביבו, מי במבוכה ומי בזעקה על כך ששוב מושתקים קולות וסיפורים של מחצית מהאוכלוסיה.
התשובה המורכבת, כמו הרבה תשובות מורכבות אחרות, דורשת להבין שהשאלה הנכונה אינה "כן או לא" אלא "כיצד" ו"בידי מי". לעניין בידי מי – רק בידי מי שניחן או ניחנה ברגישות מספקת לטפל בנושא. לעניין כיצד – זה אמנם מסובך ולא חד משמעי, אך בתור התחלה אפשר לציין כמה קווים מנחים ראשוניים. לשם ההדגמה הם מתייחסים לאונס, אך כמובן שהדבר נוגע גם להתעללות, רצח וכדומה.

אונס אינו כלי עלילה. אם תפקיד מקרה האונס בעלילה כלל לא נוגע לנאנסת אלא אמור להניע לפעולה את הגיבור (בן-זוג, קרוב משפחה, בלש חוקר) או לחילופין לשפוך אור על דמותו של הנבל (אכזר, קר, מרושע), אין לו מקום בתסריט. זה כבר נירמול אלימות פר אקסלנס, שכן הוא מרוקן מהאקט את משמעותו האמיתית.
על הדרך הוא גם דוחק עוד הצידה את האשה כמוקד להזדהות. גברים הם הרוב המכריע של גיבורי הסרטים והסדרות, גם היום, משום שהם ברירת המחדל ("זה לא שהסרט עוסק בגבר, הוא פשוט עוסק באדם, ובמקרה האדם הוא גבר", קוראים המסנגרים ולא עוצרים לתהות מדוע תמיד האדם הוא במקרה גבר, במקרה לבן, במקרה נאה.) עם הגבר הגיבור הקהל מזדהה; האשה, לעומתו, היא כמעט תמיד האחר. הפרס, העול, דמות המשנה. מה שקורה לה רלוונטי לצופה רק במידה בה הוא רלוונטי לגיבור העלילה. אם היא במצוקה, עלינו להצילה. אם היא מושכת, עלינו לכבוש אותה. אם היא נאנסת, אנחנו מקבלות עוד תזכורת לכך שאונס הוא משהו שקורה לאחר ולשונה, לא לנו, ולא למליוני נשים ברחבי העולם.

אונס אינו סקס. אם בחדר העריכה מתקבלת סצינת אונס מסוגננת, אסתטית, שיקית, כנראה שצריך לצלם אותה מההתחלה. סצינת אונס צריכה לגרום לצופה להרגיש לכל הפחות שלא בנוח, ולא ממבוכה של צפיה ליד המשפחה. כאן עולה שוב נושא ריקון האקט מתוכן. סרט שנותן לצופה את התחושה שאונס הוא לא כזה ביג דיל, לא רק שהוא עוול ועלבון לקורבנות האמיתיים, הוא גם מכשיר את הקרקע לאלימות נוספת, להקלה בעונשים, ובאופן כללי להתייחסות לא רצינית לנושא בקרב הציבור.

לאונס יש השלכות. יש לו השפעה רגשית ונפשית מתמשכת והוא משאיר צלקות עמוקות. לא משהו שהדמות יכולה לפתור בישיבה באמבטיה לבושה לחלוטין ובוכיה, או בדיאלוג עם גיבור רגיש שמשכנע אותה תוך כמה דייטים לבטוח בו, והיא רואה כי טוב, והנה היא נרפאה. ההשפעה ארוכת טווח, מורכבת ומלאת ניואנסים. יש לה השלכות על התנהגויות ובחירות שעושה הדמות; היא מגבירה את הסיכון לדכאון, חרדה, התמכרות לסמים ואלכוהול; ההתמודדות איתה אומרת גם משהו עלינו כחברה, על הסיוע שאנחנו מעניקות (או שלא) ועל יחס הרשויות; וכך הלאה. כאשר פותחים את הנושא לדיון מן הסוג הזה – מעמיק, מחויב וכן – לא רק ש"מותר" לו להופיע בטלויזיה ובקולנוע אלא אף רצוי שיופיע.

כאן המקום לציין לטובה סדרות שעשו זאת נכון, ובראשן "קצה האגם" הניו-זילאנדית, שאלימות נגד נשים הוא הנושא המרכזי שלה. הנושא בא לידי ביטוי במגוון דרכים ומתקשר למגוון דמויות, והוא זוכה להצגה כנה וכואבת. עוד שתי דוגמאות טלויזיוניות מוכרות ראויות לציון בהקשר זה: "כתום הוא השחור החדש" ו"מד מן". בשתיהן תופס האונס מקום קטן יחסית, רק סיפור אחד במארג אנושי מורכב, ובכל זאת זוכה לתשומת הלב הראויה. בשתיהן הוא מוצג מנקודת המבט של הנאנסת: הגועל, אובדן הכוח, האכזבה מתגובות הסביבה, שבירת האמון. שתי הסדרות נעזרות בקו עלילה זה כדי להגיד משהו פוליטי ולהביע דרכו עוד נדבך בתפיסת העולם שלהן לגבי כוח, שחיתות והישרדות החלש בכל מחיר.
(הרצון לפרט ולנתח בוער; הפחד מספוילרים מפחיד יותר.)
המשותף לכל השלוש הוא בהצגה המורכבת שלא נופלת לקלישאה של קורבן אילמת בסמטה חשוכה, אנס אנונימי, חוסר אונים מוחלט. הוא גם לא משמש כממלא מקום עד הטוויסט הבא. כן, לאונס יש חשיבות גם לדמויות אחרות, ולעיתים חשיבותו גם בהנעת העלילה הכללית. אך הוא לעולם לא רק כלי.

מעבר לנסיון לנסח הנחיות וחוקים – שמן הסתם לעולם לא יצליחו להכיל את הגיוון הרב האפשרי או יתנו פתרון מספק לכל סיטואציה – אפשר אולי לנסות ולסכם כלל אצבע. ליתר דיוק, אפילו לא כלל אלא מילת מפתח שצריכה להתנוסס מעל לכל החלטה הפקתית שנוגעת להצגה של אלימות כלפי נשים: משמעות. האם לאותה סצינה אלימה יש משמעות? אין הכוונה שסרט שרוצה לעסוק ברצח נשים חייב לעסוק רק ברצח נשים. גם אין מניעה שהאלימות תהיה רכיב משנה בלבד. אבל גם כעלילת משנה, אם אין לה משמעות – עבור הדמות, עבור המסר הכולל, עבור הצופה – עלינו לצפות בה בצורה ביקורתית ולשאול את עצמנו האם למדנו ממנה משהו, או שמא הסצינה הייתה רק צעד אחד נוסף בדרך להפיכת נושא כל כך חשוב, נפוץ ואמיתי לעוד קלישאה קולנועית ריקה מתוכן.

השאירו תגובה