מאת: מירב דגן

קצת אחרי גיל 30, הפסקתי להאמין שבסוף יהיה פה טוב. ויתרתי על הרעיון שנצליח לפתור את הסכסוכים, לכפר על החטאים, ולהתיר את הקשרים הכל כך סבוכים במקום הזה בפרט, ובעולם בכלל. התקווה היחידה שהצלחתי להיתלות בה – היא פנטזיה על חורבן. חורבן שיאפשר להתחיל את הכל מהתחלה, ויאפשר למשהו חדש להיברא.

קצת אחרי גיל 30, במקביל לאובדן האופטימיות, המחזור שלי – שכל חיי תפקד כחוויה מטרידה אך לא משמעותית במיוחד – התחיל להרים ראש, ולהעביר אותי מסכת אכזרית של פירוק הגוף והדעת על בסיס חודשי. פעם בחודש הרגשתי כאילו אני מתה וחוזרת לתחייה, ולמרות שזה תמיד פחות או יותר ידוע מראש, זה עדיין מפתיע כל פעם מחדש. פטאלי ברגע האמת, ואז נעלם כלא-היה.

למדתי להסתיר את זה, להתעלם מזה, לשנוא את זה ולהיגעל מזה, להיגעל מעצמי. אפילו בעולם המחול בו גדלתי, מרחב עם רוב נשי מובהק – לא הצלחתי להרגיש שלגיטימי לקחת אותו בחשבון, לתת לעצמך יום חופש או לבקש לעבוד יותר באיזי כי את לפני, אחרי או תוך כדי דימום.

המנגנון הזה שמתפעל, מנהל וגם מחרפן את הגוף שלי, ושל חלק נכבד מהמין הנשי, מדי חודש – יכול גם להיתפס כמנגנון מחזורי של חורבן, אבל מבוקר, זמני, שהחורבן שהוא מייצר מאפשר, בסופו של דבר, גם יצירה של חיים. כך שבהפוך-על-הפוך, הוא בעצם מנגנון לייצור תקווה. כי מה אופטימי יותר מהפוטנציאל והאפשרות ליצור משהו חדש?

ואם מדברות על יצירה, אז אני יוצרת, והיצירה שלי היא בגוף, במרחב ובבמה. אפשר לקרוא לזה מחול או פרפורמנס, זה לא כל כך משנה. מה שמשנה זה שיש גוף, ויש מרחב להתנסות בו, לשחק בו, להתאמן בו ,למתוח בו את גבולות העצמי. והעצמי שלי מדמם, באופן סדיר (יותר או פחות), והגוף שלי, שבונה ומפרק את עצמו, בדרך כלל לא מסונכרן עם הדרישות של העולם החיצון. אז אני לא יודעת אם זאת התקופה, או ההתבגרות שלי, אבל בזמן האחרון יש לי ממש צורך לשים את המחזור בפרונט, להוציא אותו מהארון ומשפת הצפנים והסימנים שבה הורגלנו לתקשר אותו, ולהפוך אותו לנושא שאפשר לדבר עליו בפומבי, בחברה נשית וגברית כאחד. ומי שזה מביך אותו – שיתמודד! בעיני, הגוף הנשי הוא משאב של ידע שאפשר ללמוד ממנו תובנות חדשות ולהתבונן דרכו על העולם. לכן הבאתי את המחזור מהמחשכים – ישר אל קדמת הבמה, כדי לנסות ללמוד ממנו קצת איך מתאמנים על התחושה שהכל נחרב, ואיך חורבן יכול להיות, למרות הכל, גם ממש אופטימי.

אז שמנו את הדימום החודשי שלנו בפרונט והתחלנו לנסות לדבר עליו ולחשוב עליו בלי להתבייש – יפה. אבל איך הופכים את כל המחזור הזה לאמנות? אני לא הראשונה (ובתקווה גם לא האחרונה) ששמה את הרחם והוואגינה על הבמה או מול המצלמה. לשמחתי, יש מאחורי מסורת ארוכה של יצירה פמיניסטית שלא פחדה להציב טמפונים מדממים, ואגינות מעוטרות ומגילות שנשלפות הישר מנקבים אינטימיים. זה קרה, וזה חייב להמשיך לקרות. אני מודעת ומודה על כל הנשים והאמניות האמיצות ופורצות הדרך שעברו שם לפני, ומנהלת איתן דיאלוג מתמשך כאשה יוצרת, וכאשה בכלל. חיפשתי את הדרך והעניין הספציפי שלי במחזור כגוף ידע, כתוכנית אימונים למען לעולם טוב יותר (לפחות יותר טוב ממה שיש).

אבל בכל זאת איך הופכים מחזור למחול?

120 גרם בנייה

115 גרם פירוק

250 גרם של הסדרה

255 גרם של פורענות

ליטר נוזלים

גליל נייר סופג

25 מיליליטר צחוק

25 מיליליטר בכי

לערבב הכל טוב טוב עם העולם, עם עצמי ועם מאה גוונים של אדום.

 

אם גם לכן בא לראות איך נראה מחול של מחזור,

בואו לראות את מחוֹרבנת/Bloody Mary בפסטיבל צוללן ב30-31/8 במתחם פרסקו בתחנה המרכזית, ת"א. רוצות פרטים? לחצו כאן.

 

(צילום תמונה: אופיר בן שמעון)

 

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

חביבה מסיכה, זמרת ושחקנית תיאטרון יהודייה-תוניסאית משנות העשרים, הייתה דמות נערצת ואהובה הן בציבור היהודי והן בציבור התוניסאי הכללי. היא הייתה אישה יפה, ססגונית ושנויה במחלוקת, שניהלה חיי אהבה מגוונים וסוערים עם נשים וגברים, באופן פומבי ומוחצן. בגיל 27 נרצחה בידי מאהב יהודי קנאי. בספר שפורסם בשנת 2023 מסופרים קורות חייה.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.