מחשבות על תלתלים

עתליה בן ארי, מתולתלת ואף ספרית, מספרת על מערכת היחסים של עם תלתליה ומה שהיא למדה לאורך הדרך. על דימוי גוף, ציפיות חברתיות ועוד.

מאת: עתליה בן ארי

צילום תמונה ראשית: תמוז רחמן והדס פרץ

כשהייתי בת שלוש או ארבע חזרתי הביתה מהגן ואמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה יותר תלתלים. היא סיפרה אותי תספורת מאד קצרה, ומאז השיער שלי גדל חלק. זה היה מבחינתי הסיפור של השיער שלי עד לפני שמונה שנים.
אני זוכרת את אמא שלי עם שיער ארוך ארוך קולעת לעצמה צמה מול המראה, אני זוכרת את הרצון לשיער ארוך וחלק שנראה לי הכי נשי שיש. כמו הסיפור של רפונזל שבזכות הצמה הארוכה שלה הנסיך יכל להציל אותה. גם בטלויזיה מראים לנו בעיקר נשים עם שיער חלק או מוחלק.

פתאום גיליתי שיש לי תלתלים

לפני שמונה שנים, כשהלכתי ללמוד ספרות, הפסקתי להשתמש במרכך ולהסתרק, ופתאום גיליתי שיש לי תלתלים.
הבנתי שעצם זה שרציתי שיער חלק, ואמא שלי חשבה שיש לי שיער חלק גרמו לנו להתנהל איתו כאילו הוא כזה. צורת הסירוק שלו, ההתנהלות איתו ואפילו התנועות שהייתי עושה בו, גרמו לזה שחשבתי שיש לי שיער חלק. אבל זה לא היה השיער החלק שרציתי – הוא היה גרוע ומגעיל ו"פריזי" ונפוח.
אפילו בשמות של המוצרים לסוגי שיער יש תחושה כאילו את "יורדת על השיער שלך". בתיכון חבר גילה שיש לי שמפו לשיער פגום ודהוי, וזו נהייתה בדיחה בקרב החברים שלי. היום אני חושבת שבעצם הקנייה של מוצר שנושא שם כזה אני מקבעת מחשבות רעות על השיער שלי. ועל עצמי.
הרצון להצליח להשתלט על השיער המתולתל ולרסן אותו מתחבר גם לדרישות ולביקורת שיש כלפי שיער בשאר הגוף, וכלפי הגוף שלנו בכלל. אנחנו צריכות לכלוא אותו, שהכל ישב במקום, שלא ישפך לך, שלא ינזול לך ,שלא יזלוג לצדדים.

לא מרוצות מהשיער שלהן

בשלב מסוים הבנתי שמעגל ההתעסקות שלי עם השיער שלי הוא מעגל התעסקות של הרבה נשים, שחופפות אותו בתדירות גבוהה עם שמפו ומרכך, מסרקות אותו ואז מנסות להשתלט על כל הסיפור עם כמה שיותר חומרים שרק גורמים לו להתלכלך,  להישרף ולגרד יותר מהר, וחוזר חלילה.
זה כמובן לא תחום הטיפוח היחיד שבו אנחנו נכנסות למעגלים של שימוש בחומרים שדורשים מאיתנו להמשיך להשתמש בהם, והכל במסגרת המרוץ אחרי תרבות היופי ומודלים מאד מסוימים של יופי.
הרבה מאד נשים (וגם גברים) שבאות להסתפר אצלי מדברות על כמה הן לא מרוצות מהשיער שלהן (הרבה פעמים בתוספת סיפורים על תספורות טראומתיות). אני מרגישה שבהרבה מאד מהמקרים זה נובע בעיקר מהרצון שהשיער יתנהג באופן אחר מהטבע שלו, ומחוסר הקבלה שלו כמו שהוא.

בעלי לא מרשה קצר

נשים רבות מדברות איתי על זה שהיו רוצות להסתפר יותר קצר אבל האמהות שלהן או בני הזוג שלהן אוהבים שיער ארוך (לפעמים אפילו מנסחות את זה כ-"בעלי לא מרשה לי קצר" – משפט שמאד מאד קשה לי לשמוע). ברור שלכל אחד יש טעם משלו, ועדיין מתסכל אותי שנשים שהיו מעדיפות לקצר את השיער שלהן לא עושות את זה בגלל תגובות מהסביבה שעדיין תופסת שיער ארוך כמשהו מאד נשי, ושיער קצר כלא נשי.
כשגילחתי את הראש לפני כמה שנים מישהי סיפרה לי שגם היא הייתה עם גלח לאיזו תקופה, וזה היה לה ממש כיף, אבל גידלה אותו בחזרה כשהיא רצתה למצוא אהבה. זו הייתה עובדה מבחינתה שגברים מעדיפים נשים עם שיער ארוך. בתור רווקה בשבע שנים האחרונות יוצא לי לתהות על הקשר.

בשנים האחרונות אני רוב הזמן עם כל מיני גרסאות של שיער קצר. בדרך כלל כשהוא גדל עד כדי כך שאני יכולה לאסוף אותו  אני הולכת להסתפר כדי להמנע מלחזור לאסוף. כאילו לא רוצה לכלוא אותו שוב – רוצה לתת לו להיות באיזה כיוון שבא לו היום, ועם כמה שיותר נפח.
אני מרגישה שלקבל את הרעיון שבעצם אני מתולתלת ושאני לא צריכה לנסות להשתלט על השיער שלי, שמספיק לי שיש לי תספורת שאני אוהבת ואני לא מנסה לרסן אותו – יש צעד נוסף בקבלה שלי את הגוף שלי ואת עצמי, כמו שאני. גם לאמא שלי, אגב, יש היום רעמת תלתלים נהדרת.

13509794_10153777666153831_809142734_o

  עתליה בן ארי היא ספרית.

  תוכלו למצוא אותה כאן: "מגזרת".

 

השאירו תגובה