מלכה יפת פיין

הקדמה: ערך נמחק על ידי פעילים בוויקיפדיה בנימוק שאינו ראוי לאנציקלופדיה החופשית.
אנחנו חושבות שיש מקום לערך וחשוב לתעד נשים שהשפיעו על ההיסטוריה.
הערך מובא כאן במלואו כמו שהיה לפני ההסרה.

מאת מירב לוי, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

בתמונה למעלה : מלכה יפת-פיין, תל-אביב, אוגוסט 2016

מלכה יפת-פיין (2 בספטמבר 1925, תל אביב), אחות במקצועה, לוחמת אצ"ל (נודעה גם בכינוי: "טופסי"). אלמנתו של מונרו פיין, רב-החובל של אלטלנה.

ילדות ונעורים

נולדה ב-2 בספטמבר 1925 בשכונת מחנה יוסף, בתל-אביב. הוריה, אהרון וחנה יפת, עלו מעדן בשנת 1923 כחלק מגל העלייה השלישית. בדומה ליהודים רבים בעדן היו בעלי אזרחות בריטית, והחליטו לעלות בשל התגברות מעשי האיבה נגד יהודים בתימן והרצון לעלות לארץ הקודש להיקבר בה. בעדן התפרנס האב מצורפות ואמה עבדה במשק ביתה. בארץ-ישראל היה סבל בתנובה והאם כובסת. היא החמישית מבין שבעת ילדי המשפחה והראשונה שנולדה בארץ. אחותה הצעירה, ציונה יפת, היתה חברת אצ"ל ונהרגה ב-1 במאי 1948.[1] למדה בבית ספר לבנות ליד יפו. כשהוריה נפטרו היתה כבת 14 ויחד עם שני אחיה הצעירים עברה לגור אצל האח הבכור יוסף ברחוב החרמון בנוה צדק. בתום שמונה שנות לימוד הפסיקה את לימודיה והחלה לעבוד כמטפלת בילדים ובהמשך השתתפה בקורס מטפלות של ויצ"ו. בגיל 17 עברה לצפת והחלה ללמוד בבית הספר האנגלי לאחיות בעיר, היום בית החולים רבקה זיו.

הצטרפה לשורות האצ"ל בשנת 1940, בהיותה בת 15.

כלוחמת אצ"ל

בתחילת דרכה צורפה לחטיבת החת"מ (חיל תעמולה מהפכני) והיתה מחלקת ומדביקה כרוזים. עם שובה לתל-אביב בשנת 1944, כשסיימה את הכשרתה כאחות הפכה פעילותה בארגון להיות אינטנסיבית יותר. שמה בארגון היה דבורה וכינויה היה "טופסי", שניתן לה בשל שערה המתולתל. הייתה אחראית לאיתור וגיוס רשת בתי מסתור בתל-אביב, שהסכימו להלין בביתם לוחמי אצ"ל פצועים ובהמשך יצאה לפעולות שטח. בדומה למרבית חברי האצ"ל שבמקביל לפעילותם המחתרתית החזיקו בעבודה סדירה, עבדה בבית חולים "הדסה" ברחוב מזא"ה ובטיפת חלב בשכונת התקווה.[2] השתתפה בפעולות במגוון תפקידים שונים והפעילה נשק. באחת הפעמים אף נפצעה מפליטת כדור של חבר לנשק באצ"ל.

"הייתי בת 17, עובדת ביום ובערב מטפלת בפצועים בבתי המחסה, הייתי עצמאית כל הזמן, בהחלטה שלי ללמוד ובהחלטה שלי להצטרף לאצ"ל. אמי, שהייתה אישה חזקה, דתיה ומרשימה נפטרה, הייתי בת 15 כשנפטרה, אני מאוד מצטערת שלא הכרתי אותה, לו הייתה בחיים יתכן וחיי היו נראים אחרת. לארגון הייתי מתגייסת בכל אופן, היה המון כעס בציבור על המדיניות הבריטית. אבל לי היה חופש מסוים לבחור, כשהחלטתי ללכת ללמוד, אחי אמר לי לכי ללמוד תפירה. אני לא אהבתי את זה והתעקשתי על לימודי אחיות. כשחזרתי לתל אביב פגשתי מישהו ודיברנו והוא שאל אותי אם אני רוצה להתגייס, בערב הלכתי לבית הספר "תלמוד תורה" ברחוב התבור, שם בכיתת לימוד חשוכה ראיינו אותי מספר אנשים ושאלו שאלות […] אחרי שבוע מישהו יצר איתי קשר וחיבר אותי לקבוצה, היינו נפגשים בבתי קפה ו"במקרה" הבן אדם היה בא ויושב לצדי בשולחן, יששכר וגמן היה המדריך שלי בקבוצה, הוא היה יוצר איתי קשר לקראת פעולות. […] אני זוכרת שפחדתי, אבל זה לא הרתיע אותי, להפך מאוד רציתי להשתתף, הבטן עובדת, הראש עובד, הדם זורם ורציתי עוד… רוב הזמן לא חשבתי, פשוט עשיתי מה שהיה צריך לעשות.[3]"

ליל הרכבות

בליל 1 בנובמבר 1945 השתתפה בתקיפת תחנת הרכבת המרכזית בלוד, אחת מבין 153 תקיפות של מסילות רכבת שהתבצעו ברחבי הארץ, במסגרת ליל הרכבות, במהלכה נהרג מפקדה יששכר וגמן. בדצמבר 1945 השתתפה בהתקפה על המחנה הצבאי הבריטי ששכן במגרשי התערוכה בתל-אביב מטרת הפעולה הייתה החרמת נשק למען פעולות האצ"ל. באותה התקפה נפצעו שישה לוחמי אצ"ל, בהם דב שטרנגלז ("אבנר") שמת כעבור מספר שעות. יחד עם החובשת פנינה רוטשטין טיפלה בפצועים שלאחר טיפול ראשוני הועברו לבית-החולים.[4]לאחר הפעולה פרסמה המפקדה הראשית הודעה מיוחדת של "ציונים לשבח", בה נכתב בין היתר:

"א- שלוש פעולות ההתקפה האחרונות הוכיחו לעם ולעולם, מה עצומים הם הכוחות הרוחניים הגנוזים בקרב הנוער העברי. הן הוכיחו גם מה היה כושר התכנון הצבאי של מפקדי המעמד (כינוי לאצ"ל)… המפקדה מציינת את גונדר (איתן לבני), שחלש על התוכניות ועל ההכנות והוכיח שוב את כשרונו הצבאי המפליא… את ראש קבוצת דבורה (היא מלכה יפת-פיין), שהצילה, הודות למסירותה, אומץ ליבה וזריזותה מספר חיילים פצועים […] כבוד למפקדי המעמד וחייליו המגשימים את צוואת המצביא ונושאים את אש המרד."
– יצחק אלפסי, אוסף מקורות ומסמכים ג', ארכיון בית ז'בוטינסקי, עמ' 70.

השתתפה בשוד רכבת הכסף בחדרה, שמטרתו הייתה גיוס כספים לפעילות האצ"ל, ובו נשדדו 35,000 לא"י מממשלת המנדט. לדבריה, היא ולוחמות נוספות החביאו את הכסף על גופן: "הכנסנו את הכסף לתוך גרביים והתחזיתי לאישה בהריון, אמבולנס שהגיע למקום 'פינה' אותי לבית בת"א שם הסתרנו את הכסף מתחת למזרון בביתי בנווה צדק".[5] באירוע זה היכתה ערבי בראשו ומיד לאחר מכן חבשה אותו. בהמשך האיש מסר לבריטים תיאור מלא שלה, מה שהקשה על המשך פעילותה בארגון, אף על פי כן לא חדלה מפעילותה במחתרת.[3]

פיצוץ מלון המלך דוד

בהתקפת שדות התעופה הבריטיים בליל 25 בפברואר 1946, הייתה חלק מהכוח שתפקידו היה להתריע מפני גילוי הלוחמים והגשת עזרה ראשונה. בפיצוץ מלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946 העבירה את חומר הנפץ לירושלים. כיוון שהוריה הגיעו מעדן, היה בחזקתה דרכון בריטי. היא נסעה במונית לירושלים בחזות של תיירת, ובמזוודתה חומר נפץ רב. תוצאות הפיצוץ היו קטלניות, 91 הרוגים ו-45 פצועים. מלכה מתארת את הפעולה כ"פנטסטית".[3]

במהלך שנת 1946 שדדו חברי הארגון את הבנק הבריטי "ברקליס" בתל-אביב כשאנשי האצ"ל בעלי חזות מזרחית נכנסו למקום ונמלטו עם אלפי לירות. היא עמדה על המשמר בחוץ להתריע מפני גילוים, כאשר חזותה החיצונית מהווה עבורה יתרון. לדבריה, בנק זה נשדד מספר פעמים על ידי הארגון עד לסגירתו. בפעולה נוספת על מתקני הרכבת בדרום ב-2 באפריל 1946 שימשה כאחות והגישה עזרה ראשונה לפצועים. בעדותו של יהודה לפידות, שנפצע בהתקפה זו, היא מוזכרת כמי שסייעה לו רבות בתהליך החלמה ארוך: "לאחר צאתי את בית-החולים העבירה מינה את הפיקוד עלי לידי מלכה פיין ("טופסי") שהייתה צמודה אלי בכל שלבי הטיפול הרפואי, עד להחלמתי. טופסי, אחות במקצועה, טיפלה בפצועי האצ"ל ושימשה יד ימינו של ד"ר מתן, רופא הארגון."[6] בכיבוש יפו הייתה חלק מצוות האחיות שהכשירו את בית החולים פרויד ברחוב יהודה הלוי בת"א, שהוסב לאחר שננטש לקבלת פצועי הקרבות ביפו.[7]

פרשת אלטלנה

malka_and_monroe_fein

מלכה ומונרו פיין, שיקגו, סוף שנות ה-40

סיפורה מצטלב עם סיפור אלטלנה בשלושה אופנים: כלוחמת בארגון האצ"ל סייעה בפריקת האוניה מציוד ותחמושת, כאחות במקצועה סייעה לפצועים ובמישור האישי, כאישה צעירה שהתאהבה בקפטן האונייה מונרו פיין, צעיר בן 25 תושב שיקגו.

בשעות אחר-הצהריים המאוחרות של יום ראשון, 20 ביוני 1948, הגיעה אלטלנה לחופי כפר-ויתקין, "עמוסה בציוד מלחמתי ו-940 לוחמים בהם 120 לוחמות", מלכה מתארת אותם כמתנדבים צעירים. חברי אצ"ל רבים התכנסו על החוף בויתקין. האירוע הותיר אותה הלומה ודואבת:

"כשהגיעה האונייה אלטלנה שלחו אותנו לכפר ויתקין. השתתפנו בפירוק הנשק מן האונייה. זו הייתה מלכודת ממש מההתחלה, בגין היה נאיבי, הפנו את האונייה לכפר ויתקין היות וכל ויתקין היו  מפא"יניקים […] אני זוכרת שניגשתי אל מונרו לבקש ממנו אוכל עבור הלוחמים על החוף והוא אמר לי שהוא לא אוהב נשים על הסיפון שלו. עניתי לו שאני לא רוצה להיות על הסיפון שלו אלא רק רוצה אוכל […] זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו. ישבתי על החוף בויתקין, החלה מהומה, ונורו יריות, מספר אנשים קפצו אל המים ואז ירו בהם. […] יהודי יכול להרוג יהודי? בשביל זה נלחמים, זה היה טבח לא קרב, מהאוניה לא נורו יריות.[3]"

הספינה עזבה את המקום והגיעה אל מול חוף תל אביב, שם הופגזה מהחוף בפקודתו של דוד בן-גוריון. בקרב זה נהרגו עשרה אנשי אצ"ל וחייל צה"ל אחד. בעקבות הפרשה נעצרו למספר שבועות כ-200 מאנשי האצ"ל, ופורקו לחלוטין יחידות האצ"ל העצמאיות בצה"ל ואנשיהן פוזרו ביחידות הצבא הרגילות. עם תום הקרבות נעצר הקפטן מונרו פיין. בתום שבוע שוחרר בשל מצב בריאותי, והיא נשלחה לטפל בו בזמן שהותו במלון "גאולה" בתל אביב. "הייתי מביאה לו אוכל ותרופות… הוא היה בחור בן 25 והייתה לו אסתמה. הוא היה בחיל הים של ארה"ב ושמע שלאצ"ל יש אוניה ומחפשים חובל, הלך למשרדי האצ"ל בשיקגו והתנדב להשיט את האוניה לארץ, אני זוכרת שהייתי מטפלת בו והתחיל להירקם בינינו קשר מיוחד".[3]

עם השיפור במצבו חזר מונרו למשפחתו בשיקגו.

האחות ציונה יפת – לוחמת אצ"ל

tziona_yefet_etzel_1930-1948

ציונה יפת, חברת אצ"ל, 1930-1948

אחותה הצעירה התגייסה לאצ"ל בהיותה בת 16, התנדבה לעבוד במחלקת הייצור לנשק של הארגון וגילתה מסירות לעבודתה זו.[8] במלחמת העצמאות, כאשר החל הקרב על כיבוש יפו, נדרשו פועלי הייצור להגדיל את התפוקה של ייצור התחמושת והרימונים, בבית המלאכה שפעל ברחוב מזא"ה 71 בתל אביב החל מראשית 1948.[9] ב-1 במאי 1948 אירעה התפוצצות בבית המלאכה וציונה יפת נהרגה.[10] ארבעה לוחמים אחרים נפצעו. מלכה יפת, שהיתה אז אחות בבית החולים "הדסה" נקראה לזהות את החללים. "נכנסתי ולהפתעתי ראיתי שזו אחותי… היא הייתה כל כך צעירה, אני זוכרת את התמונה ממש".[3]

ציונה הובאה לקבורה בית הקברות נחלת יצחק בתל-אביב. בשונה ממנהג התקופה בעת ההיא לקבור את חללי האצ"ל באופן אנונימי היא וארבעה חברי אצ"ל נוספים שנהרגו בקרב על יפו, נוח גריזק, אפרים הירש, אברהם מטרסו ויעקב גולדשטיין, נקברו בגלוי ובטקס צבאי מלא.[11]

בספר הזיכרון ללוחמות האצ"ל נכתב על ציונה יפת: "עוד בהיותה רכה בשנים נתייתמה מהוריה במשפחה רבת אחים ואחיות, היא הייתה הצעירה במשפחה וסבלה מיתמותה יותר מכולם. משום כך היתה לעתים קרובות נתונה במצבי רוח קשים. עם הצטרפותה לשורות המחתרת השתנה יחסה לגבי החיים, היא הפכה לנערה שופעת חיים, תוססת ופעילה, במלוא המסירות הקדישה את עצמה להכשרה הקרבית, ומשנעשתה חיילת, קבלה על עצמה את התפקיד הקשה והמסוכן כאחד בבית המלאכה לייצור חומרי נפץ, אף-על-פי שידעה היטב את הסכנה הכרוכה במלוי תפקידה.[12] דברים דומים כתובים בסיפור חייה ב"דף הנופל" באתר נזכור את כולם של משרד הביטחון.[8] אחותה איננה מקבלת טענה זו: "היה לנו בית, היה איפה לישון, היה הכל זה לא נכון שלא היה טוב בבית, זה לא היה עושר, אבל בוודאי לא נורא כפי שמוצג בספר".[3]

מונצחת באנדרטה לזכר לוחמי האצ"ל שנפלו במערכה לשחרור יפו ליד מוזיאון האצ"ל בתש"ח.[8]

חיי משפחה

menachem_begin_malka_fine_aliza_begin_monroe_fein

מלכה ומונרו פיין עם עליזה ומנחם בגין

לאחר פרשת אלטלנה גמלה בליבה ההחלטה לעזוב את הארץ והיא התנדבה לפעולה האחרונה שלה בארגון, בה ליוותה שני פצועי עיניים לטיפול בארה"ב מתוך תקווה כי ניתן יהיה להשיב את ראייתם. כשהתברר כי הפציעה איננה ניתנת לריפוי הוחלט לשלבם בלימודי הנחיית כלבים במישיגן במטרה להקל על מצבם. עוד בטרם נסיעתה החליטה כי לא תשוב לישראל. כשהגיעה לארצות הברית יצרה קשר עם מונרו והם נפגשו בניו-יורק. מערכת היחסים התהדקה והוא בא לבקרה מדי שבועיים בניו יורק. "הייתה לי דירה עם שני הלוחמים ליד רחוב ברודווי, לא היינו יוצאים לבלות הרבה, היה קר ובדירה היו עכברים, כשמונרו היה מגיע לבקר, היה מביא מתנות, פעם הביא לנו רדיו שלא נשתעמם. לא ידעתי לדבר אנגלית אבל הסתדרתי, הייתה לי תחושת בטן שנתחתן. כשירד על ברכיו והציע לי נישואים לא הופתעתי".[3] הם נישאו ב-21 באפריל 1949 בדירת אמו של מונרו בשיקגו. על נישואי חברי האצ"ל נכתב כי: "הגורל המשותף והחיים האינטנסיביים במחתרת, הפכו את חברי האצ"ל למשפחה לוחמת, לכן אין פלא שחלק גדול מהבנות נישאו לחבר בארגון. מתוך מִדְגם של 171 בנות, 125 מהן (73%) נשאו לאיש האצ"ל, רובן ככולן לאחר הקמתה של מדינת ישראל".[13]

בשנת 1952 חזר הזוג לישראל ולהם תינוק ראשון, כבן שנה. מונרו, שכבר סיים את לימודי ההנדסה באוניברסיטת ברקלי לא השתלב בשוק העבודה ולאחר 6 חודשים החליטו לחזור לארה"ב בעקבות הצעת עבודה שקיבל מג'נרל אלקטריק. בהמשך עבד בחברה גדולה שסיפקה מים וחשמל בקליפורניה במשך כעשר שנים. היא עבדה כאחות בבית חולים בסנטה מוניקה. בשנת 1981 יצאו לגימלאות, רכשו יאכטה במטרה לעגון במרינה של סן פרנסיסקו כדי לבקר את בנם הבכור, אולם לא הספיקו לממש את חלומם. מונרו לקה בהתקף לב והיה בתרדמת שישה חודשים עד לפטירתו ב-2 ביולי 1982. היא הייתה בת 58, אם לשלושה בנים ובת (דן, קני, ריצ'ארד ושרונה).

מתגוררת בווינדזור, קליפורניה, סבתא לשמונה נכדים ושני נינים, כולם מתגוררים בארצות הברית. היא מקיימת אורח חיים מסורתי ונוהגת להגיע לבקר את משפחתה בישראל.

לקריאה נוספת

  • אופירה גראוויס-קובלסקי, "'גזזי צמתך וחגרי את חגורתך' – נשים באצ"ל, בלח"י ובחרות", האומה 194 נב, מאי 2014, עמ' 86-79.
  • איתן לבני, המעמד, הוצאת עידנים ספרי ידיעות אחרונות, 1989.
  • יצחק אלפסי (עורך), הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל: אוסף מקורות ומסמכים, הוצאת מכון ז'בוטינסקי ת"א.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ציונה יפת באתר נזכור את כולם, משרד הביטחון.
  2. ^ אופירה גראוויס-קובלסקי, "'גזזי צמתך וחגרי את חגורתך' – נשים באצ"ל, בלח"י ובחרות", האומה 194 נב, מאי 2014, עמ' 79-86.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 מלכה יפת-פיין בראיון למירב לוי במסגרת פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה" באוניברסיטת תל-אביב, תל אביב וקליפורניה אוגוסט 2016.
  4. ^ יהודה לפידות, היום שרה הקטנה: סיפורן של לוחמות האצ"ל, עמ' 107.
    יהודה לפידות, נשים באצ"ל, האנציקלופדיה היהודית דעת.
  5. ^ יהודה לפידות, היום שרה הקטנה: סיפורן של לוחמות האצ"ל, עמ' 109.
  6. ^ יהודה לפידות, היום שרה הקטנה: סיפורן של לוחמות האצ"ל, עמ' 133-137.
  7. ^ יהודה לפידות, היום שרה הקטנה: סיפורן של לוחמות האצ"ל, עמ' 253.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 קורות חיים של ציונה יפת, באתר "נזכור את כולם" של משרד הביטחון.
  9. ^ ציונה יפת, אתר מוזיאון האצ"ל בתש"ח.
  10. ^ דני רכט, בתי פחטר ברחוב מזא"ה, האנציקלופדיה העירונית של יפו ותל אביב
  11. ^ "הלוויה צבאית לחללים בני ת"א", המשקיף, 3.5.1948.
  12. ^ ספר זכרון ללוחמות האצ"ל שנכתב בכתב יד ונמצא בארכיון בבית ז'בוטינסקי.
  13. ^ יהודה לפידות, היום שרה הקטנה: סיפורן של לוחמות האצ"ל, עמ' 7.
מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

השאירו תגובה