מספרות סיפורים, משנות מציאות – ראיון עם סוהאד באבא
רוני פלזן שוחחה עם סוהאד באבא, מהמפיקות של הסרט "נאילה והאינתיפאדה - סיפור על אהבה וחופש", על מנהיגות של נשים באינתיפאדה הראשונה, החשיבות של סיפורים, זהות המספרות, ועל מחאות.

מאת: רוני פלזן

לפני כמה שבועות הושק בישראל הסרט "נאילה והאינתיפאדה – סיפור על אהבה וחופש", שמספר את סיפורה של ההתארגנות האזרחית הפלסטינית בזמן האינתיפאדה הראשונה, דרך סיפורה של נאילה עאייש. מאז הספיק הסרט לעורר סערה שמוכיחה את טענתה של סוהאד באבא, אחת ממפיקות הסרט: סיפורים שמאתגרים את הנרטיב המרכזי בחברה היהודית-ישראלית וגם הפלסטינית מהווים איום על הסדר הקיים.

בבית קפה במרכז תל אביב, ישבתי לשיחה על התהליך, התובנות והאפשרות לשינוי עם באבא, מנכלי"ת ג'אסט ויזן, ארגון שנוסד ב-2003 במטרה להשמיע את הסיפורים על התארגנויות אזרחיות לא אלימות שלא נמצאים בתקשורת המרכזית הישראלית והבינלאומית, בתקווה לייצר מציאות שיוויונית וצודקת, תוך שינוי השיח ביחס למאבק הפלסטיני.

סוהאד באבא, צילום: הייתאם חמאד

על הקו, פלסטין- ישראל – ארה"ב

אני פוגשת את באבא בעקבות צפייתי בסרט של הבמאית ג'וליה באצ'ה ("בודרוס") "נאילה והאינתיפאדה", עליו כתבתי בנפרד. הסרט הושק לפני שנה, בנובמבר 2017 בניו יורק, ולאחרונה בע'זה וביפו, וזמין לצפייה באתר "שיחה מקומית" בעברית, ובערבית באתר של ג'אסט ויזן, עד יום שבת ה-24/11.

כבר כמה שנים מאז שהגיעה לכאן באבא לראשונה לטיול אחרי הלימודים, ומאז היא על הקו, פלסטין – ישראל – ארה"ב. באבא היא בת לאמא מקוריאה ואבא מטול כרם שגורש ב-1967. בילדותה עסקה רבות במשמעות האישית של להיות גם וגם, פלסטינית אמריקאית, בת לאבא מוסלמי ואמא נוצריה. היא מפגש של עולמות, לאומים, אתנים, דתיים, מגדריים. לאורך השיחה, היא נעה בין האישי לפוליטי, החוץ לבית, בין הפרטי לציבורי, בין המקומי לבינלאומי, ובין העבר להווה בנוחיות כאילו היו דבר אחד ולא דברים נפרדים באופן מובהק: "גדלתי בבית בו חיו את ההשפעות של מלחמות על אנשים, על משפחות ועל החיים עצמם. גדלתי להורים מאוד מודעים פוליטית, שעודדו דיונים סוערים מסביב לשולחן, בנושאים שונים, מהשכונתי, עירוני-מקומי ועד לגלובלי. זו אחת הסיבות שחברות אהבו לבוא אלי, להיות שותפות לדיונים. בבית כל הנושאים היו לגיטימיים, עד פלסטין. אז אבא היה סוגר את הדיון", מספרת באבא ומוסיפה שרק היה אומר "אל תכנסי לזה, פוליטיקה הורסת את החיים". ציטוט שמיד זורק אותי לסצנת הפתיחה של הסרט, כאשר גיבורת הסרט, נאילה, מספרת על הרגע שבו צבא הכיבוש הרס את הבית שלה כשהייתה בת שמונה, על הכאב בעיניים של אבא שלה והשנאה שזה זרע בה לכיבוש.

מתוך הסרט "נאילה והאינתיפאדה", באדיבות ג'אסט ויז'ן

באבא מספרת שהפחד בבית החמיר אחרי ה-11 בספטמבר, 2001, עם ההתקפה על מגדלי התאומים במנהטן, ניו יורק ובעוד מוקדים בארה"ב. היא הייתה אז בת 16, והיא זוכרת, לדבריה, "את הסכנה והפחד לומר שאת מוסלמית, שאת פלסטינית. את הילדים מהכיתה שהאשימו אותי בזה – 'האנשים שלך עשו את זה'. מה שגרם לי לחשוב – איזו מכונה מייצרת בילדים את המחשבה שיש 'אנשים שלי' ו'שהם' מסוגלים 'לדברים כאלו'?", באבא מתארת את התקופה הזאת כנקודה משמעותית ומכרעת בהיכרות שלה עם הכוח השלילי של סיפורים. "בגיל 15, עם היציאה מהארון כאישה קווירית, אירגנתי התנגדות למלחמה בעיראק, והבנתי שסיפורים הם כוח מניע והבסיס לתפיסות ולהחלטות שאנחנו מקבלות, האישיות והציבוריות-פוליטיות. סיפורים היו הבסיס למלחמה בעיראק, והם הבסיס למה שקורה היום בפלסטין ובישראל. בניסיון להשתמש בסיפורים לטובת המאבק במלחמה ולהפוך את הדינמיקה, אני שואלת איזה קולות מושתקים? איך משפיעות על המכונה שמייצרת את הסיפורים שמקבעים את המידע המוקדם שיש לנו?".  

באבא למדה פוליטיקה, כלכלה וזכויות אדם ומעולם לא חשבה שתעבוד כאן בפלסטין ישראל. בסיום הלימודים היא הגיעה לביקור מולדת אישי ומשפחתי שתוכנן במקור לשלושה שבועות בלבד, ומאז היא לא באמת עזבה. "כילדה מרדנית החלטתי לבוא לחפש בעצמי את התשובות שאבא לא נתן לי ולהכיר  את הסיפור שלו ושלי. במהלך הביקור נפגשתי עם המשפחה בטול כרם וגם עם אקטיביסטים שהזכירו לי את עצמי ואת השותפות מהבית. ולמרות שחיפשתי אותם כל החיים לא ידעתי עליהם ועל העבודה שעשו, וזה גרם לי לחשוב איך אפשר להגדיל את ההשפעה שלהם בקרב הקהילות המקומיות והבינלאומית". כשחזרה לארה"ב היא הבינה שהלב שלה כאן, והצטרפה לאירגון ג'אסט ויזן שמשלב סיפור סיפורים, מחקר, חינוך והתארגנות קהילתית לשלום; בשנת 2015 היא נבחרה  למנכ"לית הארגון.

תשומת לב אישית וציבורית כמשאב

ג'אסט ויזן הוקם ב-2003 בעקבות מחקר של המייסדת רונית אבני עם נהני ראוס, במסגרתו ראיינו מאות פעילות ופעילים פלסטיניות וישראליות שעבדו על התנגדות לא אלימה, פיוס וסיום הכיבוש בזמן האינתיפאדה השנייה. במחקר, הן שמעו מהמרואיינים שהם מרגישים שקופים, בלתי נראים בקהילה המקומית והבינלאומית ושזה פוגע ביכולת שלהם להשפיע על החברה. לפי באבא, "נראות היא כוח ומשאב, ותפקידי להנכיח את הקולות האלו בזמן שהתקשורת המרכזית בוחרת להשתיק אותם, ולהדגיש את הנרטיב האלים. בחירה שמנתקת מהקשר, ומייצרת אשלייה ששום דבר לא יכול לשנות את המצב שתמיד היה ותמיד יהיה ככה". באבא מדגישה שלג'אסט ויזן חשוב לספר סיפורים מכאן על התארגנויות בהובלה פלסטינית, ומאמצים לתמיכה ישראלית, באמצעים שונים – סרטים דוקומנטריים, ספרי קומיקס, ואתר "שיחה מקומית"  שהוא אתר עיתונות עצמאית בעברית, אותו מנהלת באבא יחד עם חגי מטר מעמותת "972 – לקידום עיתונאות אזרחית".

"אני מאמינה בסיפורים ככלי יעיל ליצירת שינוי, יותר מאשר מידע ונתונים, שתמיד נתונים לוויכוח. מהניסיון שלי קשה יותר להתווכח עם ניסיון חיים של אנשים אמיתיים מאשר עם העמדות שלהם. סרטים דוקומנטריים מאפשרים השהייה של האמונות והדעות הקדומות לפחות למשך הסרט, כשבסופו יש לנו הקהל בחירה – אנחנו יכולות להמשיך להתנגד ולדחות את הרעיונות החדשים או לנסות למצוא דרך לאמץ אותם."

כדוגמה להשפעה כזאת, באבא מציינת את הסרט "בודרוס" (2009), הסרט הדוקומנטרי השני שהפיקה ג'אסט ויזן, בבימויה של ג'וליה באצ'ה, שמספר את סיפורו של המאבק האזרחי המוצלח בתוואי של גדר ההפרדה, והחרמת האדמות של הכפר בעל אותו השם. מאבק לא אלים בשיא האינתיפאדה השנייה שהצליח וגרם לשינוי בתוואי הגדר ולהשארת האדמות והגישה לבית הקברות בידי הקהילה. "התפקיד של התקשורת החופשית הוא לייצר את החדשות, לקבוע את האג'נדה הציבורית" אומרת באבא, ומוסיפה "אז אם חדשות ערוץ 2 לא מדברות על משהו, הוא לא חלק מהאג'נדה הציבורית. מה שלמדנו, בעבודה על הסרט בודרוס, זה שגם סיפור אחד יכול לייצר השפעה משמעותית. שני שליש מהכתבות בתקשורת הזרה על הכפר נעשו אחרי השקת הסרט, כלומר הסרט יצר עניין וסיקור רב יותר. בנוסף נמצא שהכתבות שיצאו אחרי הסרט היו על החשיבות שבתפקיד של מנהיגות של נשים, על היעילות של התנגדות לא אלימה ועל הכוח שבאחדות בין קבוצות שונות. כלומר, הסרט הצליח לייצר שינוי במסרים ובסיפור שסופר".

מתוך הסרט, באדיבות ג'אסט ויז'ן

אני משתפת אותה בספק שיש בי, שמדובר בסיפורים שוליים, וזניחים כמותית. באבא מציעה למסגר אחרת את השאלה ולבדוק "מה יקרה אם השאלה לא תהיה מה הסיפור המרכזי/שולי? אלא, למה אני שמה לב? מי האנשים שמגלמים את הערכים שאליהם אני שמה לב? מה היה קורה אם היינו יודעות על הנאילה עאיישות והגבי לסקיות, ואלו היו הסיפורים שהיינו שומעות על בסיס יום-יומי? סיפורים שמספקים לנו מודל לחיקוי, שמייצגים את הכוח האינדיבידואלי והקולקטיבי שיש לנו כסוכנות שינוי. השאלה בעיניי היא מה הסיפור השלם? אם אין לנו הבנה והכרה של כל הסיפורים האלו, אנחנו לא יכולות לקבל החלטה מושכלת. אנחנו ממעיטות בהבנה כמה כוח יש לתשומת הלב שלנו, ואיזה משאב אדיר היא. זמן הוא משאב מוגבל, ויש לנו כציבור בחירה, אם לתת להם את תשומת הלב שלנו, או לתת אותה למשהו אחר".

באבא מזהה את האדרת הנרטיב האלים בתגובת התקשורת לצעדות השיבה בע'זה בימים אלו, לפיה מדובר ב"צעדות לא אלימות, פעולות ישירות רבות של פיקניקים ודבקה (ריקוד פלסטיני מסורתי, ר.פ). בזמן שרוב הציבור הישראלי יהודי ניזון מהתקשורת המרכזית ומכיר דרכה זווית אחת צרה של הסיפור, של רקטות וניסיונות חדירה." היא אומרת "לא מספרים לנו מדוע אנשים צועדים? או למה שיהיה לנו אכפת? כשבפועל המפגינים מארגנים את זה כבר חודשים, קוראים לישראלים להכיר בזה שהם לא יכולים להמשיך לחיות תחת מצור, בלי חשמל ומים, ומבקשים מהם להצטרף אליהם. לציבור הישראלי אין גישה למידע הזה. יש לנו כמספרי סיפורים עצמאיים אחריות לדאוג לספר סיפורים שמאתגרים את הנרטיב המרכזי, לדאוג שהם יקבלו חשיפה, ושההיסטוריה לא תחזור על עצמה שוב עכשיו."

מודל למנהיגות של נשים

"כשאנחנו מסתכלות על התארגנות אזרחית, אנחנו מסתכלות על התארגנות של חלקים מאסיביים של החברה, את מי היא לוקחת בחשבון, הערכים שמנחים אותה, החזון  – המטרה. אם אין לה כבוד למי שנמצאות בשוליים החברתיים – אם זה נשים, או קווירים, או אנשים עם מוגבלויות או אנשים מעדות שונות, אם התנועה לא כוללת את כל הקבוצות האלו בזמן המאבק, אז הסיכויים שהחברה שתיווצר בסיומו תכלול את כל חברי הקהילה האלו, והצרכים שלהם, נמוכים יותר. היום, כולם מדברים על מגוון, ועל הצטלבות זהויות. המנהיגות של האינתיפיאדה הראשונה, לפני 30 שנה, דיברו בשפה הזו, כשהן אומרות אנחנו לא יכולות להיאבק לשחרור לאומי רק בשביל להיות תחת השלטון של גברים בחברה שלנו – הן מחזיקות את זה כמאבק כפול שהוא אחד […] קחי לדוגמא את אוסלו: הנרטיב המשותף לגבי אוסלו הוא שכמעט היה לנו את זה (שלום, ר.פ) וזה התפספס. החלק החסר הוא, שאוסלו נועד לכישלון מלכתחילה. הוא רוקן מכוח את החברה וההנהגה האזרחית המקומית הפלסטינית, ויחד עם זאת גם מהנשים שהיו מנהיגות מרכזיות בה, ביטל את התפקיד שלהן כנציגות החברה והנושאות ונותנות על איך הסכם יראה. היו מי שהזהירו מפניו ברגע שזה יצא, ואמרו מהרגע הראשון שזה הליך לא שקוף וגלוי, שלא משקף ומייצג חלקים שונים בחברה ושבנוי להעמיק את אי השיוויון. וככה שפת השלום קיבלה משמעות שונה, כשתחת הכותרת הסכם שלום יצרו מנגנון בלי שום פרמטר לסיום הכיבוש, שמעמיק את אי השיוויון בכל רמה, חברתית, כלכלית, פוליטית".

מה למדת מהסרט? ומה חשוב לך שנלמד ממנו?

"לאינתיפאדה הראשונה (1987-1993) היה תפקיד משמעותי במאבק האזרחי המאורגן והלא אלים, וחשוב להכיר את הסיפור של האינתיפאדה כסיפור של התנגדות עממית רחבה בעיניים פלסטיניות. זה סיפור על העבר, ההווה והעתיד, וחשוב לה שהלקחים ממנה יעברו לדור הצעיר שנאבק לשיחרור ברגעים אלו ממש. צורך שעלה מהעבודה שלה עם פעילים פלסטינים צעירים שעבורם האינתיפאדה הראשונה היא תקופה אייקונית, אגדית, שהם רוצים להבין איך היא הצליחה, ומה היו שיטות הפעולה".

מתוך הסרט, באדיבות ג'אסט ויז'ן

"חשוב לי להכיר בכוח הקריטי של אנשים בשינוי הדינמיקה הפוליטית במיוחד כשההנהגה הפוליטית כושלת, שלמאבק לא אלים יש תפקיד מפתח ביצירת שינוי פוליטי חברתי עמוק ויסודי, ובהשפעה על ההנהגה הפוליטית לשנות את דרכה והתנהגותה. חשוב לי לחגוג את ההצלחות של האינתיפאדה, ששמה את ההגדרה הלאומית הפלסטינית על השולחן, בזמן שהשיח הדומיננטי ברמה הבינלאומית היה סביב הסיפוח הירדני. האינתיפאדה נתנה לגיטימיות והכרה בעם הפלסטיני כעם, ושינתה את השיח. וזה שינוי קריטי. היא גם גרמה לישראלים להתמודד עם פלסטינים באופן שונה ממקודם. זה הזמן שבו קמו בחברה הישראלית אירגונים כמו בצלם, נשים בשחור, הוועד נגד עינויים. האינתיפאדה הייתה גם הרקע לאוסלו, להמשך הכיבוש, להחמרת הכיבוש, ולמצור בע'זה". היא מוסיפה: "אנחנו צריכות להיות ישירות וברורות לגבי הדרישות שלנו, ולא יכולות לסמוך על ההנהגה הפוליטית שלנו. לחברה האזרחית יש תפקיד. לכל אחת מאיתנו יש תפקיד. שינוי פוליטי זה תהליך שמתרחש על פני מאות שנים, על פני עשורים. אנחנו קוראות לטרנספורמציה עמוקה בחברה שלנו, וזה תהליך שדורש עבודה בתחומים ורמות שונות. זה דורש  עבודה ברמה התקשורתית, ברמת הסיפורים, ברמה החינוכית, זה גם דורש עבודה של עורכי דין לזכויות אדם, בערוצים פרלמנטריים – זה דורש את כולם. זה דורש שנכיר אחת את השנייה, ונדע לעבוד ביחד, בתיאום". באבא מזמינה כל אחת לצפות בסרט עם כתוביות בעברית באתר שיחה מקומית, ועם כתוביות בערבית באתר של ג'אסט ויזן, עד ה-24 לנובמבר, ולהיות איתה בקשר.

ציטוט של נאילה עאייש, מתוך הסרט, באדיבות ג'אסט ויז'ן

**
תמונה ראשית: זהירה כמאל, פעילה פוליטית והשרה לענייני נשים ברשות הפלסטינית (2003-2006). מתוך הסרט "נאילה והאינתיפאדה", באדיבות ג'אסט ויז'ן

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.