"מקווה שאני בפריים": ראיון עם הבמאית נטעלי בראון

ביום רביעי הזה (24.8.17), יעלה בסינמטק תל אביב ובסינמטקים ברחבי הארץ (חיפה, ירושלים וחולון), סרטה של נטעלי בראון ("התליין", "מתמורפוזה"): "מקווה שאני בפריים", על הבמאית מיכל בת-אדם. לרגל המאורע, נפגשתי עם נטעלי לראיון.

קודם כל אשמח אם תספרי קצת על הסרט ועל עצמך.

הסרט הוא על הבמאית והשחקנית מיכל בת-אדם, האישה הראשונה שביימה בארץ סרטים עלילתיים באורך מלא החל משנות השבעים ועד היום. והמחירים ששילמה לאורך השנים, על הבחירה הזאת. זה גם סרט על התשוקה והדחף ליצור. ועל אהבה, זוגיות והזדקנות.

אני, במאית קולנוע תיעודי ועלילתי. הייתי המנהלת האמנותית של הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות. ואני אמא לשני ילדים – אורי ואליה.

מה הביא אותך לעשות את הסרט על מיכל בת-אדם?

אחד האתגרים הגדולים של התנועה הפמיניסטית הוא ליצור שושלת. בקונטקסט הזה, מדובר בשושלת של יצירה. לבת-אדם יש אמנם קורפוס סרטים רחב יריעה (13 סרטים באורך מלא), אבל היא מעולם לא נכנסה לקאנון. בפסטיבל לסרטי נשים, הקדשנו כל שנה לתימה מרכזית אחרת (למשל: אמהות, תשוקה, אוכל, אונס, דת וכו) והפסטיבל העשירי שהיה בדיעבד גם האחרון – הוקדש לפרויקט של יצירת שושלת והתימה שלו היתה: "היסטוריה של נשים בקולנוע הישראלי". במסגרת הזו רצינו לערוך רטרוספקטיבה לסרטיה של בת-אדם ולהעניק לה פרס מפעל חיים. אז הבנתי שלמעשה, למרות שאני סינפילית רצינית, לא הכרתי את הקולנוע שלה וצפיתי רק בשניים מסרטיה. כדי להכין את עצמי לקראת המחווה ולבחור את הסרטים שנקרין, ראיתי את כל הסרטים. זאת היתה חוויה מיוחדת במינה, ממש תגלית. הופתעתי לראות שהיא עסקה כבר בשנות השבעים והשמונים, בנושאים שמרתקים אותי ובמאיות רבות בנות דורי: באמהות וביחסי בנות-אמהות, בחברות ובתשוקה בין נשים, בתשוקה של נשים אל גברים, בהטרדות ובפגיעה מינית. בתקופה שאת הסרטים הישראלים איכלסו בעיקר דמויות ראשיות של גברים ונשים הופיעו בתפקידי משנה זעירים ולרוב כאובייקט מיני, אצלה הן היו גיבורות מורכבות. הסרט, שהוא יצירת מופת בעיניי, "על חבל דק" (1980), הוא הסרט הראשון בקולנוע הישראלי שעוסק ביחסים בין אם לבת. ומסופר מנקודת המבט של הילדה בת העשר. אחת התימות הקבועות בקולנוע המקומי והעולמי הוא יחסים בין אב לבנו. ובתוך ההקשר הזה, זה מסעיר לראות פתאום סצנות יפיפיות ועדינות של ילדה שמחפשת לשווא את המבט של אמא שלה, שלא נח עליה אך פעם, או סצנות ברוטליות כמו ילדה גדולה שמרימה לאמא שלה את החולצה ומנסה לינוק ממנה בכוח.

בכל אופן, בעקבות המחווה בפסטיבל, מיכל ואני מאד התקרבנו. וכשהיא החלה לצלם את סרטה החדש: "הדרך לאן" ושאלתי אותה אם היא זקוקה לעזרה, היא שאלה אם אוכל לצלם קצת "מאחורי הקלעים" או אם אני מכירה מישהי/מישהו שיכולים לעשות את זה. באתי לסט עם הצלם עדי מוזס ואחרי ימים ספורים הבנתי שיש כאן פוטנציאל משמעותי לסרט.

אז הרעיון עלה על הסט?

כן, זה היה סט דל תקציב שנישא ברובו על כתפיים של שלוש נשים בנות שבעים: בת-אדם עצמה כמובן, הציירת אריאלה ווידזר שעשתה ארט ורבקה טומן שהיתה עוזרת במאית. זה היה סט מצומצם אבל עם חדוות יצירה אדירה ומעוררת השראה. ומיכל, ידה היתה בכל. תאורה, ארט, צילום, בימוי שחקנים כמובן. כמו רוח תזזית שלא נחה לרגע. כבר ביום הראשון של הצילומים הרגשתי שיש כאן משהו שמאד מעניין אותי. למשל, בת-אדם צילמה סצנה של דיאלוג בין אמא לבן. האם שוכבת במיטה, היא עומדת למות. אנחנו צילמנו את הסצנה מחוץ לחדר שבו היא מתרחשת. רואים שם את מיכל צופה במוניטור במתח ובריכוז מוחלט. ואת רבקה, עוזרת הבמאית נשענת על המשקוף, אוחזת את שעון העצר בידה, כאילו חייה תלויים בו. ובנתיים שומעים חלק מהדיאלוג האקזיסטנציאליסטי מתוך הסרט: "איפה הכל? כל מה שהיה". ובשבילי הכל התחבר, כבר ראיתי בעני רוחי את רוח הסרט, שמעתי את תקתוק השעון הקבוע בקולנוע של ברגמן והבנתי שבעומק של הדברים, הסרט הוא גם על הזמן. הזמן שעובר. על להחזיק את הזמן, לעכב אותו, למרוד בו, דרך היצירה.

ואיך השגת תקציב, דרך הקרנות?

דבר ראשון, שאלתי את מיכל, אם היא בכלל מעוניינת שאעשה עליה סרט תיעודי והיא ענתה לי שתשמח אבל שכדאי לי להפסיק לבזבז את הזמן ושאכתוב כבר פיצ'ר. לא הקשבתי לה. היתה לי מן תחושה חזקה שזה משהו שאני חייבת לעשות, שזה ביני לבינה. אקט של אהבה שאני רוצה לשחרר לעולם. עשיתי את הסרט במשך שנה לבד. השאלתי מצלמה מחבר וצילמתי לבד, למרות שאין לי שום אספירציות לצילום, אבל לא היה לי זמן לחכות למימון. במקביל הגשתי לקרנות ולגופי שידור. זה לקח המון זמן, אבל הדחיות של הגורמים המממנים דרבנו אותי. רק בשלב מתקדם של הסרט, הצטרפו עוד גופים תומכים.

את מראה בסרט את הביקורת הקשה שבת-אדם ספגה. אני לא חושבת שמישהו היום היה כותב ככה, בלי בושה.

כשרק הכרנו, מיכל סיפרה  לי שהיא עברה לינץ' ביקורתי. לא האמנתי לה לגמרי. ואמרתי לעצמי שהיא בטח מגזימה ושכל יוצר/ת זוכה לביקורות קשות מדי פעם. רק כשעבדתי על הסרט, במהלך התחקיר המעמיק, ראיתי את כל מה שנכתב והזדעזעתי. הבנתי שהיא לא הגזימה, להיפך. בחיים לא קראתי דברים כאלה.

אני חושבת שבסרט את מראה רק טעימה מזה, ואני בטוחה שאת לא מראה הכל. וכשאת רואה את זה את אומרת לעצמך, זה רק מה שהיא מראה לנו, אז מה עוד היה.

כן. זה שובר לב וגם מעורר זעם עצום.

גם את קולטת שהביקורות הן לא ענייניות בכלל, הן עליה, ועל הגוף שלה.

בעיניי זה בלתי נתפס.

בסרט יש אלמנטים ביוגרפיים, שמגיעים לא באמצעות ראיונות, אלא באמצעות הסרטים של מיכל עצמה, שהם כמו ארכיון וראיונות ביחד.

לא רציתי סרט של  "ראשים מדברים", לא שלה עצמה ולא של א.נשים שידברו עליה. אלא קיוותי למצוא דרך אלטרנטיבית  לספר את הסיפור שלה ושל יצירתה ודרכה גם לספר את הסיפור של "האישה היוצרת" או "האישה הבמאית". בכל זאת, בתחילת הדרך צילמתי שני ראיונות ממושכים עם מיכל, שמאוחר יותר השתמשתי בחלקים מהסאונד שלהם. בסופו של דבר, מה שנוצר זאת צורה קולנועית של זרם תודעה. כביכול מיכל מספרת את הסרט מתוך תודעתה וזכרונותיה. היתה כאן הזדמנות נדירה ליצור בסגנון הספציפי הזה, כי יש המון חומרים שלה לאורך תקופה של למעלה מ-40 שנה. קורפוס עצום של עשייה, של הסרטים שלה, שהיא משחקת בחלקם ושל הסרטים של בן זוגה הבמאי משה מזרחי שהיא משחקת בהם. וחלק מסרטיה הם אוטוביוגרפים ובחלקם היא גם מדברת בעצמה על "האישה היוצרת", כמו למשל ב"איה- אוטוביוגרפיה דמיונית". חלק ניכר מחומרי הסרטים עולים בסרט כמו זכרונות של מיכל שצפים בתודעתה בהווה. הם לא מתפקדים כאילוסטרציות, אלא כחומרים שנובעים מתוכה, מהנפש שלה, הם רגשיים ולא אינפורמטיביים.

מאד עוזר שהסרטים של מיכל הם ממש החיים שלה.

זה נכון, אבל בכל זאת צריך לזכור שרק שלושה מסרטיה: "על חבל דק", "בן לוקח בת" ו"איה- אוטוביוגרפיה דמיונית"- הם אוטוביוגרפים והיא עשתה 13 סרטים. בסרט שלי הצגתי גם סצנות מסרטים שבהם היא משחקת ולא רק מביימת, כמו "אני אוהב אותך רוזה" (של משה מזרחי), סרט תקופתי וכמובן שלא אוטוביוגרפי, מבחינת סיפורה של בת-אדם. אבל המיקום של הסצנה בסרט מעניקה הקשר אוטוביוגרפי, שמדבר על הזוגיות בינה לבין משה, כי זו סצנה של דיאלוג בין אוהבים. אבל אני מוכרחה לומר משהו. בגלל שהסרט יוצא עכשיו לקולנוע, אני מתראיינת לא מעט, מדברת הרבה על תחביר ושפה קולנועית וכולי. ומנסה לעשות פירוק או אנליזה לתהליך היצירה והתהליך שעברנו בחדר העריכה, העורך גדעון לצמן ואני. אבל בסופו של דבר, מעבר להחלטות הצורניות והתימטיות. השורה האחרונה היא שהסרט הזה פשוט נעשה מתוך אהבת נפש ומתוך קרבה פנימית עצומה. הוא נובע ממקום עמוק מאד שלא ברור עד תומו גם לי, משם הוא נוצר. וזה לקח זמן רב וזהירות גדולה.

ככה צריך לעשות סרטים בזהירות. אנחנו מדברות כאן על בני אדם, חייבות להיזהר. אין בזה משהו רע.

נכון. בטח בסרטים תיעודיים.

ממש רואים את הזהירות והרגישות הזאת בסרט. אני חושבת שהסרט הזה… אני באה להגיד שהוא מאד חשוב, אבל אז אני נזכרת שכשאומרות על סרט שהוא חשוב, לרוב זה בא להגיד באותה נשימה שהוא סרט לא טוב, אבל הוא חשוב. ככה היה גם עם הסופרג'יסטיות, ועם עוד סרטים של נשים או מיעוטים אחרים. כאילו נשים לא יכולות לעשות סרט גם חשוב וגם טוב. הרי אם סקורסזה עושה סרט חשוב, ברור שהוא גם טוב. אבל נשים – לא. אז מה שאני רוצה להגיד שהסרט הזה הוא בעיניי גם חשוב מאד וגם מעולה. אני חושבת שממש צריך את הסרט הזה. מדובר באשה, שדרך הסיפור שלה מתבטא הרבה מהסיפור של נשים בקולנוע הישראלי בכלל.

לפעמים יש דימוי שמפעיל רגשית את היצירה. בסרט הזה, ראיתי את מיכל כז'אן דארק. זו שנשאה על גופה באופן ליטראלי ממש את הדרך של נשים בקולנוע. שעברה את הויה דולורוזה הזאת, את מסע הייסורים הזה במשך שנים ארוכות. כשהגענו לשלב של כתיבת המוסיקה, ביקשתי מהמוסיקאי אשר גולדשמידט לצפות בסרט האילם של קרל תאודור דרייר מ-1928 "הפסיון של ז'אן דארק" ובהשראתו פיצחנו את הקו המוסיקלי של הסרט. אותו פס-קול אגב, היה השראה לסרט ישן שלי "מתמורפוזה" שעסק בשילוב בין מיתוסים של אונס לבין עדויות של אונס וגילוי עריות.

מה שעצוב נורא, זה שהיא היתה צריכה לעבור את כל זה, ונשים בתעשייה הזו היום, במאיות אבל לא רק, עדיין עוברות את זה!  היא פתחה לנו דלת, אבל הרבה נשים עדיין עוברות את אותה הדרך, עם הדלת הזאת. תקחי למשל את הביקורות על מיה דרייפוס או על נטלי פורטמן, זה לא שדיברו על הסרטים שלהן, דיברו עליהן.

נכון. במקרים רבים מאד נשים עדין נשפטות באופן לא ענייני ונאלצות לספוג ביקורת הנוגעת לגוף או לאישיות שלהן ולא ליצירה עצמה.

ואף על פי כן ולמרות הכל – אנחנו בדרך למעלה. תספרי לי משהו מרים לסיום.

העשייה של הסרט התמשכה במקביל לנסיונות כניסה להריון ואחר כך להריון עצמו  ולשנת חייה הראשונה של בתי אליה. אני מאמינה שהיתה לזה השפעה גדולה על אופי הסרט. שאפשר להודות שהוא הורמונלי מאד. את הסצינה האחרונה של הסרט – כשמיכל מצלמת אותה ואת משה, צילמתי בתחילת החודש התשיעי. נסעתי על הטוסטוס עם שתי מצלמות ושתי חצובות וסאונד (ציוד כפול לי ולמיכל) וכשהגעתי ראיתי שכל המושב רטוב ונבהלתי כי הבנתי שירדו לי המים. בכל זאת עליתי אליהם, לאט לאט, התיישבתי על המדרגות מול הדלת וחשבתי מה לעשות. בסוף החלטתי, להכנס ולצלם ואח"כ לנסוע לבית-חולים. נכנסתי, צילמתי את אחת הסצנות הכי יפות בעיניי בסרט, רעדתי מהתרגשות ומלחץ ובסוף גיליתי שהמושב היה רטוב ממי גשמים שעלו מכובד המשקל שלי ושל הציוד. המים ירדו שבועיים אחר כך במשמרת עריכה.

 

הסרט, כאמור, יוקרן החל מיום רביעי (24.8) בסינמטקים ברחבי הארץ. אפשר לראות את הטריילר שלו כאן.

השאירו תגובה