מרסל ניניו

מאת נורית לניר כרמלי פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

מרסל ניניו (ב' בחשוון, תר"ץ, 5 בנובמבר 1929 קהיר, מצרים) הייתה חברה ברשת הריגול היהודית במצרים, שפעילותה נחשפה בידי המצרים ונודעה בשם העסק הביש או "הפרשה". הייתה אסירה בקהיר במשך 14 שנה (1968-1954). חיה בישראל.

ילדות ונעורים

נולדה בשנת 1929 בקהיר לפאני לבית חיים וליעקב ניניו, בת זקונים אחרי שני בנים. ערב מלחמת העולם הראשונה עזב אביה את בולגריה למצרים, כדי לא להתגייס לצבא הבולגרי. הוא היה טכנאי בחברה צרפתית לפיתוח מערכות-מים ובין היתר היה אחראי על התקנת רשת האינסטלציה של מלון "המלך דוד" בירושלים, שם התגורר כשנה, כאשר המשפחה היתה במצרים. אמה היגרה למצרים מטורקיה עם הוריה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

המשפחה התגוררה במרכז קהיר וניניו למדה בבית הספר היסודי של הקהילה היהודית בעיר. היא הצטיינה בכדורסל, בשחייה ובהתעמלות.1 לאחר מות האב בשנת 1939 עזבו אחיה את הבית. היא ואמה עברו להתגורר בהליופוליס, שם למדה ב-St. Mary’s College, בית ספר תיכון אנגלי.2

בסיום לימודיה שלטה היטב באנגלית ובצרפתית. בשנת 1947 הצטרפה לקבוצת הכדורסל של מועדון הספורט היהודי "הכוח" והחלה נוסעת ברחבי מצרים לתחרויות. בעקבות אירועי 1948 נפגעה שגרת החיים של היהודים במצרים, והשלטונות הפסיקו את פעילות המועדון. היא התקרבה לתנועת "השומר הצעיר" ואף נרשמה ללימודי עברית. בשנת 1950 כבר הייתה נחושה בדעתה לעלות לישראל, אך בשל מחלת אמה נאלצה להישאר במצרים. היא למדה הדפסה וקצרנות והחלה לעבוד כמזכירה של מנהל בחברת יבוא בריטית גדולה בקהיר. בכל אותה עת המשיכה לעסוק בספורט.

גיוס לרשת הריגול

עם קום המדינה הוקמה במחלקת המודיעין שבמטה הכללי של צה"ל יחידה מבצעית שמטרתה לעסוק במשימות מודיעין בעת מלחמה, יחידה 131.3 בשנת 1951 נשלח למצרים קצין מיחידה 131, סרן אברהם דר, כדי לגייס צעירים יהודים ציונים ולהפעילם למשימות איסוף מידע במסגרת היחידה. דר נעזר לצורך משימה זו באיש הקהילה היהודית בקהיר והפעיל הציוני ד"ר חיים (ויקטור) סעדיה ובנציג הסוכנות היהודית במצרים, שלמה הלל, לימים שר בממשלת ישראל, יושב ראש הכנסת וחתן פרס ישראל על מפעל חיים.

הקשר בינה לבין סעדיה, שחיפש מתנדבים בעלי רוח ציונית, נוצר דרך חברתה, נינט פיצ'וטו. סעדיה קישר בינה לבין שלמה הלל, ובפגישה עמו היא הדגישה שהיא המפרנסת העיקרית של משפחתה וביקשה שידאגו לאמה במקרה הצורך. אמה נפטרה ב-1953, לפני נפילת הרשת. ד"ר משה מרזוק היה בין הרופאים שטיפלו בה.

ניניו התנדבה לרשת שהקים דר במצרים. תפקידה היה לקשר בין אנשי הרשת, ולהעביר חבילות בין שתי החוליות, באלכסנדריה ובקהיר. אברהם דר הכיר לה את חברי החוליה הקהירית ונסע עמה לאלכסנדריה להכיר את חברי החוליה האחרת. ב-1952 הכירה את מאיר (מקס) בינט, קצין מיחידה 131. הוא היה יליד גרמניה, נכה מלחמת העצמאות ולאחר מכן רס"ן בחיל האוויר הישראלי. בעברו עסק במשימות מודיעיניות בעירק. עם הגיעו למצרים מסר לניניו חבילות עבור שתי החוליות, וממנו למדה לצלם ולכתוב בדיו סתרים.4

נפילת הרשת

מדינת ישראל קידמה בברכה את עלייתו של נאצר לשלטון במצרים, לאחר מהפכת הקצינים החופשים בשנת 1952, שהדיחה את משטר המלוכה. בישראל ציפו שהמשטר החדש ירכז את מאמציו בפיתוחה של מצרים, וקיוו שהסכמי שביתת הנשק משנת 1949 יומרו עתה בהסכמי שלום קבע. אולם, במהרה, התברר שמטרתה של מצרים הייתה להפוך את המזרח התיכון לאזור בשליטה הגמונית מצרית. המשטר החדש במצרים התגרה בישראל והוציא פיגועים לישראל.

בשנת 1954 החליטה ממשלת בריטניה להוציא את צבאה ממצרים. לפי הסכם הפינוי בינה לבין מצרים, הייתה עתידה בריטניה להוציא את כוחותיה מאזור תעלת סואץ ולהעביר לרשות הצבא המצרי מצבורים גדולים של נשק, תחמושת, חלקי חילוף, מחנות צבא, שדות תעופה ומערכת מכ"ם משוכללת.5 הוחלט באמ"ן לנסות לחבל במתקנים בריטיים ואמריקאים במצרים במטרה לסכל את ההחלטה הבריטית. לשם כך, הוקמו שתי חוליות, שבמקור תפקידן היה לעזור ליהודי מצרים בשעת צרה, אחת באלכסנדריה ושנייה בקהיר.

לפי עדותו של ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הוא קיבל הוראה משר הביטחון פנחס לבון, להפעיל את החוליות הללו במגמה לעכב את ההסכם על פינוי סואץ. לבון מצדו, הכחיש את גרסתו של גיבלי וטען, כי לא שוחח על נושא זה עם ראש אגף המודיעין בצה"ל אפילו פעם אחת. 6. מפקד החוליות היה אברי אלעד, שלאחר שנים יתברר שבגד באנשיו. הוא היחיד מבין אנשי הרשת שהצליח להימלט ממצרים לאחר נפילת הרשת. אלעד נשפט בישראל באשמת מגע עם סוכן זר ומתן עדות שקר, וישב בכלא במשך עשר שנים. החוליה האלכסנדרונית ביצעה מספר פעולות בקהיר ובאלכסנדריה. במהלך אחת מהן אירעה תקלה כשמטען חבלה מאולתר התלקח בכיסו של פיליפ נתנסון, אחד מחברי החוליה, על מדרגות קולנוע 'ריו' באלכסנדריה. בזה אחר זה נעצרו חברי הרשת ולאחר תקופה של חקירות ועינויים הועמדו לדין.7

מעצר ומשפט

בעת שחברי החוליות נעצרו שהתה ניניו בעיר החוף ראס אל-בר, והגיעו לאוזניה שמועות שחבריה נעצרו. ניניו חזרה לדירתה ושרפה כל דבר שיכול היה להעיד על פעולותיה. היא חיכתה שמפעיליה יבואו לקחתה: "חיכיתי כמו עכבר בתוך כלוב". 8 היא נעצרה ונלקחה לאלכסנדריה לחקירות תוך עינויים קשים, ובמהלכם ניסתה להתאבד. היא נפצעה באורח קשה, אושפזה בבית חולים למספר חודשים ומשם הובלה לבית המשפט. לאורך עדותה בבית המשפט, חזרה שוב ושוב על משפט אחד: "אני יודעת, אך אני לא רוצה להגיד". יצחק, אחיה, שהיה קומוניסט, ועל כן גם הוא נרדף על ידי השלטונות, שילם את שכרו של עורך הדין שלה. רק שנה לאחר שנאסרה נפגשה ניניו עם אחיה, יצחק, ומאז ועד שעזב את מצרים בשנת 1961, נהגו להיפגש אחת לחודש בכלא.

ניניו נידונה ל-15 שנות מאסר. יתר חברי הרשת נידונו אף הם לתקופות מאסר ממושכות עם עבודות פרך. משה מרזוק ושמואל עזר, מפקדי החוליות בקהיר ובאלכסנדריה, נידונו למוות בתלייה. מקס בינט התאבד בתאו במהלך המשפט, פיליפ נתנסון וויקטור לוי נידונו למאסר עולם, רוברט דסה נידון אף הוא ל-15 שנות מאסר, מאיר זפרן ומאיר מיוחס נידונו לשבע שנים, סזאר כהן ואלי נעים זוכו.9

עם סיום המשפט, החל משפט של האחים המוסלמים, אשר ננזפו על ידי הגנרל יוסוף דיגווי ששפט גם את אנשי הרשת, באומרו שהם אינם גברים בכך שלא לקחו אחריות על מעשיהם: "תתביישו לכם! אתם גברים? אתם זוכרים איך הבחורה היהודייה התנהגה פה בבית המשפט? קחו דוגמא ממנה. לכו מהפרצוף שלי!". עד כדי כך עשתה רושם על השופטים.10

מרסל ניניו על ספסל הנאשמים; מאחוריה "הכלוב" בו ישבו שאר חבריה הנאשמים. מקור: אתר נידוני קהיר

בישראל

בארץ דווח על הכישלון במגבלות הצנזורה, בכינויים מרומזים כ"עסק הביש" ו"הפרשה". שאלה מרכזית עדיין עומדת במרכז הדיון "מי נתן את ההוראה" להפעלת הרשת, אף שלא הוכשרה למשימות חבלה. בנוסף, היו לפרשה השלכות פוליטיות מרחיקות לכת. ראש אמ"ן, אל"מ בנימין גיבלי ושר הביטחון פנחס לבון הודחו, ממשלות נפלו בעטיה, קריירות של מדינאים ואנשי צבא נקטעו בגינה ואף ראש הממשלה דוד בן גוריון נאלץ להתפטר בעקבות אותה פרשה.11

בראיון שנערך בינואר 2016 עם ניניו ורוברט דסה, אמר דסה שהשאלה שצריכה להישאל היא לא "מי נתן את ההוראה", אלא "מדוע ניתנה ההוראה".12

בודדה בכלא

ניניו היתה כלואה בבית סוהר בקהיר. בעוד שחברי הרשת הגברים היו בכלא יחד, היא התמודדה לבדה עם החיים בכלא הנשים. בהיותה ציונית שנשפטה באשמת ריגול לטובת ישראל, מרבית הזמן היתה מבודדת מיתר האסירות הפוליטיות, קומוניסטיות ברובן. מעת לעת הצליחו החברים ליצור עמה קשר באמצעות מכתבים ושמועות שהעבירו אסירים אחרים.

במהלך מאסרה יזמה הקמת קבוצת כדורסל לאסירות, שיעורי ריקוד, סריגה ושימשה כאסיסטנטית לרופא בית הסוהר. אנשי הקהילה היהודית בקהיר ביקרו אותה לעתים ובכל חודש העבירו כספים לחשבונה בכלא, בעזרתם היתה יכולה להשיג מזון ולשרוד במציאות הקשה של הכלא. רוב השנים היתה אסורה בכלא המרכזי של קהיר, ובשלב מאוחר יותר הועברה לכלא קנתר בקהיר.13

ניניו בצילום מבויים עבור העיתונות בתאה בכלא קנתר / מקור: אתר נידוני קהיר

בין תקווה לייאוש

לאחר מבצע קדש בשנת 1956 הוחמצה הזדמנות לשחרורם של ניניו וחבריה. בין 5,000 השבויים המצרים שהיו בידי ישראל, היה גם גנרל יוסוף דיגווי, מושל עזה, שהיה אב בית הדין ששפט אותם וגזר את דינם בשנת 1954. אך ישראל לא ביקשה לכלול את אסירי ה"פרשה" במסגרת חילופי השבויים. חילופי השבויים התבצעו ותמורת 5,000 השבויים המצרים, הוחזר שבוי ישראלי אחד, הטייס יונתן אטקס. ניניו העידה שבאותה תקופה נצטבר בלבה "משקע כה עמוק של מרירות, שעד היום לא חלף כליל…".

עד היום לא ניתנה תשובה לשאלה מדוע החליטה מדינת ישראל לא לכלול את אסירי הפרשה בעסקת חילופי השבויים. ישנה טענה שלפיה הם הופקרו במתכוון כדי למנוע את פתיחתה מחדש של פרשת עסק הביש בישראל, ויש האומרים שהייתה זו רשלנות. לגבי דבר אחד אין ספק: בשנת 1957 ניתן היה להשיג את שחרורם של השישה במסגרת חילופי השבויים בין ישראל למצרים.14

לאחר מלחמת ששת הימים נעו אסירי הפרשה וניניו ביניהם בין תקווה לייאוש, בחשש מפני אכזבה נוספת, כפי שחוו לאחר מבצע קדש. בריאיון לעיתונאית מעריב תהילה עופר אמרה ניניו:

Cquote2.svg

"במלחמת קדש קיווינו שנוחלף בשבויים, שעימם נימנה גם מי ששפט אותנו, הגנרל דיגווי, שבמלחמת סיני היה מושל עזה. במלחמת ששת הימים שוב שמענו על חילופי שבויים ושוב באה אכזבה. לכן, כשבא יום השחרור, לא האמנתי".

Cquote3.svg
– ראיון עם מרסל ניניו, מעריב, 1982

השחרור

לאחר מלחמת ששת הימים היו בידי מדינת ישראל למעלה מחמשת אלפים שבויים מצרים. בידי המצרים היו 13 חיילים שבויים, אסירי הפרשה, וולפנג לוץ (זאב גור אריה), שנשפט למאסר עולם על ריגול לטובת ישראל, ואשתו וולטרודה, שנשפטה לשלש שנות מאסר. בכל שנות שהותו בכלא לא התגלתה זהותו האמתית (ישראלי, קצין בצה"ל) והמצרים חשבוהו לגרמני הרפתקן בעל עבר נאצי.15 נאצר התעקש לשחרר רק את 13 החיילים, ושר הביטחון, משה דיין, היה בדעה שיש להסכים לחילופי שבויים חיילים מול שבויים חיילים. ראש המוסד דאז, מאיר עמית, איים בהתפטרות אם לא ישוחררו כל האסירים. הוחלט לשלוח מכתב לשבויים במצריים דרך הצלב האדום ולברר אם הם מסכימים לעכב את שחרורם עד שיוסדר עניינם של אנשי הפרשה. השבויים הסכימו. 16

בשנת 1968 הוסכם על שחרורם של ארבעת האסירים שנותרו בכלא: מרסל ניניו, רוברט דסה, ויקטור לוי ופיליפ נתנסון, ועל שחרורם של וולפנג לוץ (זאב גור אריה) ואשתו וולטרודה. ב-12 בפברואר 1968 הם הגיעו ארצה.17

חייה בישראל

לאחר הגיעה ארצה הוענקה לניניו דרגת סגן אלוף בחיל המודיעין. היא למדה עברית באולפן ולאחר מכן ספרות אנגלית ואמריקאית ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1971 התחתנה עם אלי בוגר. השושבינה בחתונתה הייתה ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר. הם חיו שנים רבות ברמת השרון. נישואיה בישראל היו הפרסום הראשון שהותר על ידי הצנזורה לכך שחברי הרשת מצויים בארץ. היום היא מתגוררת בהוד השרון.18

מרסל ניניו בחתונתה. משמאל: גולדה מאיר / מקור: מבצע סוזאנה

לקריאה נוספת

• חגי אשד, מי נתן את ההוראה: מי נתן את ההוראה: "העסק הביש", פרשת לבון, והתפטרות בן-גוריון, ירושלים: עידנים, 1979.
• אביעזר גולן, מבצע סוזאנה: הסיפור המלא של נדוני ה"פרשה" מרסל ניניו, ויקטור לוי, רוברט דסא, פיליפ נתנסון, ירושלים: עידנים, 1976.
•  איסר הראל, אנטומיה של בגידה: "האדם השלישי" והמפולת במצרים, ירושלים: עידנים, 1980.
•  יוסף מרזוק, את אחי אנכי מבקש: לאורו של משה ובצילו, ישראל: א.ר.ת. ביוגרפיות, 2013.

קישורים חיצוניים

מרסל ניניו באתר נדוני קהיר.
• ראיון עם מרסל ניניו ורוברט דסה, ינואר 2016, אתר נידוני קהיר.
• אורי איתיאל, מצגות על נדוני קהיר, אתר נידוני קהיר.
• עסק הביש באתר מל"מ: המרכז למורשת המודיעין.
"הקשר הישראלי" עם בן כספית, הטלוויזיה החינוכית, 7.12.2014.
ראיון עם מאיר זפרן על עדותה של מרסל ניניו בבית המשפט, אפריל 2013.
אוסף התצלומים של מאיר מקס בינט, שמואל עזר, ד"ר משה מרזוק, ויקטור לוי, פיליפ נתנוסן, רוברט דסה, מאיר זפרן ומאיר מיוחס באתר נידוני קהיר.
• ערב הוקרה לאסירי פרשת "עסק הביש"ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון, 1989.
• תלם יהב, מבצע סוזנה: הסוףידיעות אחרונות, 20.11.2017.
• אילן נחם, כשלים ולקחים, מבט מל"מ 71, ינואר 2015.
• אליישיב רייכנר, המושכחים, מקור ראשון, מוסף דיוקן, 3.10.2014.
• פליקס פריש, אותות הוקרה מהנשיא לגיבורי "עסק הביש", מעריב, 25.3.2005.
• אריה אבינרי, הוא כבר לא יסלח, מעריב, 2004.
מכתב מאת מאיר עמית, 15 בדצמבר 1997.
• תהילה עופר, "וירעו אותנו המצרים", ריאיון עם מרסל ניניו, מעריב, 1982.
• נתן אלתרמן, "הטור השביעי: הדף הפתוח", דבר, 11.2.1955.
משה מארזוק וש. עזאר הועלו לגרדום בקאהירמעריב, 31.1.1955.
• "מאמץ אחרון להמתקת הדין", מעריב, ינואר 1955.

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

 

הערות שוליים:

  1. אורי איתיאל, מצגת על נידוני קהיר, אתר נידוני קהיר.
  2. אביעזר גולן, מבצע סוזאנה: הסיפור המלא של נדוני ה"פרשה" מרסל ניניו, ויקטור לוי, רוברטדסא, פיליפ נתנסון, ירושלים: עידנים, 1976, עמ' 19.
  3. איסר הראל, אנטומיה של בגידה: "האדם השלישי" והמפולת במצרים, ירושלים, עידנים, 1980. עמ' 17.
  4. גולן, מבצע סוזאנה, עמ' 59.
  5. הראל, אנטומיה של בגידה, עמ' 13.
  6. חגי אשד, מי נתן את ההוראה: "העסק הביש", פרשת לבון, והתפטרות בן-גוריון, ירושלים: עידנים, עמ' 71–72.
  7. "פרשת לבון", הקשר הישראלי עם בן כספית, הטלוויזיה החינוכית.
  8. ריאיון עם מרסל ניניו ורוברט דאסה, אתר נידוני קהיר.
  9. ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון, ערב הוקרה לאסירי פרשת "עסק הביש", 1989.
  10. ריאיון עם מאיר זפרן על עדותה של מרסל ניניו בבית המשפט. 2013.
  11. אילן נחם, כשלים ולקחים, מבט מל"מ 71, ינואר 2015.
  12. ריאיון עם מרסל ניניו ורוברט דסה, אתר נידוני קהיר.
  13. גולן, מבצע סוזאנה, עמ' 207, 233.
  14. גולן, מבצע סוזאנה, עמ' 235–237.
  15. גולן, מבצע סוזאנה, עמ' 322.
  16. רוברט דסה, בחזרה לקהיר, תל אביב: משרד הביטחון, 1992.
  17. מכתב מאת מאיר עמית, 15.12.1997.
  18. מרסל ניניו, אתר נידוני קהיר.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

3 תגובות

  1. נורית ,תודה רבה על העבודה המעניינת שעשית ,זה סיפור שהכרתי הרבה שנים אבל לא לעומק ותמיד עניין אותי מה קרה שם

  2. מהרגע שלמדתי את הארוע הזה, הפכה מרסל ניניו לגיבורה שלי. מעריצה אותה . את הצניעות ואהבת הארץ. בכלל פרשה שיש ללמדה כמעשה גבורה גדול של צעירים יהודים תמימים ואוהבי הארץ.
    בזכות פרשה זאת אני גאה לציין ,שגם אני ילידת מצרים. שאחי היו פעילים במחתרת. שנכלאו. שגורשנו משם.