נָשִׁים מְסַפְּרוֹת בְּכָל מָקוֹם / אֵיךְ יָצְאוּ מִזֶּה וְזֶה יִקְרֶה / גַּם לִי, אֲנִי אֶגְדַּל כְּמוֹ / עליסה, בְּבַת אַחַת, בְּלִי / הֲכָנָה, וְלֹא אַזִּיל דִּמְעָה.
ארבעה שירים מאת יעל סטטמן

נורית

נוּרִית לָקְחָה הַתַּפּוּחַ
הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵר
לֹא הִתְמִידָה, הֶעֱמִידָה פָּנִים
יֵשׁ לָהּ אֵגוֹ חַלָּשׁ, אִיד
מִשְׁתּוֹלֵל, מֵכָל שֶׁלֹּא
מִתְמַלֵּא, לוֹקַחַת, זוֹרֶקֶת
הוֹלֶכֶת לְשַׂחֵק עִם יְלָדִים
אֲחֵרִים. מָה זֶה מְשַׁנֶּה
לָמָּה הִיא טוֹרַחַת לְנַסּוֹ
כַּמָּה זְמַן עוֹד יֵשׁ לָהּ
אוּלַי הִיא תַּעֲבֹר לַכְּפָר
כְּבָר לֹא יַלְדָּה וַעֲדַיִן
הַדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת מֵעַצְמָן.

 

גלית גוטמן

יָפָתִי, הָאֵם הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַפַּחַד
אַתְּ מְחַנֶּכֶת אוֹתִי בְּתֵשַׁע בַּבֹּקֶר בְּעָרוּץ
מִסְחָרִי, בְּלוּק מֻקְפָּד וְרֹאשׁ מֻטֶּה הַצִּדָּה
שֶׁיֵּשׁ דָּבָר כַּזֶּה 'צַד טוֹב' לַצִּלּוּמִים
יֵשׁ דָּבָר כָּזֶה בּוֹטוֹקְס לִפְנֵי גִּיל
אַרְבָּעִים, וּבְטוּשׁ מַדְגִּישׁ לִזְכֹּר שֶׁאִשָּׁה יָפָה
מֵתָה פַּעֲמַיִם.
אֲנִי מְגַשֶּׁשֶׁת בָּעוֹר, מְחַפֶּשֶׂת בָּאֶצְבָּעוֹת
בְּהַחְלָקָה אוֹבְּסֶסִיבִית בֵּין הַגַּבּוֹת, וּבַבְּעָתָה
שֶׁל הַגִּלּוּי
שֶׁעָבַרְתִּי אֶת הַקַּיִץ הָאַחֲרוֹן
לֶהֱיוֹתִי יָפָה.

מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת בֵּין הַמָּוֶת הָרִאשׁוֹן
לַשֵּׁנִי?
אֲנִי נִמְנַעַת מִצִּלּוּמִים
אֲבָל נִמְשֶׁכֶת לָרְאִי
וּמוֹתַחַת שׁוּב וָשׁוּב אֶת לְחָיַי
כְּמוֹ בַּשָּׁבוּעוֹת הָרִאשׁוֹנִים אַחֲרֵי הַשִּׁחְרוּר
כְּשֶׁהָיִיתִי מִתְעוֹרֶרֶת בְּבֶהָלָה
טוֹפַחַת עַל גּוּפִי רַק כְּדֵי לְגַלּוֹת
שֶׁהוּא רֵיק מֵהַנֶּשֶׁק הָאִישִׁי שֶׁלִּי.

 

כָּל הַמלָכוֹת כֻּלָּן

הָעוֹלָם יֶחְדַּל כְּשֶׁאַפְסִיק לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלֶיךָ.
אַתָּה כְּמֶטָפוֹרָה, אַל תַּחֲשִׁיב אֶת עַצְמְךָ,
אַתָּה כְּמִי שֶׁיָּכֹלְנוּ לִהְיוֹת, שֶׁכִּמְעַט הָיִינוּ,
אֲנִי מְפַחֶדֶת מֵהַבֹּקֶר שֶׁאַצְלִיחַ
לְהָקִים אֶת הַגּוּף שֶׁלִּי מֵהַמִּטָּה בְּלִי דַּחַף
לִנְשֹׁךְ אֶת הַשְּׂמִיכָה מִכְּאֵב, לִשְׁטֹף אֶת הָרֹאשׁ
מִתַּחַת לַכִּיּוֹר,
נָשִׁים מְסַפְּרוֹת בְּכָל מָקוֹם
אֵיךְ יָצְאוּ מִזֶּה וְזֶה יִקְרֶה
גַּם לִי, אֲנִי אֶגְדַּל כְּמוֹ
עליסה, בְּבַת אַחַת, בְּלִי
הֲכָנָה, וְלֹא אַזִּיל דִּמְעָה.
כְּשֶׁאַפְסִיק לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלֶיךָ
לֹא אוּכַל יוֹתֵר לַחֲתֹר חָזְרָה
בְּתוֹךְ הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי, שְׂעָרִי לֹא יִגְלֹשׁ עַד
מָתְנַי, עֵינַי לֹא יִהְיוּ סַקְרָנִיוֹת,
אֲנִי אַפְסִיק לְחַפֵּשׂ
אֶת הַדֶּרֶךְ הַחוּצָה,
כָּל כֻּלִּי אֶהְיֶה בַּחוּץ,
בְּלִי צֵל שֶׁל חֲלוֹם,
כֻּלָּן שְׂמֵחוֹת לָצֵאת מִזֶּה אֲבָל אֲנִי,
אֲנִי תּוֹקַעַת מָשׁוֹט בְּתוֹךְ
הַיְּבָבוֹת אֶל תּוֹךְ הַשֵּׁנָה,
הָרַחֲמִים הָעַצְמִיִּים,
הָעִפְעוּף, לִפְעָמִים יַלְדָּה אֲבוּדָה אֲבָל
תָּמִיד
מִכָּל הַקְּלָפִים, אֲנִי
כָּל הַמלָכוֹת כֻּלָּן.

 

בִּתִּי בּוֹכָה בִּשְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה

בִּתִּי בּוֹכָה בִּשְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה.
כְּבָר אֵינָהּ תִּינֹקֶת. בַּטֶּלֶפוֹן,
בַּעֲלִי מְסַפֵּר עַל הַגַּנֶּנֶת הַחֲדָשָׁה מֵאֲסֵפַת הַהוֹרִים.
אֵין לִי מָה לְהַגִּיד עַל הַגַּן שֶׁבָּחַרְתְּ לַיַּלְדָּה שֶׁלְּךְ,
כָּכָה הוּא אוֹמֵר. עַל רִצְּפָּת הַחֶדֶר
שְׁנֵי חַילֵי שַׁחְמָט לְבָנִים, עַכְבָּרוֹן שׁוֹכֵב עַל הַגַּב.
בַּחוּץ מְצַפְצְפִים. בִּתִּי מִתְהַפֶּכֶת בִּשְׁנָתָהּ.
טֶרֶם אָקוּם לַכֵּלִים, בִּקְפִיצָת רֹאשׁ אֶל הָרִצְפָּה
אֶתְפֹּס בֵּהִשְׁתַּקְּפוּת הָאוֹר,
צְהֻבָּה וּמְלַטֶּפֶת
אֶכְתֹּב בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

יעל סטטמן, פסיכולוגית, גדלה ביישוב הושעיה שבגליל התחתון ומתגוררת בתל אביב. בוגרת מסלול השירה של "הליקון"

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.