נעמית מור חיים מעידה

כותבת בסטטוס בפייסבוק מתאריך 24 בספטמבר 2013:

"…יד הגורל כיוונה הכל, וגאלה אותי היישר מטלפיו של שלום, אל הקסם הבלתי נדלה של לאור, שהשפיל מילולית בתיאורים מיניים, במשך שנה, שיעור אחרי שיעור את כולנו ובייחוד את

Atara Zachor Dayan
היפה, שלא היתה לו דרך אחרת לנכס. סליחה עטרה שלא ידענו איך להגיב אז. הוא הפך אותנו לשותפיו לפשע. ואני זוכרת ששמענו שעשה אותו דבר גם בשאר הכיתות.
מסתבר שכל שביקשה יד הגורל, היה שכולנו נגיע בטיימינג מתואם, כעבור 20 שנה להכיר זו את זו, ולהציל את הדור הבא ממנה עצמה. אז היא קצת הסתלבטה עליי היד בדרך, מגלגלת אותי ממטריד X לתוקף Y, אבל היה ברור שאני ביד טובה, ושגם הסיפור הזה ייגמר בגראנד פינאלה מהודק, ממש כמו שלאור רצה שנכתוב אצלו בשיעורי הסיפור הקצר. רק שיצא סיפור קצת ארוך, וכדי לתת איזה פיתול בעלילה, הועידה אותי אותה יד נעלמה, איך לא, לזכות לקפיצה המבהילה שלו עליי במעלית בית הספר. שהדפתי. ומזל שהיו רק שתי קומות לרדת.
חלל סגור. פחות משתי דקות. הכל כדי שאוכל לשתף עכשיו את כולכם, ולחתור לסוף מעניין יותר לסיפור.
לא קרה כלום. הוא המשיך בחייו כתוקף נשים ואני בחיי כנזהרת מגברים.
אולי קצת בטראומה ממעליות."

והטור ב-NRG שנמחק, מובא כאן כולו (תודה לשולפת ציפרניים):

מה שמותר לגברים: על אתרוגים כל השנה
משלום הרס"ר ועד לאייל גולן ויצחק לאור, החברה מאתרגת את אלו שממררים את חיי הנשים. בעידן הפייסבוק אפשר אחרת

נעמית מור חיים | 16/9/2014 16:28

אחד מקסמיה של הישראליות, שמנסה להדביק עצמה כל הזמן לכדי יישות משותפת, הוא יכולת השחזור האינטואיטיבית שלה לתנ"ך: לנצח נחלקת לשנים עשר שבטים, בעלי אינטרסים מנוגדים, ועל סף חלוקה חוזרת לשתי ממלכות – ישראל ויהודה. וכשצריך להתאחד – נכנסים בפלישתים. קלאסיקה. מדי פעם משתנים השמות של בתי האב המובילים: התנועה הקיבוצית או הפריקים, החרדים או הימין הכלכלי, במקום פשוט דן ויששכר. בתכלס זה אותו סיפור – גבר בראש השבט, סוללת עוזרים, רבבות מאמינים והרבה האבה האבה.

לאבות המאותרגים של כל קהילה מותר הכל, מעטפות, קומבינות, ובעיקר מותרות להם הנשים. חוקים על גבי חוקים לא מצליחים – ולעתים נדמה שלא מנסים – לשנות את הנתון הבסיסי הזה. יחסי מרות את אומרת? הצחקת את ראש השבט. תתפשטי מהר ותראי לנו איך עושה קיסם שיניים.

דוגמה מובהקת לכך זכינו לראות השנה במקרה אייל גולן, תוך העברת האשמה אל הנערות, אל הוריהן ואל מערכת החינוך, וזאת במקביל להסטת האש לעבר אביו, לרכילות ולגזענות. ולא לשכוח גם אזלת יד מתמיהה של המשטרה בחקירה, בסיוע תרבות הפורנו בואכה ריאליטי בואכה אונס, שנותנת לכל העניין ארומה סקסית ומגניבה. המהלך נעשה בגיבוי של שחקנים מרכזיים בשבט ההון-תקשורת אליו משתייך גולן, שלא הפתיעו בגישתם הצינית הרגילה.

נותרנו בתחושה עמומה כי מי שניצל את הנערות, סליחה את אייל גולן, היה בכלל מצבן הכלכלי, בשיתוף פעולה נדיר עם ריהאנה ומיילי סיירוס, שאשמות בניצול הגברי את התנהגותן הבוטחת מדי של נערות העולם. שהרי אם היו כל אלה נוהגות כרקפות מבוישות, לעולם לא היו חשופות לאלימות שמחופשת למין. לא ככה?

כמו כן קיבלנו תזכורת לכך שהגדרת "אונס" הוא עניין פנים גברי, שתמיד ייסגר מעל לראשינו, בהובלת המוסדות הגבריים, כשהפעם היו אלה משטרת ישראל וקשת קבוצת שירותי תקשורת.
גם בשבט הציונות הדתית הובהרו דברים דומים, כאשר הרב אלון הצליח לצאת בעונש מגוחך בעזרת השם ובעזרת מערכת המשפט על שניכס לעצמו נפשות, והפעם נערים, תוך שהוא ממלמל לאורך כל הדרך שנגרם לו עוול. מה שמרתק כאן בעיניי, מעבר לגיבוי מעורר השתאות של חלקים מן השבט, משל הייתה הציונות הדתית סניף של הכנסייה הקתולית לדורותיה שמגינה על כמרים הפוגעים בנערים, היא העובדה שהנערים שנוצלו על ידי כוכב הרוק אלון לא נאשמו בפתיינות או מופקרות מינית על ידי רוב הציבור, בניגוד למנוצלות של גולן.
לקרצף את הבסיס

אחת מחוויותיי המרובות בגלקסיית האתרוגים אירעה כשהייתי בת 19, עת התחתנתי, עזבתי את צבא הגנה לישראל, ופניתי ללמוד קולנוע, בין השאר בשל שלום רס"ר הניקיון, שהטריד מינית את רוב בנות הבסיס. ביני ובין שלום נשמר מרחק יחסי, מפני שהיררכית ופיזית לא הייתי בקרבתו, אבל צפיתי בהטרדות פיזיות ומילוליות רבות, וחברות התייעצו איתי על מה שהן עוברות.

הגשתי תלונה מרוכזת לנציב קבילות החיילים, ואף יידעתי על כך את שלום. מאותו רגע ביליתי יותר ויותר מזמני בבסיס על ברכיי, מספיגה בסמרטוט את החרכים ברצפת האבן ממי הספונג'ה המטונפים, כששלום עומד מעליי במרחק חמישה סנטימטרים, נותן לי הוראות לאן לנוע, וצוחק כמטורף. מעולם לא קיבלנו תשובה על הקבילה.

צעדתי בהקלה לעבר חיי החדשים בבית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל בירושלים, שם – הנחתי – מצויים אנשי תרבות שיגרמו לי לשכוח משלום הרס"ר. בחודשים הראשונים בלטו שיעוריו של המשורר והסופר יצחק לאור. מהלך השיעור כלל את הכפשת צוות בית הספר, עם דגש סקסיסטי על תלמידתו לשעבר של לאור, הבימאית והמורה אורנה בן דור, ששימשה בפיו דוגמה ניצחת ללמה אסור לנשים לביים. שאר השיעור הוקדש להתעמרות מילולית בחברתי לכתה, עטרה צחור-דיין, עם משפטים מטונפים שלא שמעתי כמותם מעודי. תהיתי איך אפשר לעצור את זה. חבריי בכתה התייחסו לכך בביטול; הסתבר שבכל כתה סומנה מישהי שסבלה מהתנהגות דומה.

נגדי מעולם לא כוונה ולו מילה מכלימה, והייתי מקורבנות המשנה שנחשפים לזוהמה, לפחות עד ליום שבו ירדתי עמו במעלית בית הספר ונאלצתי להדוף אותו מעליי. הוא אגב הציע שייקח אותי ברכבו לתל אביב ואני המשכתי ללכת המומה.

זו היתה אנקדוטה כה זעירה בעולם שעדיין לא עבר בו חוק ההטרדות המיניות, וכולו היה רווי במחוות מהסוג הזה לבחורה צעירה, כך שכמעט ולא שמתי לב. אמנם כעבור חודשים מועטים כשקיבלתי הצעת עבודה מהמעניינות בתחום לא תפקדתי בפגישה, כשכל תשומת לבי מופנית לבניין המתרוקן, ולכך שאיאלץ לרדת עם המפיק המבוגר לבד במעלית. לא קרה כלום, אבל החרדה הכריעה ולפגישה הבאה כבר לא הגעתי. אחרי כמה מחוות בסגנון עזבתי את התחום לשנים, רק כדי לגלות כי המטרידים והתוקפים מינית מצויים בכל תחום ושבט.

עשרים שנה מאוחר יותר, למדתי שעטרה חברתי לכיתה דווקא כן התלוננה, אך נאמר לה שלא ניתן להפסיק עבודתו של מורה בזמן כזה בשנה. גם היום – אחרי שהתפרסמו ברשת סיפורי תקיפה של משוררות צעירות שאותן התחייב לטפח, וגם סתם של נשים ברחוב, ואחרי תוכנית תחקירים ("המקור") בעניינו, ותלונת אונס של אשכר אלדן כהן במשטרה שנסגרה מחמת חוק ההתיישנות – יצחק לאור הוא אישיות מקובלת ומאותרגת. הוא כותב קבוע בעיתון "הארץ" שדואג לסגור את טוריו לתגובות באינטרנט, כיוון שהן תמיד עוסקות במעלליו, וקוראות להחרים אותו.

הוא מתכבד בהשקות לספריו בחסות "בית ביאליק", ומטפח קומץ מעריצים שמכפיש ומקעקע את אמינות המתלוננות. הם טוענים שמדובר בגדול סופרי זמננו, בפובליציסט מוביל בשורות השמאל. בראיון ל"הארץ" מכורתו, הוא הסביר את הטענות נגדו בכך שיש לו ליבידו.

צר לי לבשר חברים, אך אם מעולם לא תקפתם אשה, אז מר לאור ומערכת "הארץ" מציעים שתלכו להיבדק. אולי אין לכם ליבידו. בטור בעיתון לפני מספר חודשים, הגיב הגאון קל העט על שלל הדיונים האינטרנטיים העוסקים במעשיו, תחת הכותרת שעברה עורך: "תמשיכו לאונן בפייסבוק". והעיתון פרסם וכמובן סגר לתגובות. גם בשבט השמאל הלבן, אותתו לנו, אינכן אלא בבחינת קיסם שיניים.

משפנו אליי מעיתון "הארץ" לכתוב טורי דעה, התגובה הראשונית הייתה סלידה מהשתכנות במעונו של אדם כזה. מהר מאוד דיברתי על כך עם העורך שם והצעתי לו את הטור שלפניכם. הוא טען שאני מנסה לחבל לו במשרה ולהחריב את העיתון כולו.

חבר מהצבא הזכיר לי שגם את שלום הרס"ר דאגה מפקדת הבסיס לאתרג, וניסינו להיזכר על איזה סעיף. מן הנשייה העלנו שזה היה על בסיס היותו אח שכול. אני תוהה עד מתי יעלוזו גברים מעין אלה על בסיס שכול, ליבידו אומנותי, התיישנות, קשרים, הון או אצטלה מדעית, והאם יגיע זמן בו נוכל לזכות, על אותו בסיס, לפטור ממעשיהם?

הקהילות שלנו – למן המתנ"ס, עבור בחברות הפרטיות ועד למערכות הציבוריות – הן בבואות שונות של אותו בית שבו מתחוללת
פגיעה בידי האב, אך הילדה מנודה והמשפחה שותקת. עת לקחת אחריות ולהחרים מקרבנו את ראשי השבטים ובעלי הבית, עברייניי המין, גם אם לא נמצאה הדרך המשפטית למצות עמם את הדין.

עידן הרשתות החברתיות הוא גן עדן לאקטיביזם חברתי מהסוג הזה. ספרו את סיפוריכן ודווחו, דאגו לסביבה נקייה. מזה שנה שאני מנקה מחבריי ברשת את כל מי שמחובר עם לאור, ולא מרגישה שהפסדתי אף לא חבר אחד. הוא הפסיד כמאה לפחות, ששמעו את הסיפור והעדיפו להתרחק ממנו, ואני זכיתי לראות מאיזה חומר עשויים כמה משוררים, אנשי שלום ורוח.

החיבור המהיר בין נפגעות וקהל חבריהן הוא כלי אדיר, בעולם שבו שופטים ואישי ציבור עדיין מסוגלים לומר "אבל יש כאלה שנהנות!" או לגרום לילדה להדגים תנוחות אונס שעברה מבלי שביתם יחרב על ראשם, הדעת נותנת שרבות לא ירצו להתלונן. אבל הכלי המשפטי הכוזב אינו היחיד באמצעותו ניתן להרחיק אנשים מהחברה ומעמדות כוח. בואו נשתמש במה שעומד לרשותנו. מדובר במלחמת גרילה יומיומית שיכולה להפוך למהפכה, אם כולנו נספר ונוקיע, נחרים מוסדות ואירועים.

אני קוראת לבעלי עיתון "הארץ" לחדול מלתת במה ללאור ולהטיף מעליה מוסר על הכיבוש. עכשיו תורכן.

השאירו תגובה