נערה שהגיעה מהקצה האחר של העולם

כתבה ותמללה – מיכל זאבי

ביום רביעי, 11.2.2015, התקיים כנס "פרלמנט נערות" ה-12 בכפר סבא, תחת הכותרת 'נערות מנהיגות שינוי', בשיתוף עם עיריית כפר סבא ואתר התוכן לנשים "אונלייף".

בכנס השתתפו כ-450 נערות פעילות ב"פרלמנט נערות" ברשויות השונות, ביניהן: כפר סבא, בת ים, הרצליה, פארדיס ועוד.

אחת הדוברות בכנס היתה מהרטה ברוך-רון, סגנית ראש עיריית תל אביב יפו.

מהרטה סיפרה את סיפור עלייתה לארץ במסגרת מבצע משה ועל הדרך שעברה עד שהגיעה להיות סגנית ראש העירייה.

על אף שניתן להתווכח על המורכבות והבעייתיות של שיח מהסוג האינדיבידואליסטי שנוטה "לשים בצד" את ההיבטים של החסמים החברתיים הרבים שקיימים מעבר להצלחתו של פרט כזה או אחר, אזי לא ניתן להתכחש לעובדה שמהרטה היא אישה מרשימה, מרגשת ומעוררת השראה.

בתרבות הנוכחית, בה נחשפות נערות רוב הזמן לסוג אחר (וכמעט אחיד) של מודלים נשיים המכוון אותן להתמקד בעיקר בצורתן החיצונית, יש חשיבות גדולה לכל הזדמנות בה הן זוכות לראות ולשמוע נשים כמו מהרטה.

הבאנו להלן את תמליל דבריה של מהרטה ברוך-רון כפי שנאמרו על ידה באותו כנס:

"קודם כל חשוב לי מאד לומר לכן – אתן מדהימות כמו שאתן.

אני אגיד לכן שכבר קרה לי שראיתי אנשים יפים אבל אח"כ כשדיברנו ראיתי שהם לא יפים. הם לא יפים מבפנים.

כשאני מגיעה ברכב לכנסים עם העוזר שלי, והעוזר אומר שהוא עם סגנית ראש העיר אז מסתכלים עלי בתוך האוטו ושואלים "איפה היא?".

זה לא מובן מאליו וזה מפתיע, והאמת שאם לפני שלושים ומשהו שנה, אם מישהו היה אומר לי שאהיה סגנית ראש עיר בת״א לא הייתי מבינה על מה מדברים איתי.

התחלתי את חיי ביבשת אחרת. נולדתי באתיופיה בכפר קטן והיו שם חיים אחרים. לא היה חשמל ומים. לא הייתה טלוויזיה ולא רדיו ולא ידעתי על מה שקורה מחוץ לכפר.

מה שהייתי זה רועת צאן והייתי מביאה מים מהבאר הביתה כי לא היו מים זורמים.

לא היה בי"ס ורק מעט ילדים הלכו דרך רחוקה כדי ללמוד, ואני לא הלכתי.

תמיד ידעתי שבגיל 10,11 מקסימום 12 כבר יחתנו אותי ואעשה ילדים ואחיה בכפר.

בכפר הזה חיו בעיקר יהודים עם חלום גדול להגיע לירושלים ולחיות כיהודים. באתיופיה קראו לנו "פלשה" שזה פולשים, ותמיד היה לנו חלום להגיע לירושלים שזה היה גן העדן מבחינתנו.

ב 1984 התחילו לדבר על החלום כמשהו שעומד להתגשם ושנעשה מסע ארוך רגלי לסודן ומשם ייקחו אותנו לירושלים.

התחלנו את ההכנות למסע. אגרנו אוכל יבש, קנינו סוסים וחמורים, ואז, בהכנות, הבנתי שלא כולם עוזבים כי לא כולם יכולים לעמוד בתלאות הדרך. אז גם הבנתי שאימא וסבא וסבתא לא מצטרפים ושאני עוזבת אותם ועושה מסע לירושלים רק עם אבא וחלק מהאחים.

שאלתי איך אפשר להשאיר מאחור חצי משפחה? אמרו שאחרי שנגיע נמצא דרך לצרף אותם.

יצאנו למסע של 800 ק"מ בעיקר ברגל. הרבה מתו גם בדרך וגם כשהגענו למחנה הפליטים בסודן. במחנה ראינו אנשים שהגיעו שנה ושנה וחצי לפני ואז הבנו שיש לנו זמן שנצטרך לחכות שם. נשארנו במחנה הזה, באמצע המדבר, כשחלק מבני המשפחה נשארו מאחור והיינו בציפייה להגיע לירושלים.

אז התחילו להוציא קבוצות קטנות לישראל. אחרי חצי שנה של המתנה, עלינו אני ואחותי הקטנה לארץ. אחותי הגדולה חלתה ולא קיבלה אישור וכך עלינו רק שתינו ונקלטנו בפנימייה של עליית הנוער.

תחשבו מה המשמעות של ילדה בת עשר שמגיעה לפנימייה בישראל מכפר באתיופיה.

ראיתי פעם ראשונה טלוויזיה, חשמל, מכוניות ובניינים גבוהים ולא דיברתי את השפה ולא הכרתי את התרבות והמשחקים ששיחקו וזאת הייתה תקופה מאד קשה עבורי, כי לא רק שלא ידעתי איך להסתגל לעולם החדש הזה אלא ששאר המשפחה שלי התפרקה.

הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה להתפלל לאלוהים שיביא לי את המשפחה שלי, והתפילות שלי התגשמו כי האחים שלי ואבא שלי בסוף עלו ו-6 שנים אח"כ הגיעו גם אמא וסבא וסבתא.

אני רוצה לספר לכם על ההתמודדות שלי בפנימייה – זה נכון שחיכו לנו, ונתנו לנו אפשרויות וחינוך, אבל מצד שני הרגשתי גם שמתייחסים אלי כמשהו שונה ומוזר.

ילדים הקפיצו לי את הידיים על האפרו שלי והיו אומרים לי "שיער ליפה".

היתה מדריכה שהערצתי, והייתה תקופה שהייתה מחלת גרדת, והמדריכה אמרה לא להחליף בינינו בגדים כדי שלא נדביק אחת את השניה.

הייתי ילדה בת 11 ולא ידעתי מה זה לקנות שמלה בחנות. קיבלנו בגדים מהמחסן ונהגנו להחליף בינינו בגדים. ערב אחד לפני ארוחת הערב שמתי לב לשמלה אדומה עם נקודות לבנות של מישהי, ולבשתי אותה ונכנסתי לחדר האוכל. המדריכה שהערצתי אמרה לפני כולם "לא אמרנו שלא מחליפים?". אז אמרתי לה שלא היה לי מה ללבוש והיא הסתכלה עלי ואמרה "ושם באתיופיה היה לך מה ללבוש?".

אני זוכרת את העלבון הזה עד היום, אבל זה היה גם רגע מכונן שממנו התחזקתי כי כל כך נעלבתי אבל לא שתקתי ואמרתי לה שאסור לה להגיד דברים כאלו.

למחרת חיכיתי לרכז ואמרתי לו שהמדריכה אמרה לי שבאתיופיה לא היה לנו מה ללבוש ושנעלבתי מזה נורא. והוא שהתרוצץ והיה עסוק עם הסידורים של הבוקר, אמר לי להפסיק עם השטויות האלו. אז נכון שלא קיבלתי אמפתיה, אבל כנראה שאז הבנתי שיש גם אנשים כאלו וגם אחרים, ומהשלב הזה ידעתי שאני צריכה לעמוד על שלי בלי להבליג, ותמיד להגיד את דעתי אבל שזה לא תמיד יתקבל בהבנה כי אנשים לא מרגישים את העלבון שלי כמוני.

פגשתי הרבה אנשים טובים וקיבלתי הרבה עזרה ואחרי 6 שנים כבר הייתי סטודנטית באוניברסיטת חיפה.

הכניסה לאוניברסיטה והמפגש עם הישראלים הייתה עולם חדש שלא הכרתי, כי גדלתי בפנימייה עם ילדים עם בעיות ובאוניברסיטה פגשתי סטודנטים ושם הרגשתי שנקלטתי ושהגעתי לרמה של כולם. בשלב הזה הרגשתי שאני יכולה גם לתת חזרה לאחרים.

הקמתי עמותה, ובהמשך כשהיה לי תואר זה השלב שהרגשתי שאני מוכנה לצאת לעולם, להרגיש מה שאני רוצה ולהחזיר לחברה את מה שהיא נתנה לי.

לא הספקתי לספר חצי מהסיפור שרציתי לספר לכן, אבל אומרים לי שהזמן שלי נגמר אז אני רוצה להגיד לכן שהסיפור שלי מלמד שאם אני, נערה שהגיעה מקצה אחר של העולם, בלי לדעת קרוא וכתוב ו-10 שנים אח"כ מסיימת תואר ובסוף מגיעה להיות סגנית ראש העיר אז גם אתן יכולות".

מהרטה

מהרטה ברוך-רון (משמאל) בשיחה עם נערות מחוץ לאולם הכנס.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.