כתבות נוספות: התרבות של 2018 | סיכום השנה בפוליטיקלי קוראת
2018 היתה השנה השנייה לתנועת METOO#, וגם השנה נחשפו, התוודו, התפטרו, התנצלו, הכחישו, התקיפו, או בחרו שלא להגיב, גברים (וגם כמה נשים) מתעשיית הקולנוע על ההטרדות, התקיפות, האלימות המינית – או האלימות בכלל – כלפי שותפותיהן ושותפיהם לתעשייה. העלייה בעיסוק בהטרדות ובתקיפות המיניות, שהמדיה בהחלט תרמה לה תרומה חיובית, הובילה להרגשה ש"עידן חדש בפתח", מה שהיה הוא לא מה שיהיה, ועוד אמרות אופטימיות מצד נשים וגברים בעולם הקולנוע והטלוויזיה.
אולם, העיסוק בהטרדות, בתקיפות, באלימות על הסט ומאחוריו, הובילו גם לתפיסה שהחסמים היחידים בתעשייה הזו (וגם באחרות) לנשים הן אותן הטרדות ותקיפות. התפיסה הזו גורסת בעצם שהקשיים שלנו מתבטאים במיניות ואלימות, ולא לוקחת בחשבון חסמים וקשיים אחרים, וחבל. יתרה מזאת, התפיסה הזו הובילה לכך שמניעת הטרדות, תקיפות ואלימות על סטים – שהיא מבורכת! – נתפסת כפעולה הטובה ביותר שניתן לעשות, והראייה האמיתית לכך שהתעשייה וחלקים בה מתנהלים ברגישות כלפי נשים. אם לתת דוגמא, כאשר עומת אחד מבכירי הטלוויזיה בישראל עם העובדה המצערת שבערוץ הטלוויזיה שלו יש מיעוט של נשים בתפקידי מפתח ובכלל, והן גם משתכרות פחות מגברים, אמר אותו האדם – אני ממש בעד נשים, יש לנו נציבה להטרדות מיניות ואנחנו נלחמים בזה בכל הכוח.
אז תודה רבה. אבל אל תתנו לזה להסיח את דעתכן. המצב של נשים בתעשייה עדיין רע מאד – בוודאי מבחינה מקצועית. הנה ניתוח סטטיסטי קצר של הסרטים העלילתיים באורך מלא שעלו השנה על מסכי הקולנוע בישראל:
השנה עלו על מסכינו 270 סרטים עלילתיים באורך מלא. מתוכם, 236 בוימו על ידי גברים (88%), 28 על ידי נשים (10%), ו-6 בוימו במשותף (2%).
196 סרטים נכתבו על ידי גברים (בצוות או לבד – 72%), 27 על ידי נשים (כנ"ל, 10%), ו-48 נכתבו על ידי נשים וגברים במשותף (18%).
מעניין לציין כי מתוך הסרטים שנכתבו במשותף, 39 בוימו על ידי גברים, 6 על ידי נשים, ו-3 על ידי הזוג (גבר ואישה), שכתבו את התסריט יחד.
בזכות האתר rotten apples, אפשר לדעת גם באילו סרטים היו מעורבים גברים (ונשים) שהואשמו בהטרדה/תקיפה/ או אלימות מינית מסוג כלשהו. זוהי רשימה חלקית, שכן באתר אין הרבה מידע על סרטים שיצאו מחוץ לארצות הברית – אז ייתכן והמספר גדול יותר. בשנת 2018, 20 סרטים כאלו עלו על מסכינו. את כולם ביימו גברים. 11 מתוכם הופקו רק על ידי גברים, ושישה מתוכם הופקו על ידי צוות עם רוב גברי. בחמישה מתוך הסרטים, המפיק עצמו הוא שהואשם באלימות. בשלושה מתוך הסרטים היה זה הבמאי (רשימת המטרדינים/תוקפים/אלימים לכאורה ולא לכאורה, בסוף הכתבה).
ניתן לראות, אם כך, שמצב הנשים מאחורי הקלעים אינו מזהיר (10%). גם השנה, הקולנוע הישראלי עזר מאד למספר הנשים הכולל.
מתוך 32 סרטים עלילתיים ישראליים באורך מלא שעלו השנה על המסכים, נשים ביימו חמישה, וכתבו שישה. סרט אחד בוים במשותף, ושני סרטים נכתבו במשותף. אם נביט במספר הסרטים הכולל של השנה, תרמנו לא מעט למספר הנשים בבימוי ובכתיבה. אולם, אם נביט בשנים הקודמות, נגלה כי המצב בקולנוע הישראלי דווקא הדרדר מבחינת הנשים – משנים בהן נשים ביימו כמעט שליש מהסרטים (כמו 2016 ו-2015), ירדנו למחצית המספר. העלייה הגדולה נבלמה. מדוע? עוד מוקדם לדעת, אך ייתכן כי אחת הסיבות היא מחסומים הקשורים להמשכיות בתעשייה. מתוך הסרטים שהוקרנו השנה ובויימו על ידי גברים, 15 אינם הסרט הראשון של הבמאי. עבור הנשים, רק שתי במאיות הקרינו השנה סרט שאינו ביכורים: רוני קידר ודנה גולדברג. האם לנשים קשה יותר לעבור את "מחסום הסרט הראשון"? ואולי מדובר בהזדמנויות – 12 גברים ביימו לראשונה סרט באורך מלא (שהופץ), רק שלוש נשים עשו זאת.
הסרטים הישראלים תרמו גם לייצוגים של דמויות להטב"קיות על מסכינו. "הנשף", "מונטנה", "מות המשוררת" – בכולם דמויות ראשיות לטב"קיות. "הנשף" אף מגדיל לעשות ושם במרכזו דמות של נערה טרנסית. בסך הכל הופצו השנה בישראל 14 סרטים שהציגו דמויות להטב"קיות או עסקו בנושאים להטב"קים. חמישה מתוכם הוצגו או הופצו על ידי פסטיבל הקולנוע הגאה – TLVFEST, ומועדון הסרטים החודשים שלו. יש לציין שמתוך כלל הסרטים שעוסקים או מציגים להטב"ק, שלושה הציגו אותם בצורה שלילית על גבול המחפירה, או עשו ככל שביכולתם להעלים את הנושא ("המשימה", "רפסודיה בוהמית", ו-"מבוסס על סיפור אמיתי"). כך שלמעשה, להוציא את הסרטים הישראלים, פסטיבל הקולנוע הגאה יכול להיות גאה במיוחד: מועדון הקולנוע שלו אחראי ליותר ממחצית הסרטים עם הייצוגים הלהטב"קים החיוביים שהגיעו אלינו השנה.
בשנת 2012 הוקם מרכז ניר כץ למאבק באלימות ולהטבקופוביה, שמיועד להתמודד עם תופעות האלימות כלפי הקהילה. הדו"ח של 2018 הראה עלייה בכמות הפניות למרכז, ובכמות אירועי הלהטבקופוביה, רובם נוגעות לגילויי שנאה ואלימות ברשתות החברתיות, ובמרחב הציבורי. החלק של האוכלוסייה הטרנסג'נדרית מתוך כלל הדיווחים גדול באופן ניכר ביחס לגודלה של הקהילה. בקרב הנוער, האלימות וגילויי השנאה כלפי להט"ב רק גדלים. במציאות שכזו, לא פלא שמחקרים אחרים מראים שאחוז ההתאבדויות בקהילה, ובאוכלוסייה הטרנסית במיוחד, הולך וגדל. השנאה הורגת, ולצערי זאת לא קלישאה. באקלים שבו התבטאויות של להטבקופוביה, גזענות, ושנאה רק הולכים וגדלים, ישנה חשיבות עצומה לייצוגים חיוביים של הקהילה על המסכים. היות וגם ככה ייצוגים כאלו בקושי נראים, עדיף שאלו שאנו כן יכולים לראות – יהיו חיוביים.
לסיכום:
270 סרטים: 28 בוימו על ידי נשים, 27 נכתבו על ידי נשים.
בישראל: 32 סרטים, 5 בוימו על ידי נשים, שישה נכתבו על ידי נשים.
20 סרטים כללו מטרידן/תוקף/אלים (לכאורה ולא לכאורה), כולם בוימו על ידי גברים. בחלק מהם הבמאי ו/או המפיק היה זה שהואשם בהטרדה.
על מנת שתוכלו לבחור נכון, הנה הסרטים:
"האישה" – כריסטיאן סלייטר (שחקן)
"הבלתי רשמיים" – שולי רנד (שחקן)
"גונתר חייב למות" – ארנולד שוורצנגר (שחקן)
"הג'נטלמן והאקדח" – קייסי אפלק (שחקן)
"דדפול 2" – טיג'יי מילר (שחקן)
"חי בסרט" – ג'יימס פרנקו (במאי ושחקן)
"מבוסס על סיפור אמיתי" – רומן פולנסקי (תסריטאי ובמאי)
"מגיפה" – הוויינשטיינים מפיקים (יש לציין שנעשה הרבה לפני ההאשמות כלפיהם, ועדיין בחרו להקרין אותו השנה בישראל)
"מועדון הכסף" – קווין ספייסי (שחקן)
"המשחק הגדול" – קווין קוסטנר (שחקן)
"משפחת סופר על 2" – ג'ון לסטר (מפיק)
"מתח גבוה" – ג'ון טרבולטה (שחקן)
"סיבוב שני" – בני מדינה (מפיק)
"סטלין מת" – ג'פרי טמבור (שחקן)
"קריד 2" – סילבסטר סטלון (מפיק, תסריטאי, שחקן)
"קשר קטלני" – ג'יימס פרנקו (שחקן)
"ראלף שובר את האינטרנט" – ג'ון לסטר (מפיק)
"רפסודיה בוהמית" – בריאן סינגר (במאי)
"שחקן מספר 1" – טיג'יי מילר (שחקן)
"תכנית בריחה 2" – סילבסטר סטלון (שחקן)
**** תודה לפורום מבקרי הקולנוע בישראל על רשימת הסרטים, הכוללת סרטים שהופצו מדצמבר 2017 עד דצמבר 2018.
**** הניתוח והתרשימים: ליאור אלפנט.
