בתקופה האחרונה" זנות עושה כותרות. עיתון ״הארץ״ פרסם השבוע כתבה שמסקרת את תופעת הנשים שבראש תעשיית הזנות כתופעה שהולכת וצומחת.
מאחורי הנשים הללו מסתתר לרוב מערך שהוא גברי במהותו, אולם חלקן הן ״גם החזית וגם הראש״.
רק השבוע הוגש כתב אישום כנגד שתי נשים שניהלו בית בושת במרתף של בניין, לאחר שבחודש שעבר נכנסה למאסר אישה נוספת שהורשעה במעשי סרסרות והחזקת בתי בושת.
אנחנו רואות ושומעות אינספור דיונים שעוסקים בשאלת תנאי הזנות הקשים אל מול חופש העיסוק של האישה לעסוק בזנות, כמו גם בשאלת הפללתו והגדרתו של צרכן הזנות, או "אנס". במילים אחרות, דיונים שעוסקים באינטרסים ובזכויות של גברים, ומפספסים את ליבה של הסוגיה – האישה.
וכשאני אומרת ״אישה״ אני כמובן מתכוונת גם לאותה בחורה חלשה, אך באותה נשימה גם לאישה שתפסה את ״תפקידו של הגבר״, שנמצאת בחזית התעשייה, שמסרסרת בנשים אחרות, ומתפרנסת על גבן.
אינטואיטיבית, תחושת הצדק הפמיניסטית שלי רוצה להגן על אותן נשים. אולי גם הן חלשות, הגיעו מרקע מורכב, נשלטות, מכורות, מפוחדות, שנקלעו לעולם הזה בעל כורחן, אמנם לא בתפקיד הזונה, אבל בתפקיד מורכב לא פחות מבחינה מנטלית. אולי הן בעצמן צריכות שיטפלו בהן, ישקמן אותן, יצילו אותן. אולי מדובר בנשים שהתחילו בזנות, וזה מעין ״קידום״ עבורן והדרך היחידה שלהן לצאת מהעולם הזה? אולי אפילו אפשר לקרוא לזה ניצחון פמיניסטי, של אותה בחורה שהתחילה בתחתית התעשייה, והפכה למנהלת בה?
טענה שעלתה בנושא מציגה את בתי הבושת שמנוהלים על ידי נשים דווקא כהומניים יותר, כמייצרים שיתוף פעולה בין הנשים בתפקידים השונים באופן שוויוני יותר.
האמת, שזה מעין פתרון ביניים שעוד איכשהו הייתי יכולה לחיות איתו, אם הייתי יודעת שככה הדברים באמת, אבל משהו אומר לי שלא, שממש לא, אלא להפך.
גם אם הייתי מקבלת את ההנחה שנשים הן רחמניות ורגישות יותר, קשה היה לי להאמין שמישהי במעגל הזנות הייתה מתנחמת בזה, או שזה היה משנה את המציאות שהיא חיה בה והופך אותה לסבירה. היא מקבלת עשרות ״לקוחות" ביום, חלקם אלימים מאוד, היא רעבה, בודדה, תשושה, פגועה. אה, אבל הסרסור שלה זו אישה? איזה כיף זה בטח.
חוץ מזה, על מה בכלל מתבססת הטענה הזו מלכתחילה? על כך שבהכרח כל אישה היא רחומה ואדיבה? שאישה אינה מסוגלת ליצור ולשמר את המציאות הזוועתית והאכזרית של מעגל הזנות כמו שגברים מסוגלים? זה הכי אנטי פמיניסטי שיש.
המחשבה הרומנטית הזאת שאישה כמנהלת בית בושת היא רגישה יותר לצרכיהן של הנשים בו, פשוט הזויה בעיני.
אנחנו מנסים ליישם איזו תפיסה שמרנית וסקסיסטית שלפיה אישה היא בהכרח רגישה ומלאת חמלה, על סיטואציה עם עולם מושגים אחר לגמרי שאין בו מקום לתפיסות כאלה.
זה גורם לי לחשוב, אולי האינטואיציה שלי בנוגע לנשים האלה שגויה, אולי אני צריכה בכלל לכעוס עליהן, על מה שהן עושות לאותן בחורות, ועל מה שהן עושות לנו כקבוצה.
אולי המשמעות של להיות פמיניסטית היא דווקא הפוכה, כך שמה שאני בעצם צריכה לחשוב, זה שצריך להעניש את הנשים הללו בדיוק כמו גברים, כי ב-2017 גם אישה יכולה להיות סרסור.
כשאני חושבת על זה, יכול בכלל להיות שכל הניסיונות שלי להביא לתוך השיח ניתוח פמיניסטי הם שגויים כשלעצמם, ככה שגם הפמיניזם הוא לא תפיסה שאפשר ליישם על המצב הזה. אולי זה בכלל מתנשא מצדי לנסות למקם את הנשים האלה איפשהו על ספקטרום הפמיניזם ולראות בהן חלק מהמאבק, בעוד עבורן מדובר בסך הכל בדרך לשרוד בעולם שלהן.
אני מסיימת את הטור הזה בתהייה, אם עוצמה נשית היא משהו שרק נשים פריווילגיות יכולות להרשות לעצמן לדבר עליו, ככה שעבור אותן נשים, הכניעה והאימוץ של הערכים הפטריאכליים הם לא חולשה, אלא אמצעי הישרדות לגיטימי. ואם כך המצב, מי אנחנו בכלל שנגיד משהו.
