עדינה בלאדי-שווייגר

מאת רותם ברוך פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

ד"ר עדינה בלאדי-שווייגר Adina Blady-Szwajgerי(21 במרץ 1917, ורשה, פולין — 19 בפברואר 1993, ורשה, פולין), הייתה רופאה, חברת תנועת הבונד, בתקופת השואה חברה בארגון היהודי הלוחם (אי"ל).

ילדות ונעורים

נולדה ב-21 במרץ 1917 בוורשה, ברחוב ש'ווינטוירסקה 30. אביה היה המחנך והסופר יצחק שוויגר-דמיאל,1שנולד למשפחה חרדית בצ'רנוביל, רוסיה, למד באודסה ובאוניברסיטה במוסקבה. בוורשה עסק בהוראה, ב-1920 עלה ארצה, המשיך את עבודתו בהוראה והיה פועל בגדוד העבודה, כתב מאמרים בעיתונות ופרסם ספרים, בארץ נישא והקים משפחה.2 לפי בתו, התראו כשהיא הייתה כבת עשר וחזרו ונפגשו אחרי שנים, בשנת 1970. אמה, סטפניה,  גדלה בבית יהודי ללא זיקה לציונות, ניהלה את הגימנסיה "יהודייה", בה למדה גם בתה, ולימדה קריאה וכתיבה. היא סיפרה כי "זאת הייתה במידה רבה גימנסיה ציונית-חילונית", שלמדו בה לשון וספרות עברית ותולדות היהודים, אך לא עסקו בה בנושאי דת.

"במושג התבוללות מבינים התרחקות יהודים מן היהדות. אבל לא, זאת לא אמת. כאן אפשר לדבר על התבוללות חיצונית, כלומר התבוללות בלבוש, בשפה — הרי היו מדברים פולנית. אבל זה לא שינה את העובדה שהם היו יהודים. […] השכבה העצומה של האינטליגנציה היהודית לא איבדה אף לרגע את התודעה שהם אינטליגנציה יהודית".

Cquote3.svg
– עדינה בלאדי-שווייגר בשיחה עם הסופרת הפולנייה אנקה גרופינ'סקה, סחור סחור, עמ' 133.

 

אמה לא רצתה לנסוע לפלשתינה-א"י, מכיוון שלא הייתה ציונית, לא ידעה עברית וחשה חובה להישאר עם אמה, סבתה של שוויגר.3 עם סיום לימודיה בגימנסיה התקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת ורשה.

לימודי רפואה

קבלת יהודים לאוניברסיטאות הוגבלה על ידי נומרוס קלאוזוס. הסטודנטים היהודים היו מבודדים מן הפולנים, הופלו לרעה במהלך הלימודים והיו חשופים לאלימות. היא סיפרה: "זה היה קורה באולם ההרצאות, אבל על פי רוב היו המכים מתארגנים בחצר האוניברסיטה ואורבים לסטודנט יהודי שהולך לעיסוקו".4 ההפרדה הייתה גם באיגוד הסטודנטים. היא השתייכה לאיגוד בשם "חיים", אליו הצטרפו סטודנטים יהודים ופולנים מן השמאל.5 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה ללבוב, אז עיר מחוז בפולין העצמאית, להמשך לימודיה. השלימה את לימודי הרפואה אחרי המלחמה, בלודז'.

בדצמבר 1939 חזרה לוורשה על רקע השמועה כי הגרמנים עתידים לאסור את כל האנשים שהצהירו על רצונם לחזור לשטח הכבוש.6 הא עשתה דרכה בדרכים צדדיות דרך כפרים ויערות. לאחר חזרתה החלה משפחתה לאגור מזון. אחרי זמן מה  חלתה ואף עברה שני ניתוחים. אמה פתחה "מזנון לילדים", בו ניתנו שיעורים לילדים. עבדה  כמתמחה בבית החולים לילדים ברסון ובאומן, בניהולה של ד"ר אנה בראודה-הלר.7

רופאה בגטו ורשה

במרץ 1940 החלה לעבוד במחלקה הפנימית בבית החולים לילדים שהוקם בשנת 1876 על ידי משפחות הנדבנים היהודים ברסון ובאומן, ושכן בפינת הרחובות שיינה 60 ושליסקה 55. החל משנת 1930 נוהל בידי בראודה-הלר. בתקופת השואה שימש את ילדי הגטו. בבית חולים זה עבד גם מארק אדלמן, רופא ואיש הבונד, בתקופת השואה חבר בארגון היהודי הלוחם (אי"ל). בשנת 1942, כשחוסל הגטו הקטן, הועברו המאושפזים לשלוחת בית החולים בבניין בפינת הרחובות ז'לזנה ולשנו, משם גורשו לאומשלגפלץ.8 יהודים רבים שחיו בתנאי מחייה משפילים, הובאו מערים ועיירות שונות. צוות בית החולים התקשה להכיל את כמות הילדים החולים, שסבלו לרוב מכינמת, שחין ושחפת והיו מזי רעב. רבים מתו. במהלך עבודתה חלתה בטיפוס הבהרות, וחזרה לאיתנה בזכות הטיפול המסור של חבריה לעבודה.

בבית החולים הכירה את ד"ר טוסיה גולבירסקה, שהייתה לחברה קרובה. לקראת 1941 הטילו השלטונות הסגר על בית החולים מחשש להתפרצות מגפת טיפוס הבהרות. הצוות נאלץ ללון במבנה. החיים המשותפים בתנאים הקשים חיזקו את הקשרים ביניהם. משם עברו לבית החולים ברחוב לשנו.9 צוות בית החולים ניסה לשמר את אופיו המקצועי על ידי קיום מפגשים מדעיים בהם דנו במקרים יוצאי דופן, הצעות לריפוי, ושמיעת הרצאות עיוניות קצרות. במסגרת עבודתה השתתפה במחקר של ד"ר טוסיה גוליבורסקה על מחלות רעב בגטו, שהתנהל בחשאיות בשנת 1941. תפקידה היה לאסוף דגימות דם מן הילדים. הפגישה האחרונה של צוות החוקרים והחוקרות התקיימה באוגוסט 1942.10

במהלך האקציה הגדולה בקיץ 1942 מצבה הנפשי הידרדר עד לכדי ניסיון התאבדות. בית החולים הוצף בילדים רעבים וחולים. בזכות קבלת "מספר", אישור עבודה שקיבלה ממנהלת בית החולים, ניצלה מגירוש שמשמעותו היתה מוות.

גאולת ילדים חולים מייסוריהם

כמה ימים לפני האקציה הגדולה התבקשה על ידי אחות במחלקה ששמה היה מירה להזריק לאמה מורפיום ובכך לגאול אותה מייסוריה. לימים כתבה: "אז תפסתי מה אני יכולה לעשות עם הילדים, כדי לקיים את מה שהבטחתי להם".11 לשם כך נעזרה באותה אחות, שהביאה את מנות התרופה. לאחר הטיפול במחלקה עלתה למחלקתה של ד"ר אנה מרגלית, בה אושפזו ילדים גדולים יותר, והגישה להם מורפיום.

"בתוך-תוכי קיננה הרגשה שאיני זכאית לכך, שאין לי זכות לעבוד במקצועי, כי הרי לא מתחילים במקצוע זה על ידי הובלת אנשים למוות במקום  לחיים. עם תחושה זו נותרתי עד היום ואין בכך הקלה, שאני יודעת שעשיתי מה שעשיתי למען הצלת חיים ושהיה זה כורח המציאות ההיא שנקלענו אליה".

Cquote3.svg
– עדינה בלאדי-שווייגר, "בצד הארי של וארשה (ב)", עדות, עמ' 72

 

אחרי האקציה הגדולה גורשו חלק מאנשי הצוות והחולים לטרבלינקה. אנשי הצוות הנותרים לדירה ברחוב ג'נשיה 6, בה הקימו בית חולים מאולתר. היא שימשה כרופאה בשעות הבוקר, ובשעות אחר הצהריים והלילה כאחות לילה. בהמשך הפכה להיות עוזרתו של ד"ר וילק, אחראי על הטיפולים הכירורגיים של כל בית החולים. באקציה ב-18 בינואר 1943 חוסל בית החולים.

במחתרת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל)

לאחר האקציה ב-1943 יצאה אל הצד הארי עם רכושה הדל, מעט בגדים ומזכרות, יחד עם חברתה הלה קיילסון שהייתה רופאה שעבדה עמה בבית החולים.12 לאחר שעברו את פני המשמר, השתכנו בדירות נפרדות של מכריהם, פולנים שתמכו בפעולות הארגון היהודי הלוחם. לאחר מכן התגוררו יחדיו ברחוב דז'לנה, קרוב לגטו. ב-1943 הצטרפה בעצמה לאי"ל. היא נמנתה עם חברי וחברות המחתרת שלא היו שייכים לתנועה ציונית, במקרה זה חברי וחברות הבונד, תנועה יהודית סוציאליסטית,13 הם דגלו בהתקוממות מזוינת אך ורק בשיתוף פעולה עם המחתרת הפולנית במפקדת הארגון. היא הגיעה למחתרת בעקבות אדלמן, שהיה מבכירי הארגון יחד עם מפקד אי"ל מרדכי אנילביץ' מתנועת השומר הצעיר וסגנו יצחק צוקרמן (אנטק) מתנועת דרור.

במחתרת פעלה בתפקיד קשרית. במסגרת תפקידה איתרה דירות שישמשו מקומות מסתור בצד הארי ופעלה להשגת תעודות. עם ההכנות לקראת המרד השתתפה בהעברת נשק ותחמושת. "עלי לומר כי פחדתי פחות, בלכתי עמוסה בנשק, כי ידעתי שלא יתפסוני בעודי בחיים", כתבה, "רק לאחר שצוידתי במנה של ציאנקלי (רעל), נהייתי רגועה יותר. יותר מכל חששתי מהאפשרות שלא אעמוד בעינויים ואפתח את פי. הציאנקלי הקל עלי".14 בחודשים ינואר-אפריל 1943 עסקה בחלוקת כספים לחבילות שנמסרו לקשרים לצורך תפקידם ובהפצה של עיתונות המחתרת. ב-17 באפריל 1943, יומיים לפני חיסול הגטו ופרוץ המרד, הייתה אמורה להיכנס לגטו ביחד עם מיכאל קלפפיש, נציג אי"ל בצד הארי וגם הוא חבר הבונד, אך התבקשה ברגע האחרון להישאר בצד הארי. על כך חשה אכזבה והחמצה. "לעתים קרובות התקרבתי לחומה ואיתי 'חבילות'… בעומדי כך, חלמתי לעתים שיורשה אף לי 'להיזרק' פנימה".15

במסגרת העבודה הקדחתנית בחיפוש אחר דירות וזיוף מסמכים קבעה פגישות בדירה הנמצאת מעל בית קפה קטן ברחוב מיודובה. בשבוע הפסחא של שנת 1943 נסגר בית הקפה וכל יושביו גורשו. היא איבדה את תעודותיה ואת דירת המסתור ונאלצה למצוא מקום חדש ולאמץ לעצמה זהות בדויה חדשה, תחת השם "אירנה מרמינסקה", על שם משפחה של ידידי משפחה פולנים. לאחר מכן, עברה להתגורר ברחוב מיודובה, שם שהתה כאשר פרץ המרד בגטו ורשה. במהלך המרד נמצאה בצד הארי.

לאחר דיכוי המרד וחיסול הגטו שימש מקום מגוריה ברחוב מיודובה כמפלט לחברים וכנקודת מפגש לפעילות אי"ל עד לפרוץ מרד ורשה הפולני ב-1944. "מאחר שריבוי המבקרים, רובם גברים, עלול היה להסב את שימת לבם של השכנים, הרבינו לארגן מסיבות. היה ברשותנו פטיפון וכמה תקליטים… שררה אווירה קולנית, עליזה, עם ריח של יי"ש (משקה אלכוהולי)".16 בתקופה זו הגישה סיוע רפואי באמצעות העברת ציוד רפואי, טיפול בכוויות והפסקות הריון. באחת הפעמים התבקשה לבצע המתת חסד על ידי בתה של  אישה הלוקה בנפשה. "הייתי מעדיפה למות מאשר לבצע המתת חסד של אישה שלא הייתה שפויה בדעתה ובכך סיכנה את משפחת בעלת הדירה אבל על פי בקשת הבת, ביצעתי את זממנו". פעולה זו ליוותה אותה שנים רבות, הן בחייה האישיים והן בחייה המקצועיים.17

במרד וורשה הפולני

עם פרוץ מרד ורשה הפולני ב-1 באוגוסט 1944 נשארה בוורשה כדי לטפל בפצועים בבית חולים מאולתר שפעל במרתף הבניין בו התגוררה. בחירתה להישאר עם הפצועים הפרידה אותה מחבריה שיצאו דרך תעלות הביוב.18 בהמשך עשתה דרכה דרך תעלות אלו במטרה להגיע למקומות נוספים בהם נמצאו פצועים ולטפל בהם. ב-11 באוקטובר החליטה לצאת מורשה לכיוון מילאנובק. היא יצאה באמצעות תעודת מעבר שיירה שהשיגה בעבורה, בעבור "אחות" שהייתה אלה חברתה, ובעבור עוד שניים עשר פצועים.19 בהגיעם למילאנובק התפזרו בין הכפרים השונים.

עם בתה הבכורה / מקור: אתר ארכיון בית לוחמי הגטאות

חיי אהבה ומשפחה

ב-27 בינואר 1939 נישאה לסטפן שפיגלמן. בתקופת המלחמה נמצאו רוב הזמן בנפרד. הוא השתכן במרתף  בבית בשכונת מוקטוב בצד הארי.20 לאחר זמן מה מאס במחבוא והגיע להוטל פולסקי21 במטרה להימלט. הוא הגיע למקום וחיכה להעברתו.

לבסוף, ביום בו הוצאו משם, צפתה מהצד וראתה כיצד הועבר משם במשאית סגורה, וידעה כי לא תראה אותו לעולם.22 היא כתבה: "לאחר מותו של סטפן לא לבשתי שחורים, אבל משהו כאילו כבה בתוכי".23 לימים הכירה את לברנרד גולדשטיין, פעיל הבונד, אך הקשר בין השנים לא החזיק מעמד. אחרי המלחמה נישאה לולדיסלה שווידובסקה ונולדו להם שתי בנות, אלינה וחנה.

חייה בפולין אחרי המלחמה

אחרי המלחמה נשארה בפולין, עד 1960 גרה בלודז', ואז חזרה לוורשה. היא המשיכה לעבוד כרופאה במשך 40 שנה. ב-1986 פרסמה את זכרונותיה מתקופת השואה בספר I wiecej nic nie pamietam. "כתבתי את הספר הזה במשך שישה שבועות. שם מסרתי לעצמי דין וחשבון שהזמן חולף, אדם לא חי לנצח, ולי עדיין יש חובה אחת שלא מילאתי".24 בשנת 1990 הופיע הספר בתרגום לאנגלית, I Remember Nothing More: the Warsaw Children's Hospital and the Jewish resistance. ב-1993, בגיל 75, נפטרה. טמונה בבית העלמין היהודי אוקופובה בוורשה, סמוך לקברו של מארק אדלמן, איש הבונד.

הדרתה מהתודעה הישראלית

http://www.jhi.pl/blog/2016-07-13-adina-blady-szwajger-i-jej-nadludzka-medycyna

עדינה בלאדי-שווייגר / מקור: The Emanuel Ringelblum Jewish Historical Institute

בתקופת מלחמת העולם השנייה לקחה עדינה בלאדי-שווייגר חלק פעיל בהתקוממות כנגד השלטון הנאצי, ביצעה פעולות אמיצות בתקופת השואה והיתה חברה בארגון היהודי הלוחם (אי"ל), המחתרת שהובילה את מרד גטו ורשה.

אף על פי כן, היא אינה דמות מוכרת בקרב הציבור בישראל. קטעים מזכרונותיה פורסמו בעברית בכתב העת עדות, אך ספרה לא הופיע בעברית ותוצאות החיפוש בעברית אחרי שמה באינטרנט אינן רבות.

היא הגדירה את עצמה כפולנייה יהודייה וללא זיקה לציונות, ולא ביקשה בשום שלב בחייה לחיות בישראל. הבחירה להישאר בפולין אחרי המלחמה נתפסה בעיניי חלק מחבריה ללחימה כהחלטה תמוהה, שכן אדמת פולין הייתה נגועה בזיכרונות ובאנשים שלא רצו בטובת היהודים. חרף הביקורות המשיכה לדבוק בדעתה כי פולין היא ביתה היחיד.

לטענתה, מצב היהודים בפולין הורע בשנת 1968, כאשר הפכה פולין לשלוחה קומוניסטית של ברית המועצות, אז הוחרפו גילויי האנטישמיות. גם אז לא חשבה להגר ממולדתה. היא ביקרה את מדיניותה של ישראל, בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, ואת מקומה של הדת במדינה. ב-1990 אמרה:

"ישראל הייתה המקום האחרון שחשבתי עליו. […] המדיניות של ישראל, כמו מדיניותה של פולין, לא עוררה בי התפעלות. גם היום לא מעוררת, אף-על-פי שיש בי יותר רגשות חמים לארץ הזאת מכפי שהיו לי אז. ישראל היא ארץ תיאוקרטית, לא בשבילי — אני יכולה לנסוע לאירן. […] פולין היא ארצי. אני מדברת בפולנית, מרגישה בפולנית, חושבת בפולנית, בלי קשר עם זה שאינני יהודייה מתבוללת אלא יהודייה פולנית. קיים מושג כזה, 'יהודי פולני'. […] עירוב של שני לאומים, שתי תרבויות, יוצר שמות ויש לו שם אחד — יהודי פולני".

Cquote3.svg
– בלאדי-שווייגר לגרופינ'סקה, סחור סחור, עמ' 142–143.

 

סיפורה של עדינה בלאדי-שוויגר מלמד שהיא היתה אישה חזקה שלא פחדה לעמוד על דעותיה, גם כשלא היו דעת הכלל. היא לא היססה להעביר ביקורת מתוך אמונה בערכים ואידאולוגיה עמה גדלה וחונכה. חשיפת סיפורה לקהל הישראלי עשויה לשפוך אור על דילמות אתיות קשות שבהן נתקלה רופאה צעירה במהלך תקופת השואה. בחירותיה האמיצות ראויות להכרה והערכה מן הממסד הישראלי, חרף חוסר ההזדהות שלה עם מדינת ישראל ואולי דווקא בשל כך.

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • עדינה שווייגר-בלאדי, "בית החולים בגטו וארשה: זיכרונותיה של רופאה בבית חולים על שם ברסון ובאומן 1939–1943", עדות ג, 1989, עמ' 17–44.
  • עדינה שווייגר-בלאדי,  "בצד הארי של וארשה (ב')", עדות ד, 1989, עמ' 43–72.
  • אנקה גרופינ'סקה, "שיחה עם עדנה בלאדי שווייגיר". סחור סחור: שיחות עם לוחמים  מגטו וארשה, תרגום: יונת ואלכסנדר סנד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002.
  • Adina Blady Szwajger, I Remember Nothing More: the Warsaw Children's Hospital and the Jewish resistance, London: Collins Harvill, 1990. 
מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן 1939-1946, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 334.
  2. דוד תדהר, יצחק דמיאל (שוויגר), האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו 12, 1962, עמ' 4046–4047.
  3. אנקה גרופינ'סקה, "שיחה עם עדינה בלאדי-שווייגיר", סחור סחור: שיחות עם לוחמים מגטו וארשה, תרגום: יונת ואלכסנדר סנד, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 133–134.
  4. גרופינ'סקה, סחור סחור, עמ' 137–138.
  5. שם, עמ' 139.
  6. עדינה בלאדי-שווייגר. "בית החולים בגטו ורשה, זיכרונותיה של רופאה בבית החולים על שם ברסון ובאומן 1943-1939", עדות ג, 1989, עמ' 17.
  7. ד"ר אנה בראודה-הלר באתר ארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות.
  8. בזכרונותיה סיפרה שהמחלקה הפנימית בה עבדה היתה מסודרת, מטופחת, נקייה ומצוידת. חרף המצוקה, קיבלו הילדים והילדות מזון הולם והם טופלו ללא הבדל מוצא ודת.[note]בלאדי-שווייגר, "בית החולים בגטו ורשה", עמ' 20–21.
  9. Olga Szymańska, "Adina Blady-Szwajger and her "superhuman medicine", The Emanuel Ringelblum Jewish Historical Institute, 13.7.2016. גרופינ'סקה, סחור סחור, עמ'  153.
  10. בלאדי-שווייגר, "בית החולים בגטו ורשה", עמ' 29.
  11. שם, עמ' 32.
  12. לימים קלייסון נאסרה ביחד עם אחיותה, מריסיה והלינה. האחיות עברו עינויים וחקירות שהובילו לשבירתה של הלינה. הלה ומריסה גורשו לאושוויץ ונשארו בחיים. אחרי המלחמה עברה קלייסון לשוודיה.(בלאדי-שווייגר, "בית חולים בגטו ורשה", עמ' 21).
  13. אליעזר בן-רפאל, ליאור בן-חיים, "יהדות חילונית – הבונד", זהויות יהודיות בעידן רב-מודרני, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006, עמ' 145–117.
  14. עדינה שווייגר-בלדי,  "בצד הארי של וארשה" ב', עדות ד, עמ' 46.
  15. בלאדי-שווייגר, "בצד הארי של וארשה", עמ' 48.
  16. שם, עמ' 53–55.
  17. שם, עמ' 72.
  18. שם, עמ' 55.
  19. גרופינ'סקה,סחור סחור, עמ' 145.
  20. בלאדי-שווייגר, "בצד הארי של וארשה", עמ' 63.
  21. הוטל פולסקי, מלון בוורשה. שימש כנקודת איסוף לאנשים בעלי נתינות זרה, שלכאורה הורשו לצאת משטח הכיבוש למדינה ניטרלית לאחר השגת אשרה. לבסוף, התברר כי זהו היה תכסיס של השלטונות וכי כל הבאים נלקחו למחנות ההשמדה. "הוטל פולסקי", אתר יד ושם.
  22. בלאדי-שווייגר, "בצד הארי של וארשה", עמ' 72.
  23. שם, עמ' 69.
  24. גרופינ'סקה, סחור סחור, עמ' 160–161.

Comments are closed.