עליזה לנדאו

תיעוד זה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה

אספה: מירי ראובני

עליזה לנדאו נולדה בתאריך 11.4.1938 בפולין , במקום שנקרא אז רודה – פביאניצקה והיום מהווה חלק מהעיר לודז'.

היא הייתה כבת שנה וחצי כשפרצה המלחמה. היה לה אח  שהיה גדול ממנה כמעט בחמש שנים. המשפחה הייתה מסודרת כלכלית – היו להם תחנת דלק וחנות לחומרי בניין.

כשהחלו לנשב רוחות מלחמה, האב החליט שכדאי שהוא יעזוב ויתחבא אצל חבריו הפולנים.

כאשר נפתח הגטו בלודז', נלקחה המשפחה אליו.  האם הייתה בקשר עם האב והם תכננו להוציא את הילדים מהגטו ולברוח. ואכן לילה אחד , האם עטפה את הילדים בשמיכות , קשרה את השמיכות והלכה למקום כלשהו שהיה חשוך והגדר נמוכה וזרקה את הילדים, כמו חבילה, אל מעבר לגדר. שם, חיכו להם חברים פולנים של האב ולקחו אותם למקום המסתור של האב.

המשפחה לא נשארה הרבה זמן במקום אחד,  וכל כמה שבועות היו נודדים למקום אחר. עליזה לנדאו זוכרת שבערך בגיל 4 הם הגיעו לבית חדש ובסמוך אליו היה שדה גדול קצור. בשדה היו עורמים את הקש בצורת קונוסים.  הגיע מישהו ואמר שהגרמנים מחפשים יהודים בחוות. האיכר שהיה מבוהל, עדיין לא הספיק להכין את המחבוא ואמר להורים: "אני הולך להחביא כל אחד מכם בתוך קונוס של קש .  תתכוננו שהגרמנים ייקחו קלשונים,  ידקרו ויחפשו בתוך הערימות, אם הם מוציאים אתכם, אני מכחיש שידעתי שאתם פה".

האם שהייתה מודאגת, לקחה 2 ממחטות בד, קיפלה אותן קטן ואמרה לעליזה ואחיה " אני רוצה שתחזיקו את זה בין השיניים שלכם ואם משהו יפגע בכם ותרגשו כאב, אל תבכו. תנשכו חזק חזק את הממחטה".

האיכר הכניס את המשפחה לתוך הקונוסים וביקש לשבת בשקט בלי לזוז. הבגדים היו קצרים בגלל עונת הקיץ והקש דקר , אבל עליזה הבינה שחייה תלויים בדבר ולא זזה. כעבור זמן, נשמעו צעקות בשפה שהיא לא הבינה.  היא הרגישה בכתף דקירה ולא בכתה ולא צעקה. היא  נשכה חזק את הממחטה ובכתה בלי קול.  אחרי זמן רב, האיכר הוציא את המשפחה מתוך הקונסים והעביר אותם למחבוא שהכין עבורם.

לאחר זמן, המשפחה מתקשה למצוא מקום מחבוא חדש. האב שכנע איכר, לחפור להם בור באמצע שדה גדול של תפוחי אדמה שהיה בבעלותו.  משתפי פעולה עם הנאצים גילו אותם ורצו להסגיר אותם, הם היו שיכורים והאב הצליח להבריח את המשפחה ליער , שם הסתתרו  ליד פלג מים .

אוכל לא היה וכל עלה טרי נאכל מיד, מידי פעם היו אוכלים תולעים. אחרי כמה ימים, האם יצאה לחפש מזון ולא חזרה. באחד הימים עליזה  ראתה את האב מחזיק את האח על הידיים ובוכה, היא זחלה אליו, כי לא יכלה ללכת מרוב חולשה וצעקה אליו "למה אתה בוכה" האב ענה "אין לנו יותר ריש'ק"… זה היה שמו של אחיה , הוא גווע ברעב.

האב אמר לעליזה  " את תזחלי לכוון שממנו אנחנו שומעים את נביחות הכלבים. שם גרים אנשים  את ילדה קטנה, הם ירחמו עליך ויצילו אותך" . הדבר האחרון שרצתה עליזה היא לעזוב את אביה. אביה אמר לה בתקיפות " את חייבת ללכת, את תינצלי, ואת תקימי את המשפחה שלנו מחדש". למעשה בגיל שש, עליזה קיבלה צוואה מאוד ברורה.

לרוע מזלם 3 חיילים גרמנים מצאו אותם, שניים מהם הרימו את האב שהיה באפיסת כוחות וגררו אותו כשהוא ממשיך להחזיק את האח בזרועותיו. החייל השלישי היה מאוד צעיר, הרים את עליזה על ידיו ומבטם נפגשו באופן שלא יכלו להסיט את מבטם זה מזו.

הם התקדמו לכיוון קצה היער והבחינו בחיילים נוספים ואנשים שישבו על הקרקע. כשהתקרבו ראתה עליזה בור ובתוכו אנשים, העמידו אותם על שפת הבור. החייל שהחזיק את עליזה לא עמד מולה, הוא עמד בקצה השורה. פתאום הוא יצא ממקומו ונדחף למרכז השורה, מול עליזה ואביה. עליזה חיבקה את רגלו של אביה. נשמעה צעקה ונורתה אש לכיוונם. הם נפלו לתוך הבור.

עד היום עליזה לא יודעת אם הרגל של האב הצילה אותה או שאותו חייל במכוון הסיט את הנשק כך שלא יפגע בה והיא תיפול יחד עם האב מבלי להיפגע מהכדורים. עליזה חיכתה עד ששמעה את החיילים מתרחקים וניסתה לצאת קודם כל מתחת לרגל של אביה. היא הצליחה אחרי מאמץ לא קטן, זחלה החוצה והתעלפה.

היא התעוררה ושמעה נביחות כלבים שהחזירו אליה את בקשתו של אביה, והתחילה לזחול לעבר הקולות  עד שהגיעה לחווה. זוג פולני חשוך ילדים אימץ אותה  וטיפל בה עד שנעמדה על רגליה. אחרי סיום המלחמה עליזה  התאחדה עם האם. הם עלו לארץ ישראל בשנת 1964.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.