Reading Time: 2 minutes

על השחרור

Reading Time: 2 minutes

מאת: חמוטל ורוניקה סונג

אני רוצה להתחיל עם הרעיון של בית חולים לבריאות הנפש.

בית חולים הוא מקום חירומי. בכל מצב שהוא לא מצב חירום, עדיף ולפעמים חובה להיות במקום אחר.

הייתי מאושפזת בבית החולים "שלוותה" למעלה משבעה חודשים. זאת היתה תקופה שבה הייתי חייבת להיות שם. הסבל שחוויתי, החרדה והעצב איתם חייתי – לא אפשרו לי להיות בבית התומך והאוהב שלי. הטיפול שהייתי זקוקה לו, מה שנקרא טיפול מאד “מחזיק”, היה אפשרי רק במסגרת שהיא מלאה ומשגיחה. הייתי אובדנית. התאשפזתי במחלקה מאד מיוחדת בעולם הטיפולי הקונבנציונלי: מחלקת דכאון ומשברי חיים.

כעבור קצת יותר משלושה חודשים עברתי להיות מטופלת יום במחלקה.  השהות המלאה בבית החולים הפסיקה להועיל לי, ובחלקה הפכה למזיקה. המשך הטיפול היה חייב להעשות כשאני עטופה בבית שלי, באילה שלי, בכלבים שלי. הייתי במצב קשה מאד, וההחלטה הזאת הצריכה כוחות שהיה כמעט בלתי אפשרי לגייס. יוני, המטפל שלי, היה חלק עצום מההתמודדות הזאת, שכמעט מוטטה אותי לא מעט פעמים.

ועכשיו, אחרי עוד שלושה וחצי חודשים, עשיתי את ההחלטה הבאה בטיפול שלי. גם היא נבעה במידה רבה מהיחודיות של השיחות שלי עם יוני, המטפל שלי. גם הוא, באופן שהיה לי ממש לא מוכר, עודד את המקום החזק בי, המקום של ידיעה והבנה  שהדרך בה מתנהל הטיפול קשורה לחלוטין בדרך שלי, בבחירה שלי. ואז הגיעה ההחלטה להשתחרר. הגיע זמן לשחרר את עצמי.

אני ממשיכה בטיפול בשיחות פעם בשבוע, אבל אני כבר לא חיה בתוך המעטפת שהאישפוז נתן לי. מעטפת שמחזיקה, ותומכת, אבל ללא שום ספק לוקחת גם הרבה מהתחושה שההחלטות שלי לגבי המצב שלי הן קודם כל שלי. שעצה של רופא היא בדיוק זה – עצה (גם אם רצינית ומשמעותית), לא תכתיב ממקום נישא, ובלתי ניתן לערעור. לא אמירה שחייבת להיות נכונה ולכן לא מצריכה שיקול או מחשבה.

הדבר הכי משמעותי שהבנתי הוא שהתמודדות עם כאב, וסבל, וזכרונות שפוצעים כל פעם מחדש – התמודדות כזאת שייכת לחיים.

אם כבר קוראים לזה "פוסט טראומה מורכבת", הדבר הכי משמעותי שאני יכולה לקחת מהשם, זה שזה באמת מורכב. והמורכבות הכי גדולה היא לחיות, לבחור לחיות, בלי לחכות שזה יעבור. בלי להיות פחות רגישה, בן אדם לא עצוב, אישה לא פגועה. להיות כל הדברים האלה – ולעבוד, באמת לעבוד, על עוד דברים אחרים שהם גם אני. לא כשאני ארגיש פחות עצובה, עכשיו. ולחיות.

 

תמונה בכותרת: Image by Sebastian Ganso from Pixabay

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. Avatar
    נילי פירסט צ׳צ׳יק

    חמוטל יקרה מקסימה שאת. הפתיחות והשיתוף שלך כה מרגשים ומאפשרים, כך אני בטוחה, לאנשים רבים נוספים לקבל ממך כוחות גדולים להתמודדותם.
    שולחת חיבוק גדול
    נילי פירסט

  2. Avatar
    אלה לב

    חמוטל יקרה
    הכתיבה שלך נוגעת ללב.
    חזקי ואמצי
    והצליחי
    באהבה רבה
    אלה לב

  3. Avatar
    סמדר לומניץ

    את מרגשת מאוד חמוטל יקרה. תודה רבה על הפוסט החשוב הזה, שנוגע בי מאוד. הרבה כוחות וטוב לך.

  4. Avatar
    יעל

    מרגשת, אמיצה. תודה על זה וחיבוק גדול

  5. Avatar
    מירב

    מרגש מאד ונוגע. חשוב גם למטופלים וגם למטפלים

  6. Avatar
    עפרה

    חייבות לחיות, כי יש כם הנאה ואהבה ושמחה: הכלבים, אמא, איילה, מוזיקה, קולנוע, חברות, סקס, בגדים מהממים, קעקועים, עוד חברות, לק מדהים, סדרות טלויזיה מצחיקות או עמוקות והופעה של אדי ביולי. אוהבת אותך וגאה בבחירה לחיות

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

משבר הקורונה ואי שוויון מגדרי בתעסוקה

Reading Time: 2 minutes הפערים הכלכליים בין גברים לנשים הולכים ומתרחבים עם פרוץ המשבר הנוכחי. הנתונים החדשים של מרכז אדוה מציירים תמונה מדאיגה על הפערים הקיימים בשגרה – ועל עתידם

למה מנהיגות נשית מתמודדת טוב יותר עם הקורונה?

Reading Time: 2 minutes מה משותף לניו זילנד, איסלנד, גרמניה, דנמרק ופינלנד? במדינות הללו כבר לא הולכים עם מסכות והתפרצות הקורונה בתחומן נמצאת בשליטה מלאה (או כמעט מלאה). מה עוד משותף למדינות הללו? את כולן מנהיגות נשים.