מאת: חמוטל ורוניקה סונג

אני רוצה להתחיל עם הרעיון של בית חולים לבריאות הנפש.

בית חולים הוא מקום חירומי. בכל מצב שהוא לא מצב חירום, עדיף ולפעמים חובה להיות במקום אחר.

הייתי מאושפזת בבית החולים "שלוותה" למעלה משבעה חודשים. זאת היתה תקופה שבה הייתי חייבת להיות שם. הסבל שחוויתי, החרדה והעצב איתם חייתי – לא אפשרו לי להיות בבית התומך והאוהב שלי. הטיפול שהייתי זקוקה לו, מה שנקרא טיפול מאד “מחזיק”, היה אפשרי רק במסגרת שהיא מלאה ומשגיחה. הייתי אובדנית. התאשפזתי במחלקה מאד מיוחדת בעולם הטיפולי הקונבנציונלי: מחלקת דכאון ומשברי חיים.

כעבור קצת יותר משלושה חודשים עברתי להיות מטופלת יום במחלקה.  השהות המלאה בבית החולים הפסיקה להועיל לי, ובחלקה הפכה למזיקה. המשך הטיפול היה חייב להעשות כשאני עטופה בבית שלי, באילה שלי, בכלבים שלי. הייתי במצב קשה מאד, וההחלטה הזאת הצריכה כוחות שהיה כמעט בלתי אפשרי לגייס. יוני, המטפל שלי, היה חלק עצום מההתמודדות הזאת, שכמעט מוטטה אותי לא מעט פעמים.

ועכשיו, אחרי עוד שלושה וחצי חודשים, עשיתי את ההחלטה הבאה בטיפול שלי. גם היא נבעה במידה רבה מהיחודיות של השיחות שלי עם יוני, המטפל שלי. גם הוא, באופן שהיה לי ממש לא מוכר, עודד את המקום החזק בי, המקום של ידיעה והבנה  שהדרך בה מתנהל הטיפול קשורה לחלוטין בדרך שלי, בבחירה שלי. ואז הגיעה ההחלטה להשתחרר. הגיע זמן לשחרר את עצמי.

אני ממשיכה בטיפול בשיחות פעם בשבוע, אבל אני כבר לא חיה בתוך המעטפת שהאישפוז נתן לי. מעטפת שמחזיקה, ותומכת, אבל ללא שום ספק לוקחת גם הרבה מהתחושה שההחלטות שלי לגבי המצב שלי הן קודם כל שלי. שעצה של רופא היא בדיוק זה – עצה (גם אם רצינית ומשמעותית), לא תכתיב ממקום נישא, ובלתי ניתן לערעור. לא אמירה שחייבת להיות נכונה ולכן לא מצריכה שיקול או מחשבה.

הדבר הכי משמעותי שהבנתי הוא שהתמודדות עם כאב, וסבל, וזכרונות שפוצעים כל פעם מחדש – התמודדות כזאת שייכת לחיים.

אם כבר קוראים לזה "פוסט טראומה מורכבת", הדבר הכי משמעותי שאני יכולה לקחת מהשם, זה שזה באמת מורכב. והמורכבות הכי גדולה היא לחיות, לבחור לחיות, בלי לחכות שזה יעבור. בלי להיות פחות רגישה, בן אדם לא עצוב, אישה לא פגועה. להיות כל הדברים האלה – ולעבוד, באמת לעבוד, על עוד דברים אחרים שהם גם אני. לא כשאני ארגיש פחות עצובה, עכשיו. ולחיות.

 

תמונה בכותרת: Image by Sebastian Ganso from Pixabay

תגובות

6 תגובות

  1. חייבות לחיות, כי יש כם הנאה ואהבה ושמחה: הכלבים, אמא, איילה, מוזיקה, קולנוע, חברות, סקס, בגדים מהממים, קעקועים, עוד חברות, לק מדהים, סדרות טלויזיה מצחיקות או עמוקות והופעה של אדי ביולי. אוהבת אותך וגאה בבחירה לחיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.