בפרק ה-6 והאחרון של "חדר משלך", לאחר עמודים ארוכים שבהם היא מנתחת דרך שלל היבטים – ספרותיים, סוציולוגיים וכלכלכליים – את התנאים שאשה זקוקה להם על מנת לכתוב, וירג'יניה וולף פונה בבת אחת לתאר סיטואציה יומיומית, הרגלית כמעט: אשה – בת דמותה של וירג'יניה עצמה – המתהלכת לה ברחובות לונדון, עיר מגוריה, ומתבוננת בעוברים ושבים.

התבוננות בעולם. זוהי הסיטואציה הקיומית, הבסיסית ביותר של הסופר, לא? להביט במה שמתרחש סביבך ולתאר את כל אלה ב"מלים שלך". אבל התהליך הכמעט מובן מאיליו הזה, טוענת וולף, תובע מנשים לעמוד במצב בלתי אפשרי. וולף כינתה את המצב הזה בשם: התפצלות התודעה. היא כותבת: "לא פעם את מופתעת כאשה מן ההתפצלות הפתאומית של התודעה בזמן ההליכה ברחוב וויטהול למשל, לרגע אחד את מרגישה כיורשת טבעית של התרבות הזאת, וברגע השני את נמצאת מחוץ לה: מנוכרת וביקורתית." ובמלים אחרות: אם כתיבה היא התבוננות – התבוננות בעולם, בתרבות המקיפה אותך, ביצירות המופת שנכתבו לפנייך – אז מה קורה למבט שלך כאשר נאמר לך, שוב ושוב, ששכיות החמדה התרבותיות האלה אינן מיועדות לך? שהן לא נכתבו עבורך ולא על אודותייך, שמושאיהן, וגם נמעניהם, הם גברים בלבד? הסיטואציה שמתרחשת ברחוב וויטהול בלונדון מתכתבת עם רגע מוקדם יותר שמתואר ב"חדר משלך", שבו וירג'יניה וולף הצעירה מוצאת את עצמה עומדת מול שעריה הסגורים של ספריית אוניברסיטת קיימבריג' שלא קיבלה אל שורותיה נשים בתקופתה של וירג'יניה.

אז מה עושים – סליחה, עושות – כשרוצים לכתוב ומגלים שדלתות הספריה המרכזית סגורות בפנייך? מתדפקות על הדלתות בכל הכוח ומתחננות שיפתחו? מציצות דרך החרכים הנסתרים בקירות?

התשובה הראשונה היא: כן, בהחלט. כסופרת אני יודעת בוודאות שאי אפשר לכתוב בלי לקרוא, והרבה, ורצוי לקרוא כמה יצירות מופת שנכתבו לפני שתי מאות ויותר לפני שניגשים אל "האחרון של – ". אין דרך לעקוף את העניין, מרבית יצירות המופת המוקדמות הללו נכתבו בידי גברים. נשים היו עסוקות מדיי בלהשיג בעל על מנת שלא לגווע ברעב, להיאנס או או למות מסיבוכי הפלה בקרן רחוב, ולעתים קרובות גם זה לא עזר להן. למעשה, עד המאה התשע עשרה נשים כמעט ולא כתבו רומנים, מחזות, או סיפורת באופן כללי, ולעומת זאת נכתבו כמה יצירות מופת מצוינות על ידי גברים כמו הומרוס, דנטה, שייקספיר וסרוונטס ונדמה לי שהיו עוד כמה לא רעים בכלל ששווה להכיר אם את נחושה לעשות את השטות הזו ולהפוך לסופרת, מחזאית או משוררת, או אפילו אם את מעוניינת להיות חלק מהתרבות המערבית באופן כללי.

ובכל זאת, גם אם תבלעי את הספריה כולה, הרגע הזה של התפצלות התודעה, הרגע שבו תרגישי לפתע "מנוכרת וביקורתית" במילותיה של וירג'יניה וולף, תמיד יהיה שם, אורב במחשכים; הרגע שבו לא תצליחי להזדהות עם מסעם של דון קיחוטה וסנשו פנשה בעקבות דולסיניאה, אולי מפני שלך יש ילדים ומי בדיוק יטפל בהם כשתיעדרי למשך חודשים, הרגע שבו לא תצליחי לדמיין את עצמך משתתפת ברצח האב שאכזב ולעמוד למשפט שכם אל שכם עם דימיטרי קרמאזוב (או לחלופין להחליף רעיונות עם איוון, או לשאת תפילה עם אליושה), מפני שאת בכלל עסוקה ביחסים הלא פתורים עם האמא – והיא הרי כבר נדחקה החוצה מתוך העלילה מזמן.

הרגע של התפצלות התודעה הוא רגע שלא רק נשים חוות אותו בהכרח. זהו רגע שאותו יכול לחוות כל מי שזהותו המגדרית אינה עולה בקנה אחד עם סיפור החניכה הגברי העומד במרכזן של רוב היצירות הספרותיות שאנחנו מכירים. הסיפור הזה הולך בדרך כלל בערך ככה: יש ילד. הוא רגיש ומסוכסך והוא נאבק בכוחות גדולים ממנו. אולי הוא בעצם נער קשוח וזועם אבל גם הוא נאבק. לא היתה לו אמא או שלא היה לו אבא, או שאולי בכלל זה סיפורו של האבא. האבא אבוד ומבולבל. בנותיו בגדו בו אז הוא מוכרח לצאת למסע. המסע יסתיים באופן טראגי אבל גם ילמד אותו שיעור חשוב: על אבהות, ולא פחות חשוב מזה – על גבריות. אולי הוא בכלל לא אבא אלא גבר נשוי שהחליט לרצוח את אשתו שבגדה בו, או שאולי הוא יתאהב בנערה בת שתיים עשרה ויקח אותה למסע שלו.

אבל אם הגבר הזה יתאהב בילדה בת שתיים עשרה אז איפה היא בכל הסיפור הזה? מי, לעזאזל, יספר את הסיפור שלה? – סיפור שבוודאי סופר לא פעם ולא פעמיים אבל תמיד בסתר, בחדרים חשאיים בבתי הספר או בלשכות משפטיות אפלוליות, וודאי שלא על דפי הספרות כי נקודת המבט שלה היא הרי לא חומר ראוי לסיפור – "זו לא ספרות"! כמו שצרח פעם בעברית במבטא אמריקני כבד פרופסור אחד מפלורידה שהכרתי כשדיבר על יונה וולך, פניו מעוותות מרוב סלידה והסתייגות.

כשמשוררות וחוקרות ספרות פמיניסטיות הציעו, לפני שלושים ושנה ויותר, לייצר עבור עצמנו קאנון נשי אלטרנטיבי של אימהות מייסדות – גניאולוגיות נשיות שיציבו אלטרנטיבה להיסטוריה הגברית של הספרות – הן הואשמו בטהרנות צדקנית (מה זה, גטו ספרותי לנשים? תזרקי את דנטה מהחלון?) זכור לי היטב שכשהייתי סטודנטית באוניברסיטה נהגתי ללעוג לתזת הגניאולוגיות הנשיות בעצמי. נשים צעירות, אני מוצאת, חוששות לעתים להיתפש כ"קורבניות". נדמה להן שהפמיניזם "עשה את שלו" ועכשיו כבר "אין משמעות למגדר". ובכל זאת, היום אני מבינה, לאחר שפרסמתי כבר ספר פרוזה שני, שהמגדר מכתיב בהכרח את מה שאנחנו כותבים. שאין אפשרות לכתוב מבלי להכניס אותו לתוך המשוואה. ולא, זה לא אומר שצריך לזרוק את דנטה מהחלון. נהפוך הוא, יהיה נחמד יותר אם גם הוא יצטרף, The more the merrier.

בסדנת הכתיבה שאני מעבירה עם המשוררת והמתרגמת סיון בסקין אנחנו רוצות לאפשר למגדר – על כל אפשרויותיו וגווניו – להכתיב את הכתיבה שלנו במובן הטוב ביותר של המילה. אנחנו מציעות לנשים – ולגברים –שמשתתפים בסדנה לצאת למסע ספרותי בעקבות האימהות המייסדות של הספרות המערבית; ג'יין אוסטן, אדית וורטון, וירג'יניה וולף, סימון דה-בובאר, אמילי דיקנסון, אלנה פרנטה. מטרתינו הראשונית היא אולי להרחיב את דלתות הספריה שלנו, אבל מטרתינו האמיתית היא להרחיב את התודעה שלנו כנשים כותבות: לשאוב את השראתנו מכל אלה שכתבו לפנינו כדי להתנסות בכתיבה האישית שלנו, זו שמביאה אל קדמת הבמה, אל התרבות, אל הקאנון את סיפורינו; הסיפורים שאין לאיש זכות לומר לנו שלא ראוי שיסופרו, הסיפורים שמתוכם צריכה להיות עשויה הספרות עצמה.

בפברואר 2019 מתחילה בבית אריאלה סדנת הכתיבה "נשים, קלפים ויין" בהנחייתן של סיון בסקין ותמר מרין. ההרשמה פתוחה! פרטים באתר: http://ariela.today

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית
ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.