פנינה גרינשפן-פרימר

מאת לורי פסח, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

פנינה גרינשפן-פרימר (1923 נובידבור, פולין — 17 בנובמבר 2016, תל אביב, ישראל), בתקופת השואה חברת הארגון היהודי הלוחם במסגרת פועלי ציון שמאל, השתתפה במרד גטו ורשה (1943) ולאחריו בלוחמה עם הפרטיזנים ביערות ובמרד ורשה הפולני (1944). אחרי המלחמה עלתה לארץ.

ילדות ונעורים

נולדה בשנת 1923 בעיירה נובידבור ליד ורשה,1 בת לסנדר, בעל עסק להעברת סחורות שהרבה לנסוע לערים קרובות, ביניהן ורשה, ודובה פאפייר, עקרת בית, בת זקונים למשפחה בת חמישה אחים ושתי אחיות, דוד, מנדל, אדלה, מאתיס, מלכה, משה וזישא, כולם נספו בשואה. אחיה זישא השתתף במרד גטו ורשה ונהרג במהלכו.2 האב היה ציוני, כמה מאחיה השתייכו לתנועת הבונד,3 בית המשפחה היה פתוח, חברים ביקרו תכופות בביתם. בספרה תיארה באור חיובי את הדיונים שהתפתחו סביב הדעות השונות בקרב באי הבית. האחים חלקו עם האב את אהבתו למוזיקה וכולם נהגו לשיר יחד בארוחות משפחתיות ובערבי חג. גם היא הושפעה מהאווירה החברתית ונהגה לקחת עמה לבית הספר כריך נוסף כדי לתת לאחת התלמידות שנזקקה לכך. לימים, הקשרים עם  משפחתה בקרב הקהילה בעיר עזרו להם לשרוד במהלך המלחמה.4 למשל כשנמצאה המשפחה בגטו בנובידבור. מנהל אחד המפעלים, שהכיר את אחיה מאתיס, קיבל אותו ואת זישא לעבודה במפעל ודאג למזון בעבור המשפחה.5

החלה את לימודיה בבית הספר בנובידבור בגיל צעיר מן המקובל. ביום פתיחת שנת הלימודים הגיעה לבית המשפחה בת דודתה, שהייתה מבוגרת ממנה בכארבע שנים והציעה לקחת אותה, כדי שתקבל את ברכת הרב שהגיע באותו היום לבית הספר. כשקראה המורה בשמות הילדים, התברר שאחת הילדות, ששמה היה פריידה פאפייר, לא הגיעה באותו יום. "כאשר שמעתי כי המורה חוזרת וקוראת את השם הזה, בו היה משולב שם משפחתי, הרימותי את ידי והצבעתי". היא לא המשיכה ללימודים בתיכון מכיוון שהמוסד הקרוב ביותר היה בוורשה והדבר היה כרוך בנסיעות.6

תקופת מלחמת העולם השנייה

עם פלישת גרמניה לפולין נכבשה גם העיירה נובידבור בה התגוררה פנינה עם משפחתה. מבצר מודלין, שהיה קרוב לעיירה ונמצא בסמוך למפגש נהרות הנארב והוויסלה ובעל ערך אסטרטגי, הופצץ גם הוא.7 רבים עזבו לוורשה. בתחילה החליטה משפחתה להישאר בנובידבור, אך בעקבות מכות שספגה אחותה מנער שנהגה ללמדו בעבר בשיעורים פרטיים החליטו לעבור יחד לעיר, בה התגוררו בדירה עם הבן הבכור דוד ועם משפחתו.8 הפליטים הרבים שהגיעו אליה הפכו את העיר לצפופה מאוד ורבים אשר לא מצאו מקום מגורים נותרו ברחוב.9 למרות שמצבם היה טוב ביחס למשפחות אחרות הודות למוצרי המזון שהביאו עמם, המצב הלך והחמיר וגם משפחתה התקשתה להתקיים נוכח המציאות החדשה, והם נאלצו למכור חלק מחפציהם על מנת לקנות מזון.10 הצפיפות הייתה גדולה, וכך הרעב.11 כשהמצב החמיר חזרו חלק מבני ובנות המשפחה, ביניהם האב, לנובידבור, ולאחר מכן הצטרפו גם היא והאם. בזכות קשרים שהפעיל האב החזיקה בתעודה ונשלחה לעבודה במבצר מודלין הסמוך, אך איבדה אותה לאחר תקרית עם אחד השומרים, שהיכה אותה בגלל ששכחה לענוד את הטלאי הצהוב.

במאי 1941 פורסמה בגטו הודעה המחייבת את כל תושבי הגטו לעבור חיטוי. לפי ההודעה, על היהודים לפנות את בתיהם וללכת אל נקודת החיבור בין נהרות הנארב והוויסלה, שם יהיה עליהם לרחוץ עצמם. היא הרגישה כי הדבר מסוכן. למרות שניסתה לשכנע את משפחתה להסתתר בעיירה הסמוכה לגיונובה, לא הקשיבו לה. מכיוון שהמשפחה חששה לחייה מפני שלא היה לה מקום עבודה, החליטה המשפחה לשלוח רק אותה לשם, על מנת שתסתתר אצל קרובי משפחה. חששותיה התבררו כנכונים, כאשר הגיעו היהודים לנהר, רבים עונו, נטבחו ונשים רבות נאנסו. מי שנמצא כשיר לעבודה הורשה לחזור אל הגטו, ביניהם שניים מאחיה. השאר, ביניהם הוריה וכמה מאחיה, הועברו למחנה פומייחובק12 מחנה מאסר אשר הוקם במרץ 1941.13 בפוייחובק חוו היהודים עינויים קשים, הרעלות, אונס ורצח בבורות ירי.14 לאחר חיסול מחנה פומייחובק, הובלו היהודים שנותרו אל העיירה לגיונובה, משם הצליחו אמה ואחד מאחיה, זישא, לברוח ולחזור לוורשה.15

בגטו ורשה עבדה בסריגה וכמטפלת בילדים. כשחלתה בטיפוס ניסתה ככל יכולתה להסתיר את מחלתה, כדי לא לאבד את העבודה. בזכות אחד מאחיה קיבלה עבודה במפעל (שופ) של האחים יוסף ואלכסנדר לנדאו, אישה יחידה מקרב העובדים.16 בזכרונותיה כתבה: "הייתי קצת נדהמת להימצא אישה אחת בין קהל גדול כזה שכולו גברים ואף לבצע עבודות, שהן בדרך כלל עבודות של גברים. הכול נראה לי מרתיע במקצת. […] שאלתי את עצמי מה אוכל לעשות כאן?… בימים הראשונים הייתי מעבירה קרשים ממקום למקום ועושה כל מיני עבודות צדדיות, הכול בגדר כוחותיי ואפשרויותיי".17 התשלום היה במזון, לא פעם נאלצה להתמודד עם נערים שניסו לחטוף מידיה חבילה שהחזיקה בדרכה בגטו.18 משמעו של אישור עבודה באחד מהמפעלים הנחוצים לגרמנים היה מעין תעודה שהבטיחה במידה מסוימת את הסיכוי להישאר בחיים, וכך גם היה בימי האקציה הגדולה בוורשה בקיץ 1942, בה גורש אחד מאחיה.19 בזכות התעודה ניצלה גם היא, כשהבחינה בשוטר יהודי עמו היתה מיודדת וביקשה ממנו להודיע לאחים לנדאו כדי שיחלצו אותה, וכך אכן היה.20

בארגון היהודי הלוחם (אי"ל)

הגרמנים החלו לערוך אקציות גם בקרב עובדי המפעלים. בספרה האוטוביוגרפי כתבה: "היו אלה רגעים של משבר עמוק. כל מיני מחשבות ורגשות החלו להתרוצץ באותו יום במוחי ובין השאר המחשבה, כי הגרמנים היו כל כך מעטים במקום ואנחנו כל כך רבים. האם לא יכולנו להתקומם, לגלות התנגדות ואף למות, ולכל הפחות להמית כמה מהם. מחשבות שבאו מתוך התפעמות והזדעזעות".21 היא חלקה את תחושותיה עם יוסף פרבר, שעבד גם כן במפעל, חבר תנועת השומר הצעיר שהיה חבר בארגון היהודי הלוחם (אי"ל). את שיחותיהם שמע הרש ברלינסקי, חבר במפלגת פועלי ציון שמאל וחבר גם הוא באי"ל, שצירף אותה למחתרת. בזכרונותיה סיפרה כי "אמר לי בקיצור, כי שיחתו עמי תהיה קשורה בדבר הצורך להתקומם נגד הגרמנים, ואגב כך שאל אותי אם אני בכלל מוכנה לדבר הזה. אמרתי לו בקיצור, כי אני מוכנה לכך בכל לבי", ואמרה כי היא מבקשת להצטרף יחד עם אחיה, זישא.22 ברלינסקי חזר והדגיש את חשיבת הסודיות.23 "לא פעם השתוממתי מדוע זה פנה ברלינסקי דווקא אלי, ומדוע הוא נתן בי אמון רב כל כך? יחד עם זאת עלי להודות, כי הייתי נרגשת מאוד מן העובדה כי נמצאתי ראויה עד כדי כך, שלא חששו לצרפני אל צוות אנשים שיש לבטוח בהם, שנכונים היו למלא משימות קשות ביותר".24

במרד ינואר

היתה בין היהודים שנשלחו לגירוש במהלך האקציה ב-18 בינואר 1943, במהלכה התרחש מרד ינואר.25 יחד עם קבוצה הצליחה לברוח ולהתחבא במרתף בניין סמוך.26 לאחר מרד זה הופסקה העבודה במפעלם של האחים לנדאו.27 בהוראת ברלינסקי חברה לקבוצה אחרת ויצאה להדביק כרוזים של המחתרת ברחובות הגטו. הקבוצה פעלה ב "שטח המברשתנים". לקחה חלק בפעולות ה"אכסים" במהלכן היו הלוחמים יוצאים להחרים כסף לפעילות הארגון. אם סירבו, עשו זאת בכוח.28 מפקד השטח היה מארק אדלמן.29 על הימים הראשונים לאחר פרוץ המרד הגדול סיפרה:

Cquote2.svg

"באותו רגע באמת אני הייתי דווקא מאוד שקטה. אני חשבתי רק על המשפחה שלי, איפה הם נמצאים, אם הם בכלל נמצאים. אני ידעתי שאני נשארתי רק עם אחי וזו חובתי באמת להתנקם […] לא היה לי אכפת החיים שלי. אני הייתי בטוחה שאני אפול […] זו הייתה ממש נקמה".

Cquote3.svg
 – עדות גרינשפן-פרימר, ארכיון בית לוחמי הגטאות, מאגר נכנסות 8068

 

במרד גטו ורשה

ב-20 באפריל 1943 החלה הלחימה בשטח המברשתנים והיא צורפה לקבוצה שעברה לבונקר ברחוב גנשה 6. אחרי כן חזרו אל הבונקר המרכזי, בו נקלעו לוחמים לקרב פנים אל פנים עם גרמנים, בו שניים מלוחמי אי"ל נהרגו ורבים נפצעו, ביניהם אחיה. בעקבות הפציעה העביר לה את האקדח שהיה ברשותו. מכיוון שהבונקר התגלה, החליטו הלוחמים לעבור לבונקר אחר בקרבת מקום,30, שהיה האחרון לפני היציאה מהגטו דרך תעלות הביוב,31 תחילה החליטו להעביר את הפצועים, ביניהם אחיה. לאחר שיצאו, הגרמנים תקפו אותם וכל הלוחמים שהיו מחוץ לבונקר נהרגו. אחיה נפצע אנושות. בספרה תיארה את חוסר האונים שחשה ברגעיו האחרונים.

בשלב זה במרד הלוחמים הסתתרו בבונקרים במהלך שעות היום ופעלו רק בשעות הלילה.32 סדר יום זה משתקף בשם ספרה האוטוביוגרפי, שנקרא "ימינו היו הלילות":

Cquote2.svg

"כל פעם שאני מהרהרת באותה תקופה בגטו וארשה ואף בזמנים מלפני כן חוזרת אני ומגדירה אותם כזמנים שהלילות היו ימינו. בלילות מתעוררים היינו לחיות, אם אפשר לקרוא לכך חיים".

Cquote3.svg
 – פנינה גרינשפן-פרימר, ימינו היו הלילות, עמ' 84

מפגש לוחמים מגטו ורשה, 1973 (בשורה העליונה, שלישית משמאל)

באחד הלילות הגיעו אל הבונקר בו הסתתרה צביה לובטקין וחיים פרימר, לימים בעלה, שניים מלוחמי אי"ל שיצאו מן הבונקר במילא 18 אליו שבו רק למחרת, אז גילו שחוסל.33 ב-8 במאי 1943 נמנתה עם קבוצת הלוחמים והלוחמות שיצאו מן הגטו דרך תעלות הביוב.34 בתעלות התאחדו עם קבוצות נוספות, יחד חיכו 48 שעות עד להגעתן של שתי משאיות שמילטו אותם אל היערות.35 "הרבה שעות דישדשנו כך באפילה ובמחנק, ברטיבות המטונפה ובקור. אובדי-דרך היינו ומיואשים לחלוטין. ציפינו כי מן הצד הארי יבוא מישהו מאנשינו. [….] עד מהרה שמענו את מלת-הקסם 'יאן' וכמו רוח אחרת היתה בלב המאפליה והסרחון שמסביב, לרגע קטן כמו נשכחו כל אימי מצבנו".36 היציאה מהתעלות התרחשה בשעות היום וברחוב כבר היו פולנים. בסופו של דבר עלו לוחמים רק על משאית אחת. במהלך הנסיעה שכבו בתחתית המשאית ולמרות החשש הצליחו לעבור גם את המשמר הגרמני שעמד על הגשר שחצה את הוויסלה. הם הגיעו אל חורשות לומיאנקי, שם חברו לקבוצת לוחמים נוספת.37

ביערות

עם חיים פרימר בעצרת בבית לוחמי הגטאות, 1950

בחורשת לומיאנקי היה עליהם להתארגן מחדש. דויד נובודבורסקי, חבר השומר הצעיר,  אסף את כל כלי הנשק שהיו ברשות הלוחמים במטרה לחלקם מחדש. היא התקשתה להיפרד מהאקדח שקיבלה מאחיה ולמרות שביקשה לשמור עליו, נאלצה למסור אותו וקיבלה במקומו אחר. הקבוצה שמרה על קשר עם המפקדה של אי"ל וביערות חברה לקבוצת פרטיזנים.

באותה תקופה כינו אותה "האימא של הקבוצה" מכיוון שדאגה לרווחת הלוחמים כשחזרו מפעולה והקפידה להכין להם משהו חם לשתות. כשכתבה על התקופה ביערות ציינה שלא ראתה עצמה כגיבורה בשטח אלא פשוט הבחינה במצוקת הסובבים אותה, כתוצאה מהחינוך שקיבלה בבית הוריה.

במקרה אחר החליטה להישאר במחנה עם חברה מהקבוצה שהיתה חולה, במטרה לסעוד אותה בעת שכל החברים יצאו לפעולה. "ידעתי כי הסכנה להישאר עם אשה חולה בבסיס הריק, גדולה אולי הרבה יותר מאשר לצאת ולהשתתף בפעולה". ההחלטה להישאר היתה כרוכה בסכנה: לו היו מתגלות לא תהיה להן אפשרות להתגונן או לברוח. סיפורה מלמד על הקשיים של נשים ביערות.38

באביב 1944, עם התקרבותם של כוחות השחרור לקווי החזית, חידשו הפרטיזנים את פעולותיהם. חיים פרימר, שפעל תקופה בקרב פרטיזנים סובייטים, חזר לקבוצה בה היתה חברה, והם היו לזוג. הקבוצה שמרה על הקשר עם מפקדת הארגון, בראשותם של צביה לובטקין ויצחק צוקרמן.39

במרד ורשה הפולני

עם התקדמות הלחימה ולקראת המרד הפולני חזרה לוורשה יחד עם חבר נוסף למחתרת, בליווי הקשרית לאה (לודז'ה) המרשטיין-זילברטיין, חברת השומר הצעיר. בוורשה הגיעו לדירה בה התגוררה משפחה פולנית שהסתירה את חנה פרישדורף, חברתה מהיערות, שהיתה בהיריון מתקדם, ולוחם נוסף. בדירה זו פגשה לראשונה את יצחק (אנטק) צוקרמן. "יצחק הביא לנו כספים, אמצעים לקיומנו. הוא הופיע בדמות האבא הדואג והמעודד. אני שרויה הייתי בדאגה לצאתו של חיים ואנטק עודד אותי".40 עם פרוץ מרד ורשה הפולני נותק הקשר עם הקבוצה ביער.41

הפולנייה אצלה הסתתרו הזהירה אותם שהגרמנים מתקרבים והם השתלבו בתוך קבוצת פולנים שנתפסה והובלה לבניין הגסטאפו. יחד עם נשים נוספות במדים של הצלב האדום וגברים שקיבלו אלונקות, נשלחה אל חזית המלחמה מול המורדים הפולנים על מנת להחזיר גופות של חיילים גרמנים. בשדה הקרב הצליחה לעבור לצד של המורדים, אנשי מחתרת ארמיה קריובה אשר חשדו שהיא מרגלת ובמשך כשבועיים הוחזקה בבית הסוהר ונחקרה במשך שעות רבות. היא ביקשה מחוקריה שיתנו לה לסייע להם על מנת שתוכל לעזור במרד, ובכך להוכיח את נאמנותה. הם נענו והיא נשלחה לנקות אלונקות פצועים וחדרים בבתי חולים.42 עם התקדמות המרד ודיכויו הצטרפה לקבוצת לוחמים שהסתתרו באחד הבונקרים. כששוחררה העיר על ידי הסובייטים הם לא ידעו על כך דבר. כך, כשבאו חבריהם לשחררם על פי הסימן המוסכם, טעו וחשבו שמדובר על גרמנים ולכן ברחו דרך תא נוסף שחפרו לתעלות הביוב.43 ונשארו במסתור עד 22 בינואר 1945.44 באחד הלילות יצאו מהתעלה כדי לבדוק מה קרה בשטח מעליהם, אז פגשו בלוחם שהכירו שבישר להם שהסובייטים כבשו את העיר.45

הקשר עם חנה פרישדורף

עם חנה פרישדורף (מימין) / מקור: אתר ארכיון בית לוחמי הגטאות

באחת ממשימות השמירה בזמן המרד הפולני הגיע אליה מידע על חברתה חנה פרישדורף, שהייתה אתה באותה הקבוצה ביער. היא קיבלה את כתובת הבונקר בו היא נמצאת והחלה לבקר אותה בקביעות. חברתה היתה אז בהריון ומצבה הורע. בעזרת קשרים הצליחה לדאוג לבית חולים שיקבל אותה כאשר תלד. למרות הסיכון הרב הקפידה לבקרה בכל יום כדי שתוכל לעמוד לצידה בשעת הלידה. ביום הלידה היתה פעולה גדולה של המורדים בוורשה ולכן הדרך לבית החולים הפכה מורכבת ומסוכנת יותר. השתיים עברו בין ההפגזות וההפצצות והיא אחזה בחברתה שכרעה ללדת. חנה ילדה בן וקראה לו גבריאל על שם אביו, שנפל ביערות. היא המשיכה לדאוג לה ואספה בגדים כדי לתפור חיתולים לתינוק. עם גבור ההפצצות ליוותה אותה מחוץ לוורשה ונתנה לה את מעילה על מנת שתוכל להסתיר את תינוקה.46 אחרי המלחמה הגיעה פרישדורף עם בנה לשוודיה ומשם לארצות הברית בה קבעה את ביתה.47

חייה בישראל

ההבנה כי נגמרה המלחמה היתה בעבורה רגע משבר, והיא הוכתה בבדידות והלם. קרן האור היתה הידיעה כי בן זוגה, חיים פרימר, עדיין בין החיים. שניהם היו ניצולים יחידים ממשפחותיהם.48 הם נקשרו מאוד אל יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, שדאגו לרווחתם וצירפו אותם לקבוצה שהתעתדה לעלות לארץ.49 בתחילת מרץ 1945 התחילו במסעם דרך צ'כיה, הונגריה ורומניה. בבוקרשט ציינו את יום פרוץ המרד, 19 באפריל, בהעלאת זיכרונות ובסיפורים על לוחמים שנפלו. הם הגיעו לפלשתינה-א"י בסוף אוקטובר 1945 והגיעו לקיבוץ יגור. שם ובקיבוצים אחרים, רצו לשמוע את סיפורם. עם הזמן התקשתה לחזור ולספר, אך הבינה את הרצון העז לשמוע.50 "קשה היה תמיד לספר ולחזור על אותו סיפור, אשר למקשיבים היה חדש והם שמעו את הדברים בקשב רב ובהתרגשות רבה".51

הם הצטרפו לקיבוץ דפנה במטרה להצטרף בהמשך לקיבוץ לוחמי הגטאות. לבסוף הקימו את ביתם בתל אביב ונולדו להם בן ובת. הם המשיכו לשמור על קשר עם חבריהם מגטו ורשה. 52 בעקבות בקשתו של צוקרמן, כתבה את ספרה האוטוביוגרפי שיצא לאור בשנת 1984, כחלק מהנצחת פעילות הארגון היהודי הלוחם ולוחמיו במהלך שנות המלחמה.53

במהלך השנים סיפרה את סיפורה בהזדמנויות שונות, בכתב ובעל פה, בין היתר בשיחות עם חיילים ובני נוער בקיבוץ לוחמי הגטאות ובבסיסי צה"ל.54 ספרה האוטוביוגרפי ימינו היו הלילות פורסם בשנת 1984. התראיינה לסופרת הפולנייה אנקה גרופינ'סקה, לספר שכינס שיחות עם לוחמים בגטו ורשה.55 בנוסף, השתתפה בסרט התיעודי "המורדים האחרונים" משנת 2006 (הפקה ובימוי: יעל קיפר זרצקי ורונן זרצקי) על ששת המורדים האחרונים ממרד גטו ורשה שעדיין היו בין החיים.

נפטרה ב-17 בנובמבר 2016 ונטמנה בבית העלמין הדרום.

לקריאה נוספת

  • פנינה גרינשפן-פרימר, ימינו היו הלילות, תל אביב: בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, 1984.
  • אנקה גרופינ'סקה, "אני מספרת כך באופן שטחי כי אני לא זוכרת: שיחה עם פנינה גרינשפן- פרימר", סחור סחור: שיחות עם לוחמים מגטו וארשה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 62–81.
  • אהרון כרמי וחיים פרימר, מן הדליקה ההיא: סיפורם של שני לוחמים מגיטו וארשה, אהרון מאירוביץ (עורך), תל אביב: הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות, תשכ"א.
  • צביה לובטקין,בימי כליון ומרד, לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1979.

קישורים חיצוניים

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. פנינה גרינשפן- פרימר, ימינו היו הלילות, תל אביב: בית לוחמי הגטאות, 1984, עמ' 7.
  2. אנקה, גרופינ'סקה, "אני מספרת כך באופן שטחי כי אני לא זוכרת: שיחה עם פנינה גרינשפן- פרימר", סחור סחור: שיחות עם לוחמים ממרד גטו וארשה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 62.
  3. עדות פנינה גרינשפן-פרימר, מוזיאון השואה, וושינגטון.
  4. גרינשפן-פרימר, שם, עמ' 8–12.
  5. שם, עמ' 35.
  6. שם, עמ' 20–21.
  7. נובי דבור (Nowy Dwór), האנציקלופדיה של הגטאות, אתר יד ושם.
  8. גרינשפן- פרימר, שם, עמ' 25–28.
  9. ורשה, האנציקלופדיה של הגטאות, אתר יד ושם.
  10. גרינשפן- פרימר, שם, עמ' 29–32.
  11. גרינשפן-פרימר, עדות מצולמת, אתר מוזיאון השואה, וושינגטון.
  12. גרינשפן- פרימר, שם, עמ' 34–38.
  13. גרופינ'סקה, שם, עמ' 268.
  14.  גרינשפן- פרימר, שם, עמ' 39.
  15. גרופינ'סקה, שם, עמ' 66, 268.
  16. גרינשפן- פרימר, שם, עמ' 40-45.
  17. שם, עמ' 45–46.
  18. שם, עמ' 46–49.
  19. גרופינ'סקה, שם, עמ' 66.
  20.  גרינשפן- פרימר, שם, עמ' 49–51.
  21. שם, עמ' 54–55.
  22. זישא זיגמוט פפייר, אתר ארכיון בית לוחמי הגטאות.
  23. גרינשפן-פרימר, שם, עמ' 53—59.
  24. שם, עמ' 58.
  25. מרד גטו ורשה, האנציקלופדיה של השואה, אתר יד ושם.
  26. גרופינ'סקה, שם, עמ' 70, 268.
  27. אלכסנדר לנדאו באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה.
  28. גרינשפן- פרימר, שם, עמ' 60–70.
  29. גרופינ'סקה, שם, עמ' 71.
  30. גרינשפן- פרימר, שם, עמ' 76–83
  31. עדות גרינשפן-פרימר, אתר מוזיאון השואה, וושינגטון.
  32. גרינשפן- פרימר, שם, עמ' 83–84.
  33. שם, עמ' 84–85.
  34. שם, עמ' 88.
  35. גרופינ'סקה, שם, עמ' 77.
  36. שם, עמ' 87.
  37. שם, עמ' 85–90.
  38. שם, עמ' 99–105
  39. שם, עמ' 108–113.
  40. שם, עמ' 118.
  41. שם, עמ' 115–119. צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, תל אביב: בית לוחמי הגטאות, 1979, עמ' 185.
  42. גרינשפן- פרימר, שם, עמ' 119–123.
  43. שם, עמ' 130–132.
  44. גרופינ'סקה, שם, עמ' 81, 270.
  45. גרינשפן- פרימר, שם, עמ' 130–132.
  46. שם, עמ' 124–130.
  47. חנה פרישדוף, אתר ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות.
  48. שם, עמ' 130–134.
  49. שם, עמ' 135–136.
  50. שם, עמ' 136–147.
  51. שם, עמ' 136–147.
  52. שם, עמ' 136-148.
  53. שם, עמ' 6.
  54. אריק בנדר, סיפורה של פנינה גרינשפן- פרימר, מורדת גטו ורשה שהלכה לעולמה, מעריב, 21.11.2016.
  55. אנקה גרופינ'סקה,  סחור סחור: שיחות עם לוחמים מגטו וארשה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002.

השאירו תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.